נעמי טולדנו קנדל

(*)

אֲשַׂמֵּחַ אֶת הַיְּלָדִים
צֹפֶן שֶׁל מְבֻגָּרִים
תָּפַח הַבָּצֵק
וְנִקְלְעָה לַחְמָנִיָּה
וְהִנֵּה אַעֲמִיס כָּל אַחַת
בִּשְׁתֵּי כַּפּוֹת מִמְרָח יָצוּק

לֹא תֵּדְעוּ אֶת הַצֹּפֶן יְלָדַי
הוּא יַמְתִּיק לִבְּכֶם
יִוָּתֵר שָׁם לִשְׁהוֹת בְּפִיכֶם
גַּם כְּשֶׁיִּתְכַּלֶּה עֲנַן הַסֻּכָּר

הֲתִרְאוּנִי עַל הַמִּשְׁמָר, יְלָדַי?
הֲתִרְאוּנִי חֲמוּשָׁה מִבַּעַד לְהָרֵי שׁוֹקוֹלָד?
עָטִיתִי שִׁרְיוֹן שִׁגְרָה
וְיָדַי עֲמוּסוֹת זוּמִים
לֹא תִּרְאוּנִי בָּעֶמְדָּה

וְכָל הַצְּפָנִים כֻּלָּם יִוָּתְרוּ מִחוּץ לַבֵּטוֹן
וַאֲנִי אַעֲתִיר סֻכָּרַי עֲלֵיכֶם, יְפֵי עֵינַיִם
וְלֹא תֵּדְעוּ הַצֹּפֶן
לֹא תִּפָּתַח תֵּבָתִי אֲלֵיכֶם

לֹא יִפָּתְחוּ פְּחָדַי
תְּפִלּוֹתַי
מַרְאוֹת עֵינַי
הִנֵּה, קְחִי בֻּבָּה
מָה פִּתְאוֹם לַחְמָנִיָּה רֵיקָה, יָלְדָה
כָּל אַהֲבָתִי
בְּשׁוֹקוֹלָד
מֻצְפֶּנֶת