רוית גרוסמן דוד

חיילת טובה (אינה) שותקת

רוית גרוסמן היא מנחת סדנאות כתיבה וכותבת שירה המתמחה בליווי תהליכי יצירה מתוך כאב אישי. מייסדת המיזם למלא את החלל, המעניק מרחב לנשים שחוו אובדן להפוך את כאבן ליצירה. בשנת 2023 יצא לאור ספרה ׳מקץ שעות׳ בהוצאת קתרזיס. בעלת תואר שני בחינוך. בוגרת מחזור ט׳ בתוכנית מנדל למנהיגות חינוכית בצה״ל.

השנה, לראשונה בחיי הבוגרים, אני לא קצינה בשירות סדיר בצה״ל. לכן, אני יכולה למתוח את גבולות חופש הביטוי שלי בציבור. שנים רבות, כקצינה במדים, נמנעתי מלהביע בפומבי עמדות שנויות במחלוקת, לשם שמירה על ממלכתיות. בשנתיים האחרונות היה קשה לשמור על ניטרליות, חיילים ומפקדים רבים השתתפו בשיחות שעסקו ברפורמה המשפטית — או ההפיכה המשטרית — והתבטאויות רבות שלהם חרגו מהגבול שאליו הורגלנו.

אומנם השמירה על ממלכתיות במערכת הצבאית, דווקא בעת הזאת, חשובה יותר מאי פעם — בכל הקשור לשיח פוליטי־מפלגתי או התנגדות לסמלי שלטון, הצבא צריך להישאר מחוץ למחלוקות — אבל בה בעת יש חשיבות גדולה לשיח חופשי וביקורתי על תרבות ארגונית, על ערכים ועל מנהיגוּתּ. אנחנו חייבים לדבר על מה שדורש תיקון, אם חשוב לנו לחיות במקום הזה חיים הוגנים, הגונים, ובטוחים.

באוקטובר 2023 התרחש מפץ ערכי — לאומי ואישי. כלובשת מדים, רבצה עליי תחושת אחריות ואשמה. הייתי חלק מתרבות ארגונית שאפשרה השתקה.

מהי האחריות של המשרתים כולם, מהמש״קית ועד ראש המטה הכללי, בעיצוב תרבות של השתקה? אני חושבת על התפקיד שלי בעולם בעת הזאת, וזו שאלה כבדה, גדולה, מתישה. בדצמבר שעבר, כשפשטתי את המדים לאחר יותר מעשרים שנה כקצינה בצה״ל, הייתי גם אשת לוחם צה״ל, שנעדר מן הבית חודשים ארוכים וקשים, ואם לשלושה ילדים. ברקע השתוללה המלחמה האיומה, הקשה והאכזרית ביותר שידענו מקום המדינה.

ואולם השאלה מי יכול לדבר בתוך המערכת הצבאית ומי מקשיב — אינה שאלה חדשה.

בשנת 2000, כשמלאו לי 18 , עם מדי זית חדשים, התרגשתי לעמוד על מגרש המסדרים ולצרוח ״אני נשבעת״. זה היה רגע שבו חשבתי שאוכל לשנות, להשפיע, אולי אפילו לנפץ פרדיגמות. התגייסתי לקורס מש״קיות חינוך, התפקיד שלי היה להטמיע את ערכי רוח צה״ל, לחזק את רוח הגייסות, לחזק את תחושת השייכות. מהר מאוד הבנתי שהמשימה הזאת מורכבת הרבה יותר מכפי שתיארתי לעצמי. לימדו אותנו שחשוב להשמיע את קולנו, להיות ״חיישן״ ביחידה, לשקף למפקד את האקלים היחידתי. אבל כשהגעתי ליחידה הבנתי שלא תמיד יש מקום למה שיש לי לומר. הבנתי שמה שיש לי לומר עלול להרגיז את המפקד. שהתפקיד שלי הוא להפיק את ערב הגדוד, לעשות תורנות מטבח ולהוציא את הטיול לפועל. חיילת טובה לא מפריעה ולא חופרת. חיילת טובה אומרת ״רות, היישר״. רציתי להיות חיילת טובה. כשביקשתי לשאול שאלות מורכבות נתקלתי בחומה. כך למשל, כשגיליתי שמתקיימת ביחידה תת־תרבות של ״צעירים–ותיקים״ — תופעה שבה חיילים ותיקים מתעמרים בצעירים כדי לשפר את תנאי השירות של בעלי הפז״ם — נכנסתי נסערת למפקד היחידה. סיפרתי לו מה שמעתי. אני זוכרת את המבט המפחיד שהיה לו. במקום להגיב לדבריי הוא שאל אותי אם סיימתי לערוך את הסרטון לערב הגדוד.

שנים לאחר מכן, כקצינת חינוך אוגדה, נכנסה למשרדי מש״קית מתוסכלת ששמעה שיר ששרו בפלוגה ומצאה בו פגם מוסרי. כשנכנסה למפקד הגדוד הוא סילק אותה ממשרדו ואמר לה ״אל תעסקי בזה״. אני זוכרת ששיבחתי אותה על האחריות המקצועית, על העירנות והבחירה להרים דגל אדום. אין היא אחראית לתגובתו. אמרתי לה שעם יציאתה
מהמשרד שלו, המפקד נשאר עם דבריה. עודדתי אותה להמשיך להציף עוולות וחששות.

במשך שנות שירותי, הקושי להשמיע קול התבטא גם בקושי להעלות לדיון נושאים ״רכים״. נושאים שמצויים במחלוקת, נושאים שמעורבים בהם רגשות, נושאים מורכבים שמצויים בשטח אפור. שאלות ״רכות״ נתפסו כ״רגישות״ או אפילו כ״מסוכנות״ בכך שהן עלולות ״לפתוח תיבת פנדורה״ (כך אמרו לי לא פעם מפקדים). החשש מלערער את החיילים או המפקדים היה זה שיצר את הרתיעה מהעיסוק בתכנים אלו. אמירות על רגשות ועל הלכי רוח של חיילים או על תרבות ארגונית — בכולם קיבלתי תגובות שסגרו את הדלת, ולעיתים גם את החלון.

היו גם מפקדים שנמשכו לשיח הזה, אפילו כמהו לו, ושיתפו בפחדים האמיתיים שלהם, בדעות האישיות. הרגעים הללו, שבהם הקרח נסדק ועלתה אמת, היו יקרים מפז — אך הם לא היו רבים.

בפעמים אחרות, כשניסיתי להציף שאלות ״רכות״, כמו מה מרגישים חיילים ביחס למשימה מסוימת, נתקלתי בהתנגדות. ״אל תתעסקי בזה״, אמרו לי. או גרוע מזה, ״את מבולבלת״. הדיונים שבהם העזתי ״לגעת ברגש״, חלילה, הסתיימו לא פעם במחוות ידיים מזלזלות ובקריאה ״תקצרי״. אין פנאי לשאלות פתוחות במערכת היררכית, תובענית ונוקשה; אין מקום לדיון מעמיק, עד כדי כך שיש דיונים שמסוכמים עוד לפני שהם מתרחשים.

בחלק לא מבוטל מיחידות צה״ל התגבשה התפיסה ששיח פתוח, מאתגר, שמאפשר שאלות נוקבות, עלול להחליש. ברוח צה״ל נהגו לחלק את הערכים ל״דוחפים״ ו״בולמים״, וכך יצא שערכים כמו ״דבקות במשימה״ קיבלו מקום מרכזי, בעוד ערכים כמו ״טוהר הנשק״ נדחקו לשוליים. לא כי הם לא חשובים — אלא כי הם נתפסו כמאתגרים את הדחף המבצעי, ועלולים, כביכול, לפגוע ברוח הקרב; לבלום.

אני משוכנעת שההיפך הוא הנכון. עיסוק בטוהר הנשק ובחיי אדם אינו חולשה, אלא עוצמה. הוא הכרחי לא רק לניהול מלחמה — אלא לשמירה על רוח האדם, על זהותנו המוסרית, על הלגיטימציה שלנו כחברה וכצבא. שחיקת הלגיטימציה כתוצאה משתיקה — בגלל שנמנעים מלדון בערכים ולהקפיד עליהם — היא היא התופעה שמחלישה.

אחד ההישגים שלי בהתנגדות לדעת הרוב היה בתפקידי כקצינת החינוך של אוגדה סדירה. מפקד של אחת החטיבות ביקש לבטל את השתתפות להקת חיל החינוך בעצרת החטיבה ולהחליפה בלהקת הרבנות הצבאית, כדי לא לפגוע בלכידות החטיבה בעצרת וכדי לא לגרום עוול למחלקת בני הישיבות. לא הסכמתי. לפני שמפקד האוגדה סיכם את הדיון נעמדתי לתדהמתם של המשתתפים בדיון ונאמתי נאום ארוך ומשכנע. הייתי מוכנה לשלם מחיר אישי ולהישאר נאמנה לאמונות שלי: אם היום לא נאפשר לחיילת לשיר בעצרת, מחר לא יהיו זמרות בלהקות הצבאיות, ומוחרתיים לא יהיו חיילות בצה״ל כי יש מישהו שזה מפריע לו. סירבתי לשתף פעולה עם הדרת נשים מאירוע עצרת החטיבה, שבה משתתפים כולם, חיילים וחיילות. במקרה הזה, היה שכר להשמעת קולי: מפקד האוגדה פסק שהלהקה תשיר.

אבל היו גם מקרים שוויתרתי, שבחרתי לשתוק, שהיה לי חשוב להיות חלק ולהרגיש שייכת.

נשים מושתקות על בסיס יום יומי. ראיתי וחוויתי את זה בעשרות שעות של ישיבות בחדרי דיונים עמוסי אגו. ראיתי את זה אצל אחרות. לכן, למרבה הכאב, אני לא יכולה לומר שהופתעתי מהשתקתן של הנגדת מאמ״ן ומביטול זעקותיהן של התצפיתניות — השתקה שאפשר לסמן אותה כאחת מגורמי המחדל של שבעה באוקטובר.

שיח שסודק את ההגמוניה הוא שיח שאין בשבילו זמן. ואף על פי שלאורך שנים, בכל אוקטובר מאז 1973 , על מדי א׳, לומדים בימי עיון את מורשת הקרב של מלחמת יום הכיפורים, בכל זאת נדמה שדבר לא הופנם. ההקשבה לקולות שונים לא באה לידי ביטוי בתרבות הצבאית של חיי היום יום.

מה תפקידי בעת הזו? להמשיך לכתוב. לכתוב את מה שאני חושבת, את מה שאני מרגישה, לסלוח לעצמי על טיוטות איומות שבזכותן הגעתי לתובנה כי לא אשתוק. עליי להמשיך לעצב את מערכת הערכים והאמונות שלי, לא לחשוש להשמיע את קולי גם אם הוא אחר. לחנך את ילדיי לגבש סולם ערכים ולדבוק בו, אך גם לעדכן אותו. אדריך אותם להקשיב לזולת ובה בעת להיות נאמנים לערכים שגיבשו בעצמם. עמוד שדרה ערכי, אישי ולאומי עשוי להיות כעמוד לפני המחנה בשעת סערה לאומית ואישית.

אחרי שנים שבהן הרגשתי שאני מתחת לפני המים וקולי אינו נשמע, אני בוחרת לעלות לסיפון ולומר את דעותיי קבל עם ועדה. את המסה הזו אני כותבת כזעקה לצעירות וצעירים שמיישרים קו כדי לא לשלם מחיר, שחוששים להיתפס כ״חופרים״. אני כותבת לזכרן של התצפיתניות שקולן הושתק ובוטל. אני כותבת מתוך אחריות, אהבה וכבוד למסגרת שבה גדלתי ושהפכתי בה מנערה לאישה ולאימא. צה״ל וערכיו הם חלק ממני, חלק מרכזי בבית שהקמתי. אני כותבת מתוך אחריות וחובה כמשרתת מילואים שנשואה למשרת מילואים, כאם וכאזרחית שאוהבת את מולדתה. לא אשתוק כי ארצי שינתה פניה.

צרו קשר

נעמי מנדל-לוי

nmandel-levy@mandel.org.il

עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: יניב איצקוביץ', יפה בניה, נעמי מנדל-לוי
אוצרת: דנה אריאלי

עריכת לשון: רעות יששכר, אייל טלמון
עיצוב גרפי: אביב ליכטר
הפקה וניהול דיגיטל: יהל מיימוני, עדן דוד
בניית אתר: שי קדם
הגהה: יונית ניסים

כל הזכויות של היצירות המופיעות כאן שייכות ליוצרות וליוצרים ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש © 2026