אני כמו ירח. זורח בלילה וגם מתפלח לבוקר, אורח באזורים תרבותיים שונים ויודע להחליף שפה, עמידה ותלבושת. בבית הוריי האהובים לא מדברים דרידה ובורדייה, באקדמיה לא אומרים ברוך השם. אני מתפלל עם אלו שאני לא יכול לדבר איתם ומדבר עם אלו שאני לא יכול להתפלל איתם. אם בא אלינו לאקדמיה מועמד ללימודים שהוא עולה מאתיופיה, מחברון, מקריית שמונה, והוא רקדן טוב, אני שמח כי גיוון זה מה שיציל אותנו, אתית ואסתטית.
גדלתי בבית מסורתי־מזרחי, עם נטייה שמאלה. מזרחי כי אבא הוא נצר לעולי איראן ואימא היא נצר לעולי תימן, עם קידוש בערב שבת ובבוקר למוחרת נוסעים לים אחרי בית הכנסת, שמאלה כי בגבעתיים מצביעים שמאלה ויש מינוי לקאמרי. כשהבן שלנו היה בן שש הוא אמר לאימי: ״סבתא, מה זה? את חצי תימניה חצי שמאלנית״.
השסעים הישראליים צרובים בגופי הרבה לפני שידעתי להמשיג אותם. כבן 16 ביליתי שעות ארוכות ב״אוזן השלישית״, חנות תקליטים שפעלה ברחוב שינקין בתל אביב בסוף שנות השמונים. באחד הימים הגיעה לשם אימי, שידעה כמה המקום היה לי משמעותי, וביקשה לקנות תקליט של ציון גולן. האיש בדלפק אפילו לא השיב לה. מבטו הזחוח הספיק לה בשביל להבין שהשאלה לא במקומה. היא התקפלה ויצאה בשתיקה; סיפרה לי ואני שתקתי, שתקנו יחד.
הכרתי את המבט הזה בעצמי ועל גופי, גם אני ספגתי אותו מהאיש בדלפק אבל למדתי לסגל את התכונות ה״טבעיות״, ההעדפות ה״מתאימות״, השאלות ה״נכונות״. שתיקה הולכת טוב עם האזנה שם באוזן, למוזיקה ולכל מה שסביבה.
האוזן השלישית הייתה המקום שבו ספגתי את האלבומים של הלייבל הגרמני ECM ששילב בין ג׳אז לבין מוזיקה קלאסית ממזרח ומערב, בת זמננו ועתיקה; לייבל שהפגיש את דלהי ולונדון, תוניס, איסלנד וטהרן. הצלילים וגם עטיפות התקליטים הוציאו אותי למסעות במקומות האלה. אומרים ״לגלות את אמריקה״, אבל אני גיליתי שם את איראן ואת נורווגיה. והמקום הזה, שפתח לי צוהר גדול וחשוב לעולם, היה גם המקום שבגללו התביישתי בשביל הבית שלי ששומע ציון גולן. שם נולד גבול מיותר מצד האיש בדלפק, ורק לאור חוכמתם, סבלנותם, צניעותם ונדיבותם של הוריי, לא הפך הגבול להרסני. אם הייתי צריך למקד את הרגע שבו נפתח השסע, זה המקום וזה הזמן, מרכז תל אביב, סוף שנות השמונים. הרגע שבו הייתי צריך לבחור את המוזיקה שלי — לגזור זהות והזדהות מהבית או מהאוזן.
המוזיקה חיברה אותי לתחושה, התחושה אל המחול, ולאורך השנים רקדתי עם קהילות ישראל השונות. לכולם יש גוף, גוף שלם, לא גזור. כחוקר גוף, מלמד בגוף, יוצר בגוף, אני יכול לדבר עם כל בעלי הגוף, כולם. עבדתי כמעט עם כולם, אבל בנפרד: גברים יהודים דתיים, אנשים נוצרים ומוסלמים; לפני זה הייתי שרוי במעגלי המחול הסוּפִִּי ופגשתי אנשים מארצות הברית ומטורקיה. מורתי לתנועה בהרצליה, רות זיו איל, הביאה לחיי תורה יקית של תנועה, מחול ותיאטרון שהחייתה את רמ״ח אבריי ושס״ה גידיי באור גדול. רות שלחה אותי ללמוד מחול באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. מצויד בתואר ראשון ושני, במפגשים עם מגזרי החברה הישראלית ובמטען התרבותי מבית הוריי יצאתי למסע של יצירה במרחב הישראלי.
בשנת 2016 , בטקס פרס היצירה היהודית של משרד החינוך, שלקח על עצמו להרחיב את היריעה, לצרף ולחבר בין מגזרים, אמר הרב סבתו, שקיבל פרס על מפעל חיים, שהמילה מגזר איננה מופיעה בתורה, ולא בנביאים, ולא בכתובים, ולא בדברי חכמים ראשונים, ולא בדברי חכמים אחרונים, ולא בפיוטי התפילה, ולא בספרי דרוש ולא בתורת המקובלים יושבי בסתר. אז מהו מגזר? ולמה בפואייה של תיאטרון ירושלים, שם התקיים הטקס, ראיתי בעיקר חובשי כיפות וכיבוד של הרינג?
הסקרנות שלי הביאה אותי לטיולים במאה שערים ובמזרח העיר, מעבר למחסומים, הביטחוניים והתרבותיים, כמו לעבור למדינה אחרת ללא דרכון, לפגוש מוזיקה אחרת, פיזיות אחרת, ECM בגוף. הפעולה התרבותית שלי הייתה לי פשוטה, אבל הבנתי שהיא חותרת תחת ההפרדות המקובלות בישראל. מעולם לא הבנתי מה מושך את חברי המגזרים השונים לגזור על עצמם עוני חד־תרבותי. הצירופים של סוגי השוליים ויחסיהם עם המרכז הפכו להיות מרכז המחקר והיצירה שלי.
היצירה שלי התרכזה ב״בין שמיים לארץ״, ארגון שהקמתי וניהלתי, שאת המשימה שלי בו ראיתי כהרחבת השוליים מתוך שאיפה לאפשר לקולות של פיוז׳ן להתערבב במרכז השדה של המחול העכשווי. תלמידים דתיים יצקו תורות באופן יום יומי לשיעורי בלט, הביאו פיזיות של תפילה להופעות בסוזן דלל, מחול תימני ודבקה פלסטינית מצאו עצמם בתוך פורמטים של מחול עכשווי, ויחזקאל הנביא היווה השראה כמאסטר של פרפורמנס. בין הפרטיקולרי לאוניברסלי, רקדנו רב־תרבותיות הרפתקנית ויוצרת.
ואז, אחרי כחמש עשרה שנים של יצירה עם המגזרים והזהויות השונות של החברה הישראלית, העזתי לפגוש לראשונה גם את הזהות המזרחית שלי. בצוות שלי ב״בין שמיים לארץ״ צחקו עליי שהלכתי ללמוד אצל האשכנזים במנדל וחזרתי מזרחי.
כאשר באמתחתי הספקטרום כולו, ובכלל זה גם הזהות המזרחית, נכנסתי לתהליך יצירה ראשון שכלל את הזהות שנמנעתי מלעסוק בה, לפגוש אותה, כאילו הייתה רוח הרפאים של דרידה, או השלד שבמרתף, מהאיש בדלפק של האוזן השלישית, דרך סיפורי סבא משה עמרמי שישב בכלא הבריטי כנידון למוות ונאלץ להחליף את שמו ליצחקי לאחר השחרור כהגנה לו ולמשפחתו, וזכר הסבא רבא, הרב אברהם צארום, שעלה מתימן, הקים תלמוד תורה, בית יתומים ושכונה מחוץ לחומות בירושלים והיה לנשיא העדה התימנית ביישוב העברי, וגם סיורי הופעות של מחול עכשווי בניו יורק, לונדון, מדריד וברלין.
עשרים שנה לאחר שסיימתי את לימודיי באקדמיה למוסיקה ולמחול חזרתי לשם כמרצה. עברתי מהרחבת השוליים לגיוון המרכז. פריד אל אטרש פגש את פינה באוש, מחול בדואי את הביטים מניו יורק, צדדים שונים של הגלובוס התחברו בסטודיו, ואסתטיקה חדשה נוצרה. יש פיוז׳ן בירושלים.
האסתטיקה האקלקטית הלכה יד ביד עם האתיקה, המחול עם הביקורת, הרעיונות של פייר בורדיה, אדוארד סעיד וקרל מרקס היו נוכחים בסטודיו ואני איתם במנגינה ביקורתית של העולם החדש שמחליף ומתקן את עוולות הישן. באקדמיה מצאתי את עצמי במצב לעומתי, לא עוד זה וגם זה אלא זה לעומת זה, עד כדי עימותים שהזכירו אולפני טלוויזיה, עימותים שבהם ראיתי אנשים דרך עדשת הקבוצה שהם מייצגים וכבר לא את האדם עצמו, כרדוקציה של השומע.
באחת מישיבות הוועדה האומנותית, שמטרתה לאצור מסגרת מחולית, ניסיתי לשכנע את חבר הוועדה שהתנגד, לקבל עבודת מחול שבאה ממסורת אפריקאית. הוא טען שזו עבודה קהילתית והרקדנים שלה חסרי הכשרה מקצועית ולכן פחות מתאים לפסטיבל ״שלנו״. התפתח דיון שהתחמם עד לנקודה שבה אמרתי לו שזה ממש משעשע שהוא עדיין דבק בקוד ה״נכון״ הזה כאילו הוא איזה חוק טבע שירד מהשמיים, שאין בזה אלא קיבעון אסתטי וסגרגציה תרבותית שסוגרת את הדלת ושמונעת התפתחות וחידוש. הדיון נגמר כשהוא טען שאני, בשם הרב־תרבותיות, יוצר אפליה ״מתקנת״ שעושה רק נזק, שאיבדתי את יכולת השיפוט המקצועי שלי ובוועדה אוצרותית אי אפשר להעדיף אתיקה על אסתטיקה.
ויכוחים מסוג זה הלכו והחריפו ככל שהרוחות התלהטו סביב המאבק על הרפורמה המשפטית שיצאה לדרך בינואר 2023, והייתה טבולה במאבק תרבותי שבין שתי קבוצות ישראליות שהפכו להיות לעומתיות יותר, ושוב מצאתי את עצמי שותק אל מול ״האנחנו״ ו״הם״. התיאוריה הרב־תרבותית שפתחה עבורי עולמות סגרה עליי, מה שהיה לי למצפן ליצירת מרחב מגוון עבר זילות באולפני הטלוויזיה; פוליטיקאים דיברו את אותם הטיעונים שלי בשביל האלקטורט; השכנים, החברים והקולגות שלי, משני המחנות, הקצינו. התיאוריה הביקורתית מאירה באור רדוקטיבי את החולשות של המחנה שמנגד, היא יוצרת הגדרות של קבוצה אל מול קבוצה, ותיקים לעומת חדשים, מזרחים לעומת אשכנזים, שמאלנים לעומת ימנים, זו הרדוקציה של ביקורת תרבות — הגדרת קבוצות תרבות וראייה של הפרט מתוך ההגדרה הזו.
ואז הגיע השבעה באוקטובר. נאלמתי ונעלמתי. אוצר המושגים הרב־ תרבותי והשאיפה לאקלקטיות אסתטית, נסוגו באחת אל מול הצורך לדאוג לאוכל חם למפונים, לעבוד עם משפחות חטופים, להצטרף לכיתת כוננות, לנחם אבלים. ומעבר לכך, שאלתי עצמי: האם הביקורת על סגרגציה תרבותית תחזור להיות רלוונטית בחברה הישראלית או שמא הרב־תרבותיות נחלה מפלה כללית וקרסה אל מול הנזקים שמלחמת התרבות הישראלית יצרה כאן? שנה וחצי חלפו מאז שבעה באוקטובר, ואני עדיין מברר, מהרהר באילמות הרב־תרבותית.
אני צריך דיבור חדש. יש לי אינסטינקט שאומר שזו יצירה חדשה. תהליכי יצירה הם דבר מוכר לי, בדרך כלל זה מתחיל מלמשוך קצוות של חוטים. בתחילת המלחמה הזמנתי כמה מחבריי וחברותיי לדבר בקורס ״מרכז ושוליים ביצירה ישראלית״. הקורס ניתן במסגרת המסלול למחול רב־תרבותי, שהקמתי, באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. ביקשתי מכל אורח ואורחת לספר על הפעולה התרבותית שלהם בעת הזו ולהתמקד בשינוי של השפה מאז שבעה באוקטובר, למשוך קצוות של חוטים.
אחד אמר שהכעס של הקולגות באירופה נובע מכך שהם שם עדיין חושבים דרך התיאוריה ולא מביאים בחשבון את הטראומה של הטבח. וגם אנחנו צריכים לדבר את החוויה ולא את המושגים. תהיתי אם זו המתודולוגיה החדשה שלנו, ללמד דרך החוויה.
עוד אחד אמר שבחשבון הבסיסי והפשוט כשרודפים אחריך אי אפשר לעצור כדי לדבר על זהות, שדיבור על זהות זו פריווילגיה של אלו שיש להם ביטחון קיומי. נזכרתי שבתחילת המלחמה רוב עיסוקי היה התנדבות בחמ״ל הירושלמי, צוות אוכל חם, השורשים של פירמידת מסלאו.
אחת אמרה שהיא מבינה שבאקטיביזם של לפני שבעה באוקטובר היה מרכיב שתכליתו להכריע את הגזענות יחד עם מי שתפעל אותה, ״את עולם הדיכוי הישן עדי יסוד נחריבה״. אחרי שבעה באוקטובר היא מבינה שזה לא המניע הנכון. נזכרתי בפעמים שהסנטימנט הזה הניע אותי בדיונים של ועדות שחילקו משאבים.
עוד אחת אמרה שלפני שבעה באוקטובר היא חשבה שהדרך אל האסתטיקה עוברת בטיפול באתיקה, אחרי שבעה באוקטובר הכיוון הוא הפוך. תהיתי על מה נדבר בשיעורי תיאוריה.
אחת אחרת אמרה שמידת ההבלגה והסלחנות נדרשת עכשיו. היא נתנה לדוגמה את העובדה שהאחים שלה לא יכולים לבוא להופעות שלה כי הם לא שומעים שירת נשים. אחת הסטודנטיות שאלה: ״ואיך את יכולה לקבל את זה?״ והחברה השיבה: ״ואיזו ברירה יש לי? הוא אח שלי״. באותו רגע השתרר שקט בכיתה, כאילו כולנו הבנו בבת אחת וביחד את האמירה האינסטינקטיבית, המיידית, הישירה והישרה — ״איזו עוד ברירה יש לנו״.