נולדתי עם קול, קול פנימי חד וצלול, אך גם שברירי ומהוסס. קול לא רק בגרון אלא בנפש. קול שידע את עצמו עוד לפני שלמד לדבר. שנים של התבוננות, התמודדות ופעולה נדרשו לי כדי להבין שהקול הזה הוא לא רק שלי, אלא קול שיכול לברוא, לחנך ולשנות. לא קול של מחאה צורחת, אלא קול של יצירה מתמשכת, של שיח ערכי ושל תקווה נשית המתעקשת להתקיים בתוך מרחב חברתי־מסורתי. בחלל הזה הקול שלי לא מושמע בגודלו הטבעי, אלא מתכווץ ומתעצב לנורמות מגבילות ולעיתים משתקות.
בילדותי למדתי שקול יכול להיעלם. אני זוכרת את עצמי יושבת בחצר בית סבתי, מאזינה לנשים המבוגרות סביבי. הן דיברו על עתידי כאילו היה שייך להן. יום אחד שמעתי במקריות שהוחלט על אירוסיי בלי שנשאלתי, בלי שמישהו ביקש את דעתי. באותו הרגע קולי נדם. רציתי לצעוק, אבל גרוני נסתם. שתיקה עטפה אותי, ולמדתי עד כמה חזק יכול להיות קול שלא ניתן לו להישמע.
אני לא זוכרת מתי הפסקתי להיות והתחלתי להתאים. מאז הרגשתי שהמחשבה שלי היא כבר לא שלי לחלוטין. היא מתווכת דרך תבניות, דרך פחדים שהוזרקו בעורנו, ובין הדופק לנשימה, בין כל פעימה שרצתה להיות חופשית, הרגשתי את הכבלים. הם היו נראים ובלתי נראים, אבל הם כיוונו אותי להיות לא אותנטית. כשאני שותקת אני שומעת את ההנחיות שלהם מהדהדות לא כפי שנאמרו, אלא כפי שנחרטו בין עצב לשריר. השתלטו עליי, לא בכוח אלא בהבטחה. ההבטחה של שייכות מותנית, של זהות שמתאימה למערכת אך זרה לנפש. חנקו את רוחי בתוכי, ומה ששומעים הוא הצליל של קולי שלי רק בעיצוב המנגינה שלהם. חששו שיהיה חזק מדי, חששו שיהיה חד וצלול, גבוה ושונה מהקולות הקיימים בסביבה.
אבל הסיפור לא הסתיים שם. כשעמדתי מול המציאות הזאת, משהו בתוכי התקומם. סירבתי להיכנע. התנגדתי לאירוסים, על אף המשבר המשפחתי העמוק שההתנגדות יצרה, על אף הכעס, הבושה, ההאשמות. היה זה מאבק שנמשך חודשים ארוכים, שבו נאלצתי לעמוד מול הסביבה הקרובה ביותר אליי. ולבסוף – ניצחתי. האירוסין בוטלו. הניצחון הזה היה לא רק החלטה על עתידי, אלא השבת הקול שלי לעצמי. למדתי שקול יכול להידחק ולהיחנק, אך גם להמריא. מאז אני נושאת את השיעור הזה: קול איננו רק צליל הנשמע באוויר. הוא זהות. הוא חירות. הוא הדרך שבה אנו אומרים לעולם – אני כאן. הקול יכול להיות ברור, ולעיתים הוא רועד; לפעמים הוא מתפרץ בזעקה, ולעיתים הוא לוחש בלב. אך עצם קיומו הוא עדות לכך שהאדם נוכח, שהוא חלק מהשיחה האנושית. ואולי בסופו של דבר כל מה שילדה צריכה הוא שמישהו יקשיב לה באמת, לא כדי לתקן ולשפוט אותה אלא כדי להאמין לה ובה. כשאני מביטה במערכת החינוך, אני רואה את עצמי כילדה. גם שם יש קולות שאינם נשמעים: תלמידים שמדברים "מחוץ לשורה" ומושתקים, תלמידות ששותקות מפחד או מציפיות החברה. כולנו דורשים מהם להקשיב, אבל שוכחים להקשיב להם. אנחנו מלמדים לדבר בשפה נכונה, אך לא בהכרח מעניקים לגיטימציה לשפה האישית, הלא־מתוקנת, הלא־מסוננת.
המסע האישי שלי הפך עם השנים גם לקריאה קולקטיבית. מניפסט של נשים ושל תלמידות, של כל מי שקולן אינו נשמע. קול שמסרב להמשיך להידחק לשוליים. קול שמבקש לשנות סדרים חברתיים וחינוכיים. קול שאומר: חינוך אמיתי מתחיל במקום המאפשר ללחישה להפוך לדיבור, לשתיקה להפוך לנוכחות, לפחד להפוך לעוז. ומכאן נובעת חובתו של כל מחנך: לא רק ללמד, אלא גם להקשיב. לא רק להשמיע את קולו, אלא לאפשר קולות אחרים. לפעמים המשימה הקשה ביותר היא לשמוע את הילד השקט בסוף הכיתה, את הילדה שלוחשת משהו שאיש אינו שם לב אליו – ולומר להם: אני שומעת אותך. אני רואה אותך. יש מקום לקול שלך. כמו כן, חובתו של כל מחנך ומחנכת היא להשמיע קול, לתת מקום לקול שלהם במרחב החינוכי והחברתי. גם כדוגמה אישית, כמובן, אבל גם כחובה חינוכית בפני עצמה. אם אני כמחנכת אתבייש להשמיע את הקול שלי, איזה מסר אשדר לתלמידות ולתלמידים שלי? הקול הוא לא מותרות. הוא יסוד הזהות. הוא לב־ליבו של החינוך. אם נאפשר לקול הזה לצאת, גם אם בתחילה הוא רועד ושבור, הוא יוכל לנסוק, להתייצב ולהפוך לכוח משנה חיים.

סאוסן אבו חמיד
עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: גילי רומן, ד"ר יניב איצקוביץ', ינה נכט, עילם לביא
עריכת לשון: רעות יששכר
עיצוב גרפי: תמר לב אליהו
בניית אתר: שי קדם
הפקה: קרן יצחקי, יהל מימוני
המסמך מייצג את עמדתם האישית של הכותבים והכותבות
ואינו משקף עמדתה של קרן מנדל-ישראל.
כל הזכויות למסות המופיעות כאן שייכות לכותבים לכותבות ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש מהם.
ירושלים, נובמבר 2025