שירלי רוזמן היא מנחה ומלווה פרחי ניהול, ומנהלי בתי ספר בחברה היהודית והערבית בארגון "חותם" ודוקטורנטית החוקרת אוטונומיה קולקטיבית של צוותים חינוכיים. בעבר הקימה וניהלה את בית הספר יצחק נבון בהרצליה.
בוגרת בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית

ע

שירלי רוזמן

אני עדיין זוכרת את היום הראשון שלי כשחזרתי לבית הספר. בת ארבעים וקצת, כבר לא תלמידה, בדרך להיות מורה, אחרי תפקיד בכיר בהייטק, שוב תיק על הכתף, שער ברזל, צלצול שמחלק את היום לרצועות דקות.

הכיתה נראית מוכרת, אבל השפה ובעיקר התרבות – כבר לא.

גיליתי מערכת שמדברת בשני קולות: קולו של ה"יחד" מול קולו של ה"לבד". לתלמידים היא אומרת: שיתוף, עזרה הדדית, שייכות, אבל בסוף כל אחד נשאר לבדו עם המחברת, עם המבחן, עם הציון. אל הכיתה מורה נכנסת, מורה יוצאת, כל אחת מאחורי דלת סגורה. כל אחת לבדה עם התלמידים, עם ההחלטות, עם הספקות. שולחנות נפרדים, מקצועות נפרדים, אנשים נפרדים.

ואני מחפשת שותפות: רוצה להתייעץ, אבל אין מתי. רוצה לשתף, אבל מי באמת מקשיב? רוצה ללמוד ממורה אחרת – אבל גם היא בקושי נושמת. המסר ברור: עזרה לאחרת תבוא על חשבון הזמן שלך. אני צריכה להסתדר לבד.

ובפנים מתחילה לחלחל שאלה: איך נוצרה תרבות כזו שמקדשת התמודדות עצמית וממעטת בקשר? המערכת מדברת על "לומד עצמאי", דורשת אוטונומיה למורים ולמנהלים, אבל בפועל משמרת תרבות של הפרדה ובדידות למורה ולתלמיד כאחד. ומה אם חופש אמיתי הוא דווקא לדעת מתי לא להיות לבד? אולי עצמאות וחופש כוללים גם את האפשרות לבחור להיות יחד, לא כאילוץ אלא כהחלטה?

כשמדברים על השינוי הנדרש במערכת החינוך, עוסקים לא פעם בצורך להגדיל את מרחב האוטונומיה של המורה והמנהלת, בעיקר בתחומים של תוכני הוראה ודרכי למידה. אבל אולי השינוי האמיתי צריך להתחיל במקום אחר: ביכולת של המורה לעצב לא רק מה ללמד, אלא גם איך להיות מורה; איך לחוות את התפקיד בבית הספר. אולי לא חסרה לנו עוד תוכנית לימוד, אלא תודעה אחרת: כזו שמכירה בערך של קשרים, של שותפות, של יצירה משותפת.

בעולם העבודה הקודם שלי, עולם ההייטק, לפני שנכנסתי לחינוך, הרעיונות מעולם לא נולדו לבד. הם צמחו מתוך דיאלוג, מתוך מחלוקות ומתוך הקשבה. לא תמיד הסכמנו, החברים בצוות, אבל ידענו דבר אחד: אף אחד מאיתנו לא יצליח לבדו. היינו קבוצה, כל אחת ואחד עם סגנון, מומחיות ודרך – אבל אמון שרר בינינו. התחושה שאנחנו יחד גם באחריות יצרה מרחב אמיץ, יצירתי וחופשי.

ואז חזרתי לבית הספר, ולא מצאתי את המרחב הזה. בית חינוכי שאמור להזמין חקר, טעות וסקרנות – עשה רושם סגור, שיפוטי, בודד. למה? אולי כי משהו עמוק בתרבות הבית־ספרית מבלבל בין עצמאות לבין אוטונומיה. עצמאות במערכת החינוך היא אידיאל. מורה טובה היא זו ששולטת בחומר, מחזיקה כיתה ,מתמודדת לבד. אבל האם עצמאות לבדה מספיקה? ומה בינה ובין אוטונומיה, אייג'נסי, חירות?

"החירות האמיתית היא ציות לחוק ששרטטנו בעצמנו", כתב ז'אן ז'אק רוסו, איש המאה ה־18, בחיבורו "אמיל – או: על החינוך". כלומר חירות מחייבת מעורבות פעילה ביצירת המסגרת שבה אנו פועלות. אולי, ברוח זו, עלינו לשאוף לחוויה מקצועית שבה אנשי חינוך, עצמאים־ביחד, מעצבים את המערכת ואת הכללים, בשיקול דעת, באחריות ומתוך בחירה. כי אוטונומיה, בניגוד לעצמאות, איננה רק היכולת לפעול לבד, אלא גם היכולת לדעת מתי לפעול לבד, ומתי לא. היא איננה ויתור, אלא הרחבה: האפשרות לבחור גם פעולה משותפת, בלי לוותר על הקול הפרטי שלי. ההבחנה בין עצמאות לאוטונומיה אולי דקה, אבל חיונית. היא מחזירה למרכז את ההבנה כי יחסים קודמים לידע, וכי הבחירה המוסרית בחינוך היא לפעול יחד מבלי לאבד את העצמי.

היעדרה ניכר היטב: בתחושת הבדידות, בחשש לטעות, בחוסר האמון.

איך בונים אוטונומיה כזו במרחב בית־ספרי? היא מתחילה בבחירה להיות יחד: לא רק לשבת ליד מישהי, אלא לדעת שיש משמעות לקשר, לאחריות, להדדיות. לדעת שיחד לא מחליש את שיקול הדעת שלי, אלא מעצים אותו. בתוך קהילה מקצועית תומכת יש לי מקום: מקום להתנסות, לטעות, לחשוב בקול רם. אני לא מוותרת על עצמי, להפך, אני נוכחת יותר.

ג’ון דיואי, בחיבורו "דמוקרטיה וחינוך" מ-1916, כתב כי אוטונומיה אינה פעולה מבודדת, אלא תהליך של צמיחה בתוך קשרים ובתוך קהילה. עשרות שנים אחר כך הראו דצ'י וריאן כי אוטונומיה איננה עצמאות, אלא היכולת לפעול מתוך שיתוף, דאגה ומחויבות לאחרים באופן כן ואותנטי. אולי דווקא כאן, בלב המערכת שחינכה אותנו להסתדר לבד, נוכל להזכיר לעצמנו: יחד אינו ויתור על אוטונומיה. הוא תנאי לה.

הייתה לי הזכות להקים בית ספר, ולשאול שאלה אחת פשוטה: איך אנחנו רוצות לעבוד יחד? התחלנו משם: זמן לשיחה, זמן לפגישות, זמן ליוזמות, זמן לחשוב יחד. העצמאות לא נגזלה, להיפך. נוצר מרחב שבו אפשר לבחור, להציע, להוביל.

דווקא כשבחרו לפעול יחד, מתוך רצון ולא מתוך חובה, כשהמורות הרגישו שיש להן קול, שרעיונותיהן נשמעים, התחזקה תחושת הבעלות שלהן על העשייה. ומשהו השתנה גם בכיתה. התלמידים הרגישו שיש שפה משותפת. גם הם פחות לבד.

לא יחד שמוחק, אלא יחד שמאפשר. לא קול אחד, אלא ריבוי קולות המקשיבים זה לזה. אוטונומיה היא לא רק החופש לבחור. היא מה שמאפשר תודעת פעולה אחרת: לא מרחב הישרדותי של "תסתדרי לבד", אלא תרבות שבמרכזה האמונה שחינוך הוא יצירה משותפת. כי בסופו של דבר, זו לא רק הבחנה בין מושגים. זו בחירה בין תודעות. מערכת חינוך שבנויה על הישרדות, מייצרת בדידות. אבל מערכת שבנויה על אוטונומיה – עצמאים ביחד – יכולה להצמיח לא רק מורות טובות יותר, אלא קהילה מקצועית תומכת ומשפיעה.

כי "חופשי זה לגמרי לבד" רק אם אין אלטרנטיבה. וכשיש יחד, גם החופש משתנה: הוא כבר לא רק החופש להיות לבד, אלא גם החופש לבחור להיות יחד.

עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: גילי רומן, ד"ר יניב איצקוביץ', ינה נכט, עילם לביא

עריכת לשון: רעות יששכר
עיצוב גרפי: תמר לב אליהו
בניית אתר: שי קדם
הפקה: קרן יצחקי, יהל מימוני

המסמך מייצג את עמדתם האישית של הכותבים והכותבות
ואינו משקף עמדתה של קרן מנדל-ישראל.

כל הזכויות למסות המופיעות כאן שייכות לכותבים לכותבות
ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש מהם.

ירושלים, נובמבר 2025