יעל ביבר אביעד היא יזמת חברתית הפועלת להתאמת בתי הספר לאתגרים של החברה בישראל. זאת על ידי הקמה והובלה של מסגרות לפיתוח מנהיגות חינוכית ופיתוח פרקטיקות פדגוגיות מבוססות ערכים.
בוגרת בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית

צ

יעל ביבר אביעד

האם אפשר ללמד אזרחות או היסטוריה, ספרות או גיאוגרפיה, בלי לקיים עם התלמידים דיון פוליטי?

בתחילת שנת 2025 שלח ראש עיריית תל אביב־יפו, רון חולדאי, מכתב למנהלות ולמנהלי בתי הספר בעיר, ובו קרא להם להביע בכיתה את עמדותיהם, לייצר שיח משמעותי ולעורר דיון. שר החינוך יואב קיש מחה על כך בטענה כי החוק במדינת ישראל אוסר במפורש על פעילות פוליטית בבתי הספר, וכי עיסוק בפוליטיקה הוא הפרה בוטה של כללי הממלכתיות. בהזדמנות אחרת אמר שר החינוך, "אל לנו לתת יד לכך שחינוך ילדינו ייפגע בשל ויכוחים פוליטיים". כלומר, על פי המדיניות הנוכחית של משרד החינוך, יש סתירה בין דיון פוליטי ובין חינוך ממלכתי. דיון פוליטי פוגע בחינוך, ואיש חינוך המקיים אותו עובר עברה משמעתית.

אלא שחשוב לזכור: דיון פוליטי הוא בפשטות שיחה או ויכוח המתקיימים כאשר יש מחלוקת על אופן הניהול של ענייני המדינה. או במילותיו של ג'ורג' אורוול (במסה "מדוע אני כותב"), "המטרה הפוליטית" היא "השאיפה לקדם את העולם לכיוון מסוים, לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה".

חוק החינוך הממלכתי התקבל ב־1953 במטרה לבטל את שיטת הזרמים שהונהגה עד אז, שלפיה בתי הספר בישראל פעלו במסגרת מפלגתית. בחוק זה נכללים גם המגזר הדתי, המגזר הערבי ולאחרונה גם הממלכתי־חרדי. בין מטרות החינוך הממלכתי "להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים".

הוראותיו של שר החינוך עומדות אפוא בסתירה למטרות אלו ולאתוס של ישראל כמדינה דמוקרטית. האיסור על דיון בנושאים שנויים במחלוקת פוגע בחופש הביטוי, שהוא זכות יסוד במדינה דמוקרטית. זאת ועוד, חינוך לדמוקרטיה, שהוא חלק ממטרות החינוך הממלכתי, מבוסס על פיתוח היכולת להשתתף בדיון ציבורי על נושאים שנויים במחלוקת. בדיון הזה באים לידי ביטוי המתחים בין הערכים השונים ומתפתחת בקרב התלמידים היכולת לזהות את הערכים שלהם ולברר אותם.

אם כך, מה צריכה לעשות אשת חינוך (כאן בלשון נקבה כיוון שכ־80% מכלל המורות והמורים הן נשים, אך ההתייחסות היא לשני המינים) המחויבת לאתוס הדמוקרטי של ישראל ולמטרות חוק החינוך הממלכתי המבטאות אותו, כאשר השר הממונה עליה מורה לה להימנע מדיונים על נושאים שבמחלוקת? איך תוכל, למשל, לעסוק באחד העקרונות הבסיסיים בדמוקרטיה, הזכות לשוויון, בלי להתייחס למתח בינו לבין חוק הלאום, הקובע כי מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי בלבד, ללא אזכור של היותה מדינה דמוקרטית? מהו תפקידם של אנשי החינוך כאשר הם רואים סתירה מהותית בין ההסכמות שעליהן הושתתה מערכת החינוך לבין חוקים והנחיות של ממשלה מכהנת? אם הם נמנעים מדיון פוליטי כגון זה, איזו עמדה פוליטית הם משרתים, הלכה למעשה?

הנרי דיוויד ת'ורו מצא עצמו במצב דומה. הוא ראה בעבדוּת עוול מוסרי העומד בסתירה לחוקת ארצות הברית, בעוד מדיניות הממשלה אפשרה אותה. לדעת ת'ורו, שטבע את המונח "אי־ציות אזרחי", ציות לחוקי ממשלה שעושה עוול הופך את האזרחים לסוכני העוול, ולכן עליהם להימנע מאותו ציות. אזרח אחראי אינו יכול להמתין שהחוקים ישתנו בתהליכים ארוכי טווח. עליו לפעול באופן מיידי. אי־ציות אזרחי הוא הפעולה המיידית המתחילה את התיקון. אי־הציות שנקט ת'ורו היה סירוב לשלם מיסים.

איך יבוא לידי ביטוי אי־ציות בזירה החינוכית? ת'ורו בחר להימנע מחובה אזרחית בסיסית, ובכך הרחיק עצמו מהמרקם החברתי שאליו הוא משתייך. נשות חינוך אינן יכולות להפקיע את עצמן מהחברה. כמחנכות יש להן תפקיד מרכזי ביצירת אותו מרקם חברתי שאליו הן שייכות. למי שאמונות על חינוכם של האזרחים לעתיד יש אחריות מיוחדת לעמוד בעצמן בחובותיהן האזרחיות. ג'ון רולס הגדיר אי־ציות אזרחי כ"מעשה נואש" הנמצא על סף גבולות הנאמנות לחוק. בבתי הספר צוותי החינוך מייצגים באופן טבעי את מי שאחראים על השמירה על החוק וגם על אכיפתו. הם מקיימים לעיתים תכופות שיחות שבהן הם נדרשים להסביר לתלמידים ממורמרים מדוע עליהם לפעול לפי החוקים, גם כאשר אלו אינם הוגנים לדעתם.

כאשר הייתי מנהלת בית ספר ציפיתי שהמורות והמורים ינהגו על פי הכללים, גם אם אינם לרוחם. אילו מורה הייתה אומרת, למשל, שהיא מסרבת לערוך לתלמידים מבדקים שנועדו כדי להגיש למפקחת ציונים, מכיוון שחשוב יותר לדעתה לנצל את הזמן לשיחות עומק עם תלמידיה, הייתי חושבת שהיא בתפקיד הלא נכון, גם אם הזדהיתי בכל מאודי עם סדרי העדיפויות שלה. מי שמערכת החינוך מופקדת בידיהם לא יכולים להיות אנשים המסרבים לקבל סמכות. ובכל זאת, האם יש מצבים שבהם האחריות האישית, האזרחית והמקצועית של אשת חינוך מחייבת אותה בפשטות, לא לציית?

חנה ארנדט יצרה הבחנה מובהקת בין עבריינית פורעת חוק, הפועלת לטובת עצמה בלבד, או מהפכנית, המסרבת לאמץ את חוקי המשחק באופן גורף, לבין הסרבנית האזרחית, המקבלת עליה את מרות החוק באופן עקרוני ופועלת דווקא מתוך תחושת האחריות שלה כלפי החברה.

אי־ציות אזרחי הוא תגובה לחוקים, לפעולות או לדרישות המשנים את כללי המשחק ופועלים נגד התשתית הנורמטיבית של החברה. תגובה זו נובעת מהרצון לקיים דיאלוג עם המערכת ואינה התרסה על עצם קיומה. הנוקט אי־ציות אזרחי נמנע משימוש בכל סוג של אלימות. אין זו עבירה או קנוניה הנעשית במחשכים – נהפוך הוא, הפומביות חיונית למימוש מטרותיו. וכך, פעולתה של אשת החינוך שאינה מצייתת להוראה להימנע מדיון פוליטי שונה בתכלית מפעולתה של עמיתתה המסרבת לערוך מבדק.

אי־ציות בשדה החינוך בכלל, ובהקשר להחלטה אם לקיים דיונים פוליטיים בבית הספר בפרט, נוגע גם להשפעה שיכולה להיות לאשת החינוך על תלמידיה, או כמו שניסח זאת אפלטון, "בנפש הצעירה מטביעים את הצורות והדעות שהיא תקבל עליה תמיד". השפעה זו מחייבת יתר זהירות ובה בעת מגבירה את המחויבות.

קיום דיון בנושא פוליטי דורש יכולות הנחיה גבוהות, ידע בנושאים הנידונים, מודעות עצמית, רגישות ומידה רבה של אומץ. הוא מחייב אותנו, אנשי החינוך, לצייד את התלמידות והתלמידים בכלים לחשיבה ביקורתית; ללמד אותם איך לחשוב, ולא להנחות אותם מה לחשוב; לבחון בעצמם את חוק הלאום ביחס לזכות לשוויון המתחייבת במדינה דמוקרטית. אנחנו מחויבות להימנע מאינדוקטרינציה שהיא גם סוג של אלימות – שימוש בכוח פסיכולוגי כדי להשפיע או לשלוט באדם אחר. דיון המאפשר פיתוח חשיבה ביקורתית דורש יצירת אווירה בטוחה להשמעת מגוון דעות. בה בעת נדרש מאיתנו להציב קווים אדומים ביחס לעמדות שאינן לגיטימיות ולגנות שיח מסית וגזעני מצד תלמידים. כל זאת תוך שמירה על כבודם. זהו מעשה מורכב מאין כמותו. מורות רבות נרתעו מלקיים שיח פוליטי גם בתקופות שבהן שרי החינוך ראו בו רכיב חשוב ומרכזי בתהליך החינוכי ועודדו אותו, כאשר הציבור היה פחות מקוטב והורים לא נהגו לפנות לממונים על נקלה כאשר התרשמו שהמורה עודדה תפיסת עולם אחרת משלהם. השאלה איך בכל זאת לקיימו היא מהותית וראויה למסה משלה. קוצר היריעה לא מאפשר לעסוק כאן גם בלחצים העשויים להגיע מצד תלמידים, הורים וממונים וכן במחיר שהמורה עלולה לשלם מבחינה מקצועית, עד כדי פיטורין.

נניח כי לאותה אשת חינוך המכירה בחשיבות הדיונים יש האומץ ותחושת המסוגלות כנדרש. האם אי־הציות מוצדק? כדי לענות על שאלה זו ג'ון רולס מציע לבדוק אם מתקיימים שלושה תנאים המצדיקים אי־ציות: אם החוק גורם להפרה שיטתית של החירויות הבסיסיות לאורך זמן, אם המפלגות הנבחרות גילו אדישות לדרישות המיעוט לשנות את החוק, ואם הניסיונות לבטל חוק זה נתקלו בדיכוי נוסף. על פי רולס, אם התנאים האלה מתקיימים – אזי הפעולה המוסרית הראויה היא לא לציית.

במאמר של אדר כהן העוסק בחינוך פוליטי מופיע ציטוט מתוך ריאיון מ־2015 עם מורה לאזרחות בחינוך הממלכתי, שאמרה, "כשילד אומר אמירה גזענית ובכלל הראייה שלו דיכוטומית על העולם — טובים, רעים, שחור לבן – אני מתה על זה, כי יש לי מה לעשות עם זה, את זה אפשר לפרק. אלה המקומות שאני רוצה להגיד: אבל רגע, אלה שני הצבעים היחידים שיש בעולם? זהו? ילד לא גורם לי לשנוא אותו כשהוא אומר לי 'כהנא צדק' ו'מוות לערבים'; הוא פרטנר מעולה לדיון". דרישת שר החינוך היא להעלים את הדיון. זוהי דרישה הפורמת את התשתית הנורמטיבית של מדינת ישראל ואת התשתית לחינוך באשר הוא. כדי שתתאפשר שיחה כמו זאת שתיארה המורה לאזרחות כיום, עליה לנקוט אי־ציות חינוכי. פעולה כזאת עשויה להיות שיעור חינוך ושיעור אזרחות במיטבם.

עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: גילי רומן, ד"ר יניב איצקוביץ', ינה נכט, עילם לביא

עריכת לשון: רעות יששכר
עיצוב גרפי: תמר לב אליהו
בניית אתר: שי קדם
הפקה: קרן יצחקי, יהל מימוני

המסמך מייצג את עמדתם האישית של הכותבים והכותבות
ואינו משקף עמדתה של קרן מנדל-ישראל.

כל הזכויות למסות המופיעות כאן שייכות לכותבים לכותבות
ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש מהם.

ירושלים, נובמבר 2025