רבי נחמן מברסלב כותב בליקוטי מוהר"ן: "דע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד, והכלל והעיקר – שלא יתפחד כלל"(ליקוטי מוהר"ן, תנינא מ"ח, ב, ז).
הציטוט הזה, שהתגלגל לשיר הידוע "כל העולם כולו גשר צר מאוד", הפך במשך השנים להמנון ישראלי. שרים אותו בשעות הקשות ביותר: בשדות קרב, בבתי חולים, במקלטים. ככל שאני שומע את השיר הזה, כך אני משתומם יותר: איזו דרישה משונה. מה זאת אומרת לא לפחד כלל? אם העולם הוא גשר צר מאוד, הרי ברור שעלול אדם ליפול ממנו. וליפול מגשר – זה דבר שיש סיבה וטעם לפחד ממנו.
והרי החכם באדם כתב: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד" (משלי כח ,יד), והפרשנויות השונות מראות שהפחד מרחיק מדבר עבירה ,שהוא מהווה מוטיבציה לנהוג נכון, לזהות ולהגיב כראוי לסכנה, להרחיק אותנו מן השאננות. אם כן, מה ל"אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד" ול"והעיקר שלא יתפחד כלל"?
דרך אחת להחזיק את המתח הזה מצויה במקום לא צפוי: עוד שיר המבוסס על מילותיו של הרבי נחמן, שהפך ללהיט מדינה בשנתיים הקשות שעברנו ושאותו אני שומע מכל עבר:
"יהיה לי עוד יותר טוב ועוד יותר טוב". גם מילים אלו נראות לי תמוהות: באיזה עולם אנשים חיים שכל כך טוב להם, ויהיה להם עוד יותר טוב? הרבי כותב: "וצריך להתגבר מאוד בכל הכוחות להיות אך שמח תמיד. כי טבע האדם – למשוך עצמו למרה שחורה ולעצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן… על כן צריך להכריח את עצמו בכוח גדול להיות בשמחה תמיד" (ליקוטי מוהר"ן, תנינא כד ב, א).
רבי נחמן כתב את הדברים האלה מתוך היכרות עמוקה עם עצבות ודיכאון. הדרישה להיות שמח איננה סירוב לעצב, אלא מאמץ תמידי להתגבר עליו – לא באמצעות ביטולו, אלא מתוך הכרה בו והתגברות עליו. כך, "לא לפחד כלל" היא קריאה לאדם המכיר היטב את הפחד ורוצה ללמוד לצעוד עימו.
אי אפשר לא לפחד, בוודאי שלא מדברים שראוי לפחד מהם. אפשר להתגבר על הפחד ולפעול רק כאשר מכירים אותו. כשחושבים על זאת כך, אין זה פלא ששירים אלו הפכו להמנונים. הרי בחברת אנשים אפשר להכיר בפחד דווקא בזמן שאנחנו (וה"אנחנו" פה הוא מהותי) צועקים שאיננו מפחדים.
אנחנו לא מפחדות
זה מה שעבר לי בראש גם בתקופת ההפגנות נגד ההפיכה המשפטית, כשנשמעו פעמים רבות הקריאות הקצובות:
"אנחנו לא מפחדות, אנחנו לא מפחדות". הקריאה הזאת אינה הכחשה של הפחד אלא דרך לנהוג בו; לשאת אותו בלי לתת לו לשתק. הצעקה מעבירה את הפחד מן הבטן אל הקול ומן היחיד אל הציבור.
אחד הדברים הבולטים במחאה ההיא היה גיל המשתתפים. נוכחות מרשימה של אנשים מבוגרים מאוד, ונוכחות מרשימה פחות של צעירים. יש לכך, אני מניח, סיבות רבות, אך ייתכן שאחת מהן היא פחד – או ליתר דיוק, היעדר פחד. בני הדור הצעיר בישראל גדלו במציאות של דמוקרטיה־ליברלית פחות או יותר יציבה. הם לא יודעים עד כמה שברירית היא עשויה להיות, עד כמה שבריריים מוסדותיה. הם אינם מזהים את הסכנות. הם אינם מפחדים, והם צריכים לפחד. כדי שיפחדו, צריך ללמד אותם ממה לפחד ואיך לפחד.
ובעצם אנחנו כבר עושים זאת. אנחנו מלמדים ילדים לפחד מאש, ממכוניות, מאנשים זרים הפונים אליהם ברחוב. אנחנו מלמדים אותם לפחד כדי שיידעו ממה להיזהר, ממה לברוח ובמה להיאבק. "שמרי נפשך", ביקש נתן אלתרמן ב"שיר משמר", "מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך, מאבן קלע, מסכין ,מציפורניים". יש דברים שצריך לפחד מהם, ואנחנו מלמדים את הילדים שלנו לפחד מהם.
אבל מה לגבי פחד פוליטי? הרי לא רק פחדים הקשורים בשימור עצמי מיידי ראויים לתגובה שלנו. האישה לא צריכה לפחד מהמיזוגן לבדה. ההומו לא צריך לפחד מההומופוב לבדו. הערבי לא צריך לפחד מהגזען לבדו. יש דברים שצריך לפחד מהם ביחד. שכדי להכיר בהם באמת, להתגבר עליהם, להתמודד עימם אנו זקוקים לפחד הפוליטי המאפשר לצעוק:
"אנחנו לא מפחדות".
חינוך לפחד
כשאני מתבונן בחינוך הליברלי, נדמה לי שוויתרנו על הדיון הזה ועל התפקיד הזה: ללמד ממה צריך לפחד. לפחד הפוליטי, ודאי בהקשרים חינוכיים, יש יחסי ציבור גרועים. ובצדק. השימוש בפחד ככלי חינוכי שמור בעינינו לפרופגנדה של גבלס, לאינדוקטרינציה נוסח מאו, לפופוליסטים המשתמשים בפחד מהזר ככלי ניגוח או כאמצעי הסתה כמו ויקטור אורבן ודונלד טראמפ. בעיני רבים, שימוש בפחד בחינוך הוא לכל הפחות חשוד: הוא עושה שימוש ציני ברגשות האנושיים הקלים לתמרון, מתייחס לאדם ככלי וקורע ממנו את שיקול הדעת ואת האוטונומיה שלו.
לאור כל אלו, הרחיקו עצמם ליברלים מהשימוש בפחד. פרנקלין רוזוולט אף מנה את החירות מן הפחד כאחת מארבע החירויות הבסיסיות. במובן מסוים, הוא צדק. אדם החי בחרדה מתמדת מפני רדיפה בשל זהותו, אמונתו או דעותיו, איננו חופשי באמת. הביטחון והיציבות של חירותנו הם חלק בלתי נפרד מהוויה חופשית.
רוזוולט גם טעה. חברה חופשית באמת צריכה לשמור על מידה מסוימת של פחד. פחד צלול, פחד המגן עליה מפני עצמה. למעשה, הליברליזם נולד לא רק מתוך אמונה באדם, אלא גם מתוך פחד מן האדם. בתקופה שלאחר המהפכה הצרפתית והקריאות הקצובות לדמוקרטיה, נולדה ההבנה שיש לרסנה. פחד מן הכוח של הרוב, מן הרצון הכללי, מכוחו הדל של היחיד למול כוחו הרב של ההמון – כל אלו גם הם חלק ממה שאבות הליברליזם חשבו עליו כשביקשו לעצב חברה שהיא לא רק דמוקרטית, אלא גם ליברלית.
במובן הזה, לפחד צריך להיות מקום מרכזי יותר בחינוך הליברלי. מערכת חינוך היא גם מנגנון ליצירת זיכרון קולקטיבי. הבחירה בספרים או בשירים הנלמדים בספרות, חובת לימודי התנ"ך, הבחירה איזה חומר ייכנס למבחן בהיסטוריה ומה יישאר על רצפת חדר העריכה, וכמובן טקסי הזיכרון השונים; כל אלו הם דרכים להבניית הזיכרון הקולקטיבי. אנחנו חושבים על התפקיד הזה בעיקר בהקשר הלאומי, אולם זהו גם תפקידה של מערכת חינוך ליברלית. ראוי שמערכת חינוך ליברלית תבנה זיכרון שלא רק יודע או מבין מהי הפרדת רשויות ומהן זכויות פרט, אלא גם מכיל בתוכו את החשש מפני מה שעלול לקרות אם המוסדות הדמוקרטיים יתקלקלו. פחד פוליטי ליברלי, במובן העמוק שלו, הוא בדיוק זה: זיכרון של מה שעלול להישבר ולהתקלקל.
ובכל זאת, לרבים הרעיון ללמד פחד נשמע מסוכן ובלתי ראוי. כאמור, חינוך שמעורר פחד עלול להישמע אינדוקטריני, אולי אפילו סמכותני במהותו. זו אזהרה נכונה, אסור להפוך פחד כלי לשליטה. החינוך לפחד מחייב מחשבה זהירה על איזה סוג פחד מותר לעורר, ומפני מה. זו משימה קשה, והסיכון שבה ממשי. עלינו לפחד גם ממנה. לכן חינוך לפחד צריך להיווצר לאט, בזהירות, תוך ניסוי, שיחה וביקורת.
אבל עצם החשש הזה אינו מבטל את הצורך. חינוך ליברלי שאינו נוגע בפחד, שנמנע מלהזכירו, מחנך לחירות בלי אחריות. אין חירות בלי הבנה של מה מאיים עליה. ההוגה הפוליטית ג׳ודית שקלאר כבר ביקרה את המחשבה הליברלית על נטייתה להסתפק בהצבת הטוב שאליו עלינו לשאוף: הטוב של החופש, האוטונומיה, השוויון. תחת זאת היא הציעה שהמחשבה הליברלית צריכה להתחיל דווקא מהרע שממנו יש להימנע: אכזריות השלטון. הרע, כתבה שקלאר, דחוף יותר; הוא נוגע בראש ובראשונה לאלו הפגועים והחלשים ביותר. בתוך כך, עלינו לחדול מלפחד מן הפחד עצמו – ולשאול ברצינות מה מקומו הראוי בתוך החינוך הליברלי, ממה ראוי לפחד, וכיצד יש לחנך אנשים לפחד נכון.
לפחד ביחד
אחת הביקורות הידועות על הליברליזם היא האטומיזם שלו: הפירוק של החברה ליחידים מבודדים. כאילו אין דבר ההופך אותם לקהילה. חנוך לוין ניסח ב"הוצאה להורג" את החוויה הזאת בחדות אכזרית: "אני הוא העצם הרועד, שבהצביע גזר דין מוות לעברו, מביט סביב, רואה בתימהון ששום דבר אינו רועד איתו". זו התמונה של האדם הבודד, החופשי לכאורה, המגלה שאין סביבו מי שירעד יחד איתו.
אולי משום כך הקריאות "אנחנו לא מפחדות" היו מרגשות כל כך. הן ביטאו רגע של תיקון לליברליזם קר מדי, רגע של רעד משותף. הן היו לא רק מחאה פוליטית אלא גם מעשה קהילתי .הן ביטאו פחד מוסרי ופוליטי מפני שינוי מוסדי שעלול לפרק את חיינו המשותפים. זה היה פחד שהזכיר לנו מה יקר ערך בחברה ליברלית, ואת העובדה שנוכל לשמור על היקר לנו רק מתוך הכרה ופעולה משותפת.
חינוך ליברלי המבקש ללמד ממה וכיצד לפחד, הוא חינוך המבקש לרעוד ביחד ולפעול ביחד. כזה שאינו מותיר את קהילת הלהט"ב להילחם על זכויותיה בעצמה, הדורש שוויון מגדרי, הרועד בחשש מפני ריכוז סמכויות יתרות על ידי הממשלה, ויוצא לרחוב כדי לצעוק "אנחנו לא מפחדות". פחד כזה הוא הכרחי כדי לשמור על מרקם החיים הליברליים, והוא איננו נובע מעצמו.
לא מספיק ללמד על הפרדת רשויות, על שלטון החוק או על חופש הביטוי. צריך גם ללמד מדוע היפוך שלהם הוא סכנה. מסכנה יש לפחד, והפחד – מן הסוג הנכון – הוא מה שמאפשר תגובה. האינטלקט לבדו איננו מספיק. רק כשהידע מצטרף לרגש, נוצרת מחויבות.
פחד כזה איננו חולשה אלא מצפן. הוא מזכיר לנו מה חשוב, מה עלול להתקלקל, ועל מה עלינו לשמור. אולי זה תפקידו האמיתי של החינוך הליברלי: לשמר את היכולת לפחד נכון, כלומר לזכור מה אפשר לאבד, ועל מה ראוי להגן. רבי נחמן ביקש שלא נתפחד כלל, אך אולי התכוון לומר דבר אחר: אל תיתנו לפחד להשתלט עליכם, תנו לו להדריך אתכם. כדי שפחד יוכל לתפוס את מקומו הראוי בחברה ליברלית, החינוך הליברלי צריך להדריך את ילדינו לפחד ממה שראוי לפחד ממנו, לרעוד ביחד ולהתגבר ביחד.

עילם לביא
עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: גילי רומן, ד"ר יניב איצקוביץ', ינה נכט, עילם לביא
עריכת לשון: רעות יששכר
עיצוב גרפי: תמר לב אליהו
בניית אתר: שי קדם
הפקה: קרן יצחקי, יהל מימוני
המסמך מייצג את עמדתם האישית של הכותבים והכותבות
ואינו משקף עמדתה של קרן מנדל-ישראל.
כל הזכויות למסות המופיעות כאן שייכות לכותבים לכותבות ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש מהם.
ירושלים, נובמבר 2025