התערוכה המקוונת פוסט 7.10 מורכבת מיצירות של בוגרות ובוגרי קרן מנדל. מדובר ביצירות שהתהוו בעקבות שבעה באוקטובר והן מבקשות, כל אחת על פי טבעה ודרכה, לתת צלם חזותי, טקסטואלי ומוזיקלי להיבטים השונים של הטראומה שחוותה החברה הישראלית.
התערוכה התהוותה מתוך אמונה שלאמנות בפרט, ולתרבות בכלל, יש תפקיד מרכזי בתהליך עיבודן של טראומות, בעיקר משום שעולמות הרוח לא מסתייגים מנבירה בתהומות. בחברה דמוקרטית תפקידן של המוזות בעתות משבר אינו אחיד: לעתים יבחרו היוצרים באימוץ עמדה ביקורתית, מתוך תקווה שיהיה בכוחה לתרום לא רק לתהליכי העיבוד של הטראומה אלא גם להבניה של חברה צודקת יותר בעתיד. לעתים יבחרו היוצרים לאמץ עמדה קונפורמית שעשויה לתרום להגברת האחדות והחוסן החברתי. כל אחד מהנתיבים תורם בדרכו, וראוי לנו, כחברה, לאמץ גישה מכבדת עד מאוד וכך להבטיח אקלים תרבותי חופשי.
יחידת בוגרות ובוגרי מנדל גאה להציג בתערוכה תיקי יצירות שמשקפים גיוון יצירתי וריבוי דעות. המשתתפים והמשתתפות בתערוכה מגיעים מכל חלקי החברה הישראלית, ומעבדים כל אחד בדרכו, כל אחת בדרכה, את האירועים חסרי התקדים שחווינו. התערוכה מאפשרת להנגיש את היצירות לקהל הרחב, ובתוך כך חותרת להדגיש את הרלוונטיות של עולם היצירה והאמנות בתהליכי עיבוד אישיים וקולקטיביים.
התערוכה פוסט 7.10 נחלקה לחמש תמות: קינה, צבא העם, געגוע, ערבות הדדית והמקום הישראלי. בכל אחד מפרקי התערוכה ארגנו את היצירות על פי שמות היוצרים. בחרנו לכלול בתערוכה סוגי יצירה שונים ובהם צילום, קומיקס, ציור, שירה, עיבודים מוזיקליים, וידאו ארט ועוד. יש מי שבחרו ביצירה כאפיק ביטוי שעזר להם לשרוד תקופות מילואים ארוכות, אחרות ביקשו לעבד באמצעות יצירה את תחושת הדחיפות והאיום שחשו, לנוכח המצב והמלחמה המתמשכת.
היצירות הכלולות בתערוכה נעות על הציר שבין הקונקרטי למופשט. דוגמאות לבחירה בצד המופשט אנו מוצאים בסדרה "שירותי הצלה" של תמר רודד שבתאי, העוסקת אמנם בריפוי ובהחלמה אך אין בה זיקה ישירה לאירועי שבעה באוקטובר. כזו היא גם סדרת התצלומים של קאיד אבו לטיף, המתעד את האתרים האהובים על אחיו הקטן, אחמד, שנפל במלחמה האחרונה. דויד (דוכי) כהן עוסק באקטואליה באופן מרומז בסדרת השטיחים שלו, הכוללת שטיח דמוי פאץ' משיח וקיבוץ מול עזה. התצלומים של עמרי קרן לפידות חוקרים את ההערצה שחשים הישראלים אל צבא העם, ובדרך דומה, יצירות הפוטומונטאז' של אריאל עמית נוגעות במיתוסים מכוננים של החברה הישראלית ומאזכרות את הסכסוך בדרכים משתמעות. סדרת הקומיקס של רחלי שלו, שהוקדשה לעמית סוסנה, מאפשרת גם לקהלים שנמנעים בדרך כלל מעיסוק באירועים הקשים לקחת חלק.
לעומתם, יש מי שמגיבים למתרחש באופן ישיר וחד משמעי. כך, אבישג שאר יישוב מתעדת את אבידע בכר, שאיבד את רגלו בשבעה באוקטובר, בביקורו הראשון בביתו השרוף בקיבוץ בארי. דויד פרץ מתבונן בתקוות הצהובות, פעילות למען המשפחות השכולות המתקיימת בדימונה. קינת בארי של יגל הרוש, כמו סדרת השירים של טלי אשר, מיישרים מבט אל לב המאפליה, מספרים את סיפורו של השכול הישראלי בעקבות שבעה באוקטובר.
מעבר לציר המופשט-חד משמעי קיים גם ציר הזמן. ספרות המחקר מלמדת שבמקרים של טראומות מכוננות בחברות דמוקרטיות אמנים רבים נטו להשהות את תגובתם במשך שנים, לעיתים אף עשורים. אך יש גם מי שמרגישים הכרח להגיב מייד. כאשר בוחנים את היקף היצירות המגיבות אל הטראומה בדיעבד, ניתן לזהות בנקל מצבים של ״טראומה תרבותית״ הבאה לידי ביטוי בכמות חריגה של תגובות, הנמשכות לאורך שנים. פוסט שבע עשר היא לפיכך תערוכה מקוונת שתעלה בכמה שלבים. בשלב זה בחרנו להעלות שלושים תיקי יוצרים, אך ברור לנו שזהו סבב ראשון. תיקי יצירה נוספים, שכבר נאספים, יועלו בהמשך, בתקווה שהאירוע הזה ייוותר חריג בקורותיה של החברה הישראלית.
דנה אריאלי, אוצרת התערוכה