הסופר עבד אלרחמן מוניף כתב שיש זמנים שבהם "להישאר חי, ישר, מכובד ובריא בנפש הוא מעשה גבורה". אני חש שאמרה זו מתאימה למציאות החיים שלי ושל רבים ורבות מבני ובנות החברה הפלסטינית בישראל, מציאות שבה חיי האדם הפכו לחסרי כל ערך. השילוב בין מלחמה מתמשכת וזוועתית בעזה והשפעותיה הישירות והעקיפות, מעשית ונפשית, יחד עם גל חסר מעצורים של פשיעה פנימית מחולל מערבולת של תחושות מצור, ניכור ואובדן הדרך.
נולדתי אל תוך מערכת חינוך בעלת אוריינטציה מערבית, אם כי לא מובהקת. בתי הספר הערביים שבהם למדתי היו בתי ספר בעלי זהות עמומה: הם תפסו עצמם כערביים, הלוא דיברו בהם בשפה הערבית, וההווי התרבותי בהם היה ערבי והדגיש אירועים דתיים (אך לא לאומיים), ואולם עולם המושגים והאווירה היו ספוגים במונחים מערביים וישראליים. כך היה גם בתקופת לימודיי האקדמיים, שבה (באופן לא מודע מבחינתי) הושתל במוחי מנגנון ראיית העולם באמצעות מושגים שצמחו והתפתחו בתרבות רחוקה אלפי מילין מתרבותי שלי – תרבות של משפחה פלסטינית מוסלמית שהיא חלק מתרבות ערבית ומוסלמית עצומה. חייתי בדיסוננס מתמשך. במערכת הרשמית הוגבלה הנגישות שלי להיבטים של זהות לאומית. בחברה פנימה השיחה על הזהות הלאומית הייתה מכוננת וחיונית. אלא שבאחרונה השיח הפנימי הזה נמצא בנסיגה ואיננו מספק תשובות עמוקות לשאלות זהותיות וחברתיות.
זהו אפוא המשבר שבו נתונה החברה שלי. וכשאני שואל את עצמי מה נמצא בליבת המציאות הזאת – מהו הדבר שהתערבות בו תשפיע על חוסנה של החברה ותאפשר לה להתמודד עם אתגריה ויצעיד אותה קדימה? – אני חושב על הזמן.
הזמן הפלסטיני מקוטע ותלוש. האתגר החינוכי והמנהיגותי שעומד בפניי הוא החובה להחזיר את רצף הזמנים שמהותי וחיוני לנשמתה של החברה שלי.
על עבר מוכחש, הווה תלוש ועתיד מנוכר
האינטלקטואל הפלסטיני־האמריקאי אדוארד סעיד כתב שדמותה של חברה מתעצבת בתהליך מסובך והיסטורי בשני אופנים: האחד, במציאת מאפייני הבידול מקבוצות אחרות והאינטראקציה איתם; והשני באמצעות הדגשת מאפייניה של החברה עצמה והאינטראקציה בין החברה כיחידה תרבותית ובין הפרטים שבה. המפגש הזה, בין החיצוני לפנימי, מייצר את זהותה של החברה. כאשר אני בוחן את הניסיון שלי במציאות הישראלית אני מוצא שהתהליך הזה בכל הקשור למיעוט הפלסטיני בישראל הוא תהליך מעוות שתוצאותיו הרסניות.
טענתי המרכזית היא שבממד החיצוני – של האינטרקציה בין הקבוצה המובחנת לבין קבוצות אחרות – עומדת אזרחותם הישראלית של הפלסטינים כגורם בעייתי. הפלסטינים בישראל חיים בתוך הזמן היהודי של המדינה, וזמנם שלהם מוכחש ואינו זוכה להכרה. מצב זה של אי־הכרה אינו מאפשר אינטראקציה בריאה עם האחר ומשפיע על האינטרקציה הזאת באופן שלילי. שכן עצם העובדה שהמדינה מגדירה את עצמה כמדינה יהודית או כמדינת היהודים מעניק בלעדיות לזמן היהודי. במילים אחרות: במדינת היהודים מכירים ברצף ממדי הזמן: העבר, ההווה והעתיד של המדינה היהודית רצופים ומוגנים. בה בעת, העבר הפלסטיני מוכחש, ההווה תלוש והעתיד מנוכר.
בהקשר של הזמן הלאומי, בשביל היהודים העבר של המולדת הוא רצוף ומחובר להווה – למרות הקיטוע של אלפיים שנות גלות. לעומת זאת, לפלסטינים העבר של המולדת הוא קטוע – למרות הרצף של דבקות באדמה, של הישארות במקום.
התוצאה היא ששייכותם של הפלסטינים למולדת היא משנית ותלושה. במצב זה הפלסטינים נמצאים במאבק מתמשך על תודעתם כבני המולדת. מערכת החינוך, כמו מערכות השלטון האחרות, מנהלת בגלוי ובסמוי מאבק תודעתי על הנרטיב היהודי מול הנרטיב הפלסטיני. העבר של הפלסטינים חסום בפניהם.
גם העתיד של המולדת הוא עתיד יהודי. האתוס המכונן של המדינה הוא המחויבות לבנות ולשמר את עתידם של היהודים בכל העולם. בתמונת העתיד הזאת הפלסטינים אינם קיימים, הם מטרד. כל ניסיון של הפלסטינים לדמיין את עתידם במולדת המאתגר את בלעדיות הזמן היהודי, נתפס כאיום על האתוס של המדינה. העתיד של הפלסטינים חסום בפניהם.
ההווה הוא הזמן היחיד שנותר לפלסטינים בישראל, והוא הווה מוגבל למרחב הפרטי ולא למרחב הקולקטיבי. הוא מתקיים בשולי ההווה היהודי, שלמענו ולטובתו כל רשויות המדינה מגויסות, מושקעות ומשוקעות, חומרית ורגשית. ההווה היהודי נהנה ממבני כוח עוצמתיים המשמשים ככלי החיבור בין העבר היהודי לבין העתיד היהודי.
פלסטינים בהווה אינם יכולים הלכה למעשה לשמר, להזין ולבנות את העבר ואת העתיד שלהם. כך הפלסטינים הם כאותו "אדם חד־ממדי" של הרברט מרקוזה. אובייקט הכלוא בתוך קירותיו השקופים של שוק אכזר שבו יש מרוץ בלתי נגמר של הישרדות יום־יומית, בלי שורשים שיאפשרו מידה סבירה של לכידות חברתית.
הפלסטיני הופך לאינסטרומנט כלכלי המנותק מאתוס האזרחות של בעלות על המולדת ושלמות ממדי הזמן שלה. בהווה כזה, שבו מתקיימת הכחשה מתמדת של העבר, תמונת העתיד האפשרית לפרט הערבי מצטמצמת לתמונה של עתיד ליברלי מערבי של הצלחה אישית. ואם העתיד הפלסטיני יכול להיות במיטבו רק עתיד ליברלי מערבי פרטי, העבר של הפלסטיני הולך ומתרחק ממנו עוד ועוד, וכך גם האפשרות לבנות תמונת עתיד של בינוי ומימוש העוצמה הגלומה בחברה שלו.
למציאות הזאת שתי תוצאות מעשיות. התוצאה האחת היא שכל המשאבים של המדינה מכוונים לעיבוי וחיזוק האתוס היהודי. בשולי הפעילות הממשלתית נהנה הפלסטיני משאריות המחזיקות את הווייתו כאינדיווידואל התורם לשוק הישראלי ותו לא. כקולקטיב הוא מהווה אתגר מסוכן, איום על רצף הסיפור של העבר והעתיד היהודי של המולדת. ולכן הפלסטינים חיים באופן כרוני בשולי המדינה ובשולי הקשב שלה. בעיותיהם אינן מטופלות והצטברותן מתורגמת באופן מסוכן ביותר לתופעות קשות כמו פשיעה, אלימות, עוני ומצוקת דיור.
התוצאה השנייה, בהשאלה מתובנותיו של הוגה הדעות אקסל הונת בספרו "זלזול ומתן הכרה", היא פציעה זהותית מצטברת. השנתיים האחרונות סימנו שיא של אי־הכרה בזמן הפלסטיני, שהתבטא בהפיכת אזרחותם לאזרחות עוינת. האזרחים הפלסטינים הפכו לחשודים תמידיים המנהלים צנזורה עצמית עמוקה של זהות ורגשות.
מצד אחד, המדינה מזמינה את הפלסטינים ליהנות, במידה מסוימת, ממה שההווה הישראלי מאפשר להם כלכלית כיחידים. אבל כחלק מקולקטיב השייך למולדת הם נמצאים תחת מכבש של הכחשה, עוינות תמידית ודיכוי זהותי. זהו דיסוננס מסוכן והרסני. ההוויה הזאת מייצרת באופן חלקי הצלחות אישיות אך פוגעת ביכולת לבנות חברה ולהחזיקה. היא פורמת את תחושת השייכות הזהותית והסולידריות הקולקטיבית, שהן אבני סלע קיומיות.
בניית הווה המחזיק עבר ועתיד
זהו אפוא האתגר לחינוך ולמנהיגות הפלסטינית בישראל: איך לבנות מחדש את רצף הזמנים הפלסטיני המקוטע הזה, הן פנימה והן באינטרקציה עם המדינה?
אטען שאין אפשרות לשחזר ולבנות את רצף הזמנים הפלסטיני בלי להתמודד עם אתגרי ההווה. אתגר מרכזי בהקשר הזה קשור לתהליכים עמוקים, חיוביים ושליליים, של התמודדות עם השפעותיה של המודרניות המערבית על ההוויה התרבותית הערבית.
צ'ארלס טיילור מאבחן את החיים המודרניים לעומת החיים הקדם מודרניים בכך שהאחרונים היו היררכיים אנכיים. אדם נולד אל תוך מבנה סמכויות ומעמד ברורים. לעומתו, המבנה המודרני הוא אופקי, יש בו ניידות מעמדית ומבנה הסמכויות איננו היררכי אלא בנוי על האוטונומיה של הפרט. המבנה של החברה הפלסטינית טרם קום המדינה היה היררכי ושמר גם על מבנה סמכויות שהחזיק באופן לא פורמלי את הלכידות החברתית: תא משפחתי שבו הסמכות ההורית ברורה, ומבנה חמולתי שלמבוגרים בו סמכות קובעת השומרת על איזונים בקהילה. לעומת זאת, מבנה החברה הפלסטינית במדינה המודרנית הישראלית השתנה למבנה אופקי שבו מבנה הסמכויות, הן בתא המשפחתי הן בתא החברתי, אינו מחזיק בכוחו את יסוד המשמעת החברתית הלא פורמלית.
באופן עקרוני, באמצעות אכיפת החוק, בתי המשפט ומערכות החינוך, המדינה המודרנית מחליפה את המבנה המסורתי של החברה. תהליך זה לא התבצע ביחס של המדינה למיעוט הפלסטיני. המבנה המסורתי אבד, אבל המדינה לא יצרה לו תחליף, או מקבילה, במוסדותיה.
במרכז הפרוגרמה המנהיגותית והחינוכית צריכה לעמוד המשימה הקשה, אך אפשרית של בירור הגותי עמוק של ניגודים ומאבקים אלה בין מסורתיות למודרניות. עלינו לממש דווקא את הפוטנציאל החיובי הגלום בהם. במובן זה אני הגליאני המאמין שניגוד ומאבק הם פוטנציאל של בניית סדר חדש ומתקדם.
אם נרתום את ההצלחות האישיות בהקשר הקפיטליסטי של ההווה הפלסטיני בישראל לכדי הצלחה קולקטיבית באמצעות ארגונה של החברה בכל ממדיה, נוכל להגן על הנרטיב המחבר את העבר והעתיד. אני מאמין כי ריכוז העוצמה המצטברת של ההווה יכול, בעבודה סיזיפית, להחזיק ולעבות את הנרטיב הזהותי השורשי תוך דמיון העתיד והשפעה על בנייתו.
לשם כך נדרשת בהירות מסוימת בשימוש במשקפיים הגותיים וביקורתיים שיפזרו את העננה המכסה על המציאות הקשה ומסתירה את הטוב והעושר הקיימים וגם את האתגרים. מערכת החינוך היא, מבחינתי, עוגן מרכזי במאמץ לייצר בהירות זו, אם היא תשכיל להיות עצמאית מספיק ממערכת החינוך הממלכתית הישראלית, תייצג באופן נאמן את תרבותם של הפלסטינים ותייצר שורשיות שתאפשר התמודדות עם אתגרי החיים בהווה, ודמיון של שגשוג קולקטיבי בעתיד.

רדא ג'אבר
עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: גילי רומן, ד"ר יניב איצקוביץ', ינה נכט, עילם לביא
עריכת לשון: רעות יששכר
עיצוב גרפי: תמר לב אליהו
בניית אתר: שי קדם
הפקה: קרן יצחקי, יהל מימוני
המסמך מייצג את עמדתם האישית של הכותבים והכותבות
ואינו משקף עמדתה של קרן מנדל-ישראל.
כל הזכויות למסות המופיעות כאן שייכות לכותבים לכותבות ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש מהם.
ירושלים, נובמבר 2025