עמדתי על ההר ביום קיץ חם מאוד, הכנרת נצצה למטה, וראיתי את החניכים של מכינת אופק, מכינה המיועדת לנערים ונערות מרקע מוחלש, עולים בקושי את השביל לאחר ליל הליכה מפרך. רובם בני 18, צעירים שמעולם לא טיילו, והכירו זה את זה רק ימים ספורים קודם לכן. פניהם היו אדומות, ניכר היה שקשה להם – ולחלקם כמעט בלתי אפשרי.
לקראת סיום המסע, נשמע מרחוק קולו של המדריך שקורא להם לשיר – והם אכן התחילו לשיר בקול. כשהגיעו למתחם, הורה להם המדריך לשתות מים, להתארגן, ותוך שש דקות לעמוד בצורת ח' ברחבה. בדיוק בשעה היעודה כולם עמדו ברחבה, אדומים, עייפים, אך ניכר שהם חשים סיפוק עצום. מנהל המכינה ניגש ודיבר אליהם. הם הקשיבו לו בעיניים נוצצות.
עמדתי שם נרגשת, ושאלתי את עצמי: למה הם בכלל עושים את זה? איך ייתכן שאותם צעירים, שבעבר התקשו לקבל סמכות או להשתלב במסגרות, מוכנים כעת לעמוד בזמנים, לרדת לשכיבות סמיכה, ולהתאמץ כל כך? יותר מהשאלה על מקור המוטיבציה, ניסיתי להבין את עומק התהליך – את אותו "קסם "שעוברים החניכים במהלך חצי שנה, תהליך שמביא אותם ממצב של נערים עם נתוני גיוס נמוכים – לצעירים שמצליחים בצבא ושוברים מעגל של סיכון וכישלון שאפיין את חייהם.
*
לפני כ־15 שנה, במסגרת עבודתי בסוכנות היהודית, הקמתי רשת של מכינות קדם־צבאיות לנוער שלא השתתף עד אז בעולם המכינות. באותה תקופה כבר פעלו בארץ מכינות קדם־צבאיות למנהיגות, אך רובן פנו בעיקר לאוכלוסיות חזקות מהמעמד החברתי־כלכלי הבינוני־גבוה. התחלנו ממכינה אחת ו־22 חניכים, וצמחנו ל־15 מכינות שבהן מעל 700 חניכים. והיום פועלות 64 מכינות דומות ברחבי הארץ ובהן כ־2,500 חניכים בכל שנה. כיום אני מנהלת את יחידת הפעילות של הסוכנות היהודית בישראל, אך למרות המעבר לתפקיד חדש, אני מקפידה בכל שנה להשתתף בטקס סיום שבוע המסע הפותח של המכינות ברמת הגולן.
כמי שעבדה רוב חייה כעובדת סוציאלית קלינית, התקשיתי להסביר לעצמי מהו אותו שינוי עמוק המתרחש בפרק זמן כה קצר. החניכים מגיעים מרקעים שונים, לכל אחד מהם סיפור חיים ייחודי, אך אם הייתי מנסה לאפיין את המשותף ביניהם, הייתי מצביעה על שני קווים בולטים: האחד הוא תחושת בדידות עמוקה, שלעיתים מתבטאת גם במציאות היום־יומית שלהם, ולעיתים בתחושה פנימית של ריק, גם כשיש חברים. השני הוא התחושה שהחיים "גלגלו" אותם – חוויית כישלון וחוסר הצלחה שמגיעה יחד עם תחושת חוסר שליטה על הנסיבות. רבים מהם יגידו שהם באו למכינה כדי להיות "החיילים הכי טובים שיש", להגן על מדינתם. אבל לפעמים הם יציגו דימוי לוחמני שמתעצב מתסכול וחסך. כיצד אפוא הם לומדים לשאת באחריות ולהיות ריבונים על חייהם?
במדינה דמוקרטית נהוג לומר כי העם הוא הריבון של המדינה. בעוד הדמוקרטיה מניחה כי כל אדם הוא ריבון לעצמו, בפועל קיימות קבוצות קהילתיות או דתיות שבהן כוח ההכרעה הפוליטית מרוכז בידיו של מנהיג, רב או בעל סמכות היררכית אחרת, המנחה את בני הקבוצה כיצד להצביע. בכך נוצרת מציאות שבה השוויון הפורמלי – קול אחד לכל אזרח – אינו מתורגם לשוויון מהותי של בחירה חופשית.
לשאלה זאת נדרשו בעבר פילוסופים כגון קרל פופר שתיאר את "הפרדוקס של הסובלנות". פופר טען כי חברה פתוחה המעניקה חופש בלתי מוגבל גם לאידאולוגיות אנטי־דמוקרטיות עלולה להביא להכחדתה שלה. אם נסבול באופן מוחלט אי־סובלנות, ניצור תנאים שיאפשרו לכוחות קיצוניים לפרק מבפנים את אותו חופש שעליו נשענת החברה כולה. באופן דומה, אם נאפשר לריבונות האישית להתמסר לחלוטין לסמכות חיצונית – בין שהיא דתית, ובין שהיא פוליטית או חברתית – אנו מסכנים את עצם יסודות הדמוקרטיה, המבוססת על אזרחים חופשיים ועצמאיים. לאדם החסר אחריות על בחירותיו ומקבל את החלטותיו מתוקף סמכות חיצונית, יש גם פחות אפשרות להיות ביקורתי כלפי המידע שהוא מקבל, ואין בידיו כלים לדעת מתי עליו לסרב לסמכות המנחה אותו.
ריבונות אישית לעולם אינה מוחלטת – היא מתקיימת תוך איזון בין חירות אישית לבין טובת הכלל. אבל קיומה של מדינה דמוקרטית תלוי בכך שלפרטים יש תחושת שליטה פנימית, מסוגלות אישית, אחריות וחופש לבחור. יכולות הנשענות על חינוך לריבונות אישית.
בזמן שבעולם המערבי אנחנו חוזים בהיחלשות הדמוקרטיות, אנחנו מבחינים גם בצמצום תחושת המסוגלות של צעירים. מחקרים עדכניים של ה־OECD שפורסמו בשנת 2025 מראים כי צעירים מדווחים על דיכאון, בעיות נפשיות קושי להסתגל למסגרות יותר מבעבר.
האם יש קשר בין התחושות האישיות הללו לבין מצבה של הדמוקרטיה? האם בעולם שבו יותר ויותר צעירים מרגישים חסרי שליטה ובחירה, אנחנו עדיין יכולים לדבר על אדם ריבוני ועל מדינה המבוססת על ריבונות האזרחים?
נראה שלבני אדם תמיד הייתה נטייה לחפש מישהו שיחליט במקומם. יש משהו מרגיע ברעיון שיש מישהו שיודע, שמוביל, שאתה לא צריך לשאת את כל כובד הבחירה בעצמך. כשאני מסתכלת על הצעירים שפגשתי לאורך השנים – החניכים של המכינות, ובעיקר אלו שהגיעו עם מטען כבד מהחיים – אני נזכרת שוב עד כמה הבחירה היא לא רק זכות אלא גם משא. ולכן אולי לא מפתיע שחלק מהאנשים בורחים מהחופש. חופש אמיתי פירושו לשאת באחריות. להבין שאתה הריבון של חייך. לא להאשים. לא לברוח. וזה לא תמיד פשוט.
מה שלמדתי הוא שריבונות אישית לא נולדת ביום. היא נבנית. היא דורשת תהליך, מסגרת, מרחב בטוח שמציב גבולות אך גם מאמין. ובעיקר – הזדמנות להתנסות. להרגיש. להיכשל. לבחור שוב.
החניכים של "אופק" לא הפכו לבעלי תחושת מסוגלות כי מישהו אמר להם שהם מסוגלים. הם נעשו כאלה כי הם חוו את זה על בשרם. כי בפעם הראשונה הם הצליחו לעמוד בזמנים, להתגבר על קושי, לבחור ולהתאמץ למען הבחירה – והרגישו את תחושת הערך שמתפתחת כתוצאה מתהליך זה.
בעולם שהופך מסובך יותר – עם רשתות, שיח רעיל, תחושת חוסר שליטה – אני מאמינה שעדיין יש ביכולתנו, כאנשי חינוך, חברה ומדינה, לגדל צעירים שיש להם מקור שליטה פנימי, שמרגישים שהם יכולים. אבל זה לא קורה לבד.
כדי לפתח ריבונות אישית אצל צעירים נדרש תהליך חינוכי המשלב חוויות של אחריות אמיתית, בחירה חופשית והצבת גבולות ברורים. ריבונות אינה נוצרת מהצהרות מופשטות אלא מתוך התנסות מתמשכת: מתן אפשרות לבחור – גם אם הבחירה כרוכה בסיכון לטעות – לצד מתן משוב וליווי המאפשרים למידה. כאשר צעיר חווה שלהחלטותיו תוצאות ממשיות, חיוביות או שליליות, הוא מתחיל לראות בעצמו סוכן בעל כוח והשפעה על מציאות חייו. בה בעת, חשוב ליצור מסגרת תומכת המעודדת ביטוי אישי, ביקורת עצמית ושיח פתוח עם סמכות, כך הצעיר ילמד להבחין בין כניעה עיוורת לבין שיתוף פעולה מתוך בחירה. באופן זה מתפתחת תחושת מסוגלות פנימית שמחזקת את חירותו ומאפשרת לו לעמוד בזכות עצמו כחלק פעיל בחברה דמוקרטית.
אם נצליח – נגדל כאן דור שיודע שהוא לא רק חלק ממדינה ריבונית, אלא שהוא עצמו ריבוני לעצמו. ושם, בעיניי, טמון הסיכוי הגדול ביותר שלנו – כחברה, כדמוקרטיה וכבני אדם.
דנה זקס היא מנהלת היחידה לפעילות בישראל של הסוכנות היהודית. עובדת לאורך שנים רבות עם ילדים ונוער המגיעים מרקעים מוחלשים - מפעילה תכניות רבות המיועדות לאוכלוסיות אלה הפועלות לחיזוקם ומימוש יכולתם לעצב לעצמם חיים משמעותיים, להשפיע על סביבתם ולהפוך לסוכני שינוי.
בוגרת בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית

דנה זקס
עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: גילי רומן, ד"ר יניב איצקוביץ', ינה נכט, עילם לביא
עריכת לשון: רעות יששכר
עיצוב גרפי: תמר לב אליהו
בניית אתר: שי קדם
הפקה: קרן יצחקי, יהל מימוני
המסמך מייצג את עמדתם האישית של הכותבים והכותבות
ואינו משקף עמדתה של קרן מנדל-ישראל.
כל הזכויות למסות המופיעות כאן שייכות לכותבים לכותבות ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש מהם.
ירושלים, נובמבר 2025