גדלתי בעיר שטרסבורג שבצרפת, עיר נחמדה על גבול גרמניה. הייתי ילד יהודי המחובר לקהילה ולתנועות הנוער. זו הייתה ילדות די שמחה בלי אירועים גדולים מדי. אבל את בית הספר שלי מאוד לא אהבתי. הזיכרונות הטובים שיש לי מהתקופה הזאת קשורים בעיקר לצעידה לשם. הייתי פוגש חברים, ויחד היינו אוספים ערמונים שנפלו מהעצים לאורך הנהר שליווה אותנו כמעט עד השער.
התמונות הזכורות לי מבית הספר עצמו הן בעיקר בשחור לבן: קירות אפורים, מורות שפונות אליי בגוף שלישי ומנהל בית ספר שנראה גדול ומפחיד. חדר המורים היה כ"קודש הקודשים, "שבו כף רגלו של שום תלמיד לא דרכה מעולם. אני לא מתגעגע לשם. למערכת שלא ראתה אותי, שלא חייכה אליי, שלא שאלה לשלומי ולא התעניינה במי שאני ובמה שאני אוהב.
לימים, כאשר נהייתי בעצמי מנהל בית ספר בישראל, חלמתי לבנות מודל חינוכי שונה וידידותי יותר, ליצור אווירה נוחה ומכבדת, בית ספר שלא שם את הדגש רק על המילה "ספר ,"אלא גם על המילה "בית", מקום חם ונעים. בית הספר הראשון שזכיתי לנהל ענה לכאורה על ההגדרה הזאת: למנהלת שקדמה לי קראו בשמה הפרטי, והיה ניסיון להשרות אווירה של שוויון וכבוד לכולם. בית הספר גם חרט על דגלו חינוך לאוטונומיה במטרה להפוך כל תלמיד ללומד עצמאי.
בשנה הראשונה שלי כמנהל רציתי להבין עד כמה התלמידים שעליהם הופקדתי מצליחים ליישם את האוטונומיה הזאת. התחושה הכללית שלי הייתה אי־נוחות, חוסר סדר ולא מעט בעיות משמעת בזמן האוטונומי שניתן להם.
זכורה לי במיוחד שיחה עם תלמידים בני 12 שעוררה בי תסכול ואכזבה. הילדים שקדו על טקסט מתוך "מורה הנבוכים" של הרמב"ם. ניגשתי ושאלתי בתמימות מה הם לומדים ומה הם יודעים על דמות הסופר. הם סיפרו לי שהרמב"ם חי במאה ה־18. כשתהיתי מדוע הם בכלל עוסקים בטקסט הזה, התשובה שלהם רק המחישה שמשהו ביישום השיטה אינו עובד.
בהזדמנות אחרת ביקרתי בבית ספר שבו המנהל שמח להראות למבקרים כיצד התלמידים הגדולים מכיתה ד' מלמדים את התלמידים הצעירים יותר בשכבות א' וב' בצורה של חברותא. "בית המדרש" של הצעירים עורר התרגשות, אך כאשר שאלתי את התלמידים הבוגרים מהו הנושא ומה הם יודעים עליו, הבנתי שחוץ מ"החברותא" עצמה אין להם כמעט מושג מהו התוכן, מה הם אמורים ללמד.
במשך תקופה ניסיתי לזרום ולהיפתח לחזון של בית הספר, שלא אני ניסחתי, ולבתי ספר דומים באידאולוגיה שלהם. המשותף לכולם היה אמירה סמויה או גלויה שהמורה הפך למעין מנחה (facilitator) המתווך את הלמידה שאמורה להתרחש בין התלמידים.
*
מעניין היה להתבונן בצורת הישיבה של התלמידים, בקבוצות קטנות, זה מול זה, כאילו הידע נמצא בתוך החדר, בכל אחד ואחת, ונדרשת רק מיומנות של הנחיה כדי להוציא מכל אחד מה"גאונים" את הידע שהוא עצמו לא נדרש ללמוד או להתאמץ כדי לרכוש.
הלמידה הפרונטלית הייתה לדבר פסול. הישיבה בקבוצות גרמה לכך שלפחות חצי מהתלמידים הפנו את גבם למורה. אבל אין לזה באמת חשיבות אם המורה אינו מקור הידע והוא נמצא בכיתה רק כדי "לנצח" על מקהלה של "וירטואוזים" שאינם יודעים שכל הידע כבר נמצא אצלם. שמתי לב שרוב השיח בגישה החינוכית הזאת עסק ביצירתיות, עצמאות, כלים ומיומנויות. על למידה וידע לא דיברו. נוצר הרושם שאפשר להפוך ליוצר בלי לעבור דרך, בלי להיחשף לקושי, לבשלות, ללמידה ולידע. כאילו אם רק נספק לתלמיד "ארגז כלים" נכון, הוא כבר ידע בכוחות עצמו לאסוף את אבני היסוד של התרבות הקלאסית ושל תחומי הדעת הבסיסיים.
נדהמתי לגלות שבתי ספר אלה גם אימצו לעצמם בלעדיות בתחום החינוך הערכי, כאילו רק דרכו ניתן לעסוק בשאלות של משמעות, מוסר וחברה. גישה זו מעודדת שיח בלתי פוסק בין המורה לתלמיד, שיח פתוח ונגיש, אך כזה שעלול לבוא על חשבון הסמכות הפדגוגית. לאט־לאט המורה מאבד את מעמדו כמקור ידע וכדמות סמכותית, ונתפס כמעין מדריך בתנועת נוער: שותף לשיח אך לא המורה שעליו רובצת אחריות מובחנת מזו של ההורה או המדריך. תפקיד המחנך הוא חלק בלתי נפרד ממבנה בית הספר. במדינות רבות תפקיד כזה כלל אינו קיים.
אלא שללא עוגן תרבותי ובלי בסיס ידע מוצק, קיים סיכון שהצעירים יגדלו עם דימוי של חופש אך בלי עומק, בלי שפה פנימית משותפת ובלי שייכות אמיתית למרחב התרבותי שבו הם חיים. פגשתי תלמידים שמחים ואף בטוחים בעצמם אך מדברים בעיקר "על" ויודעים מעט מאוד "את". הרבה שיחות רדודות על מגוון נושאים, בלי יכולת להישען על ידע מבוסס.
מדברים על ספרים, אבל לא יודעים אותם ואף לא קראו אותם. לעיתים הרגשתי שמהמושג "בית הספר" נשאר אולי בית, אבל נעלם הספר, ונעלמה התרבות שבית הספר מחויב להנחיל לדורות הבאים.
מצאתי את עצמי מתגעגע, רחמנא ליצלן, לתפיסה ההיררכית של החינוך, שבה המורה הוא סמכות מרכזית ומקור עיקרי לידע, בלי לטשטש את הגבול הברור בין תפקיד התלמיד לבין מעמד המורה. "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" וכך הלאה עד המורה העומד בכיתה וממשיך את שרשרת הדורות בלי לוותר על מקומו.
נזכרתי במילים החריפות של הסופר אלן פינקלקראוט (בריאיון ל"לה פיגרו" באוגוסט 2025) על הצורך להחזיר למורה את מקומו בעיצוב החברה: "הדה-אינטלקטואליזציה של מקצוע ההוראה, שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בוויתור ההדרגתי על ההרצאה הפרונטלית, פוגעת בעומק נפשם של אלה שעדיין רואים בעצמם את נציגיהם של 'המשוררים והאומנים, הפילוסופים והחוקרים, האנשים שעיצבו את האנושות וממשיכים לשמר אותה'. ביטוי זה, השאול מפגי (Charles Péguy), אומנם נחשב לרטורי ודרמטי, אך המצב חמור ודורש לנקוט שפה תקיפה".
נזכרתי גם בספרו של ז'אן קלוד מילנר, De l'école, הטוען שבית הספר צריך להישאר ממוקד בהעברת ידע, ולא להפוך למוסד חברתי או אדפטיבי, תוך שמירה על דרישה אינטלקטואלית גבוהה והתמקדות בידע בלי להיות תלוי בציפיות של עשייה חברתית קהילתית.
אבל האם אני באמת מבקש לחזור למודל הישן הזה? אין לי געגועים לניכור ולמרחק ביחסי מורה תלמיד. אני רוצה תלמידים שמחים, שאוהבים את מוריהם ואת מערכת החינוך. השאיפה לטפח "לומד עצמאי" היא מטרה ראויה ביותר, וצריכה להיות מגדלור של כל בית ספר. המילים "יצירתיות" ו"סקרנות", שלא בהכרח מאפיינות את מערכת החינוך הוורטיקלית המסורתית, צריכות להיות אבן יסוד בכל מערכת חינוך של המאה ה־12.
"שהרי החינוך הוא בראש ובראשונה קשר בין מחנך למתחנך, קשר שמטבעו כולל אי־סימטריה בין הצדדים, כאשר האחד נחשב כמי שיודע ויכול יותר מהאחר, שמקבל ממנו", כתבה קרולין פיניון רישאר, "אם אנו מסלפים את הסמכות והופכים אותה לכוח של שליטה, הקשר עלול להפוך לאי־שוויון קבוע ולאוטוריטריות. אך אם להפך, אנו תופסים את הסמכות ככזו ש'מאפשרת', אז היא אינה עוד מקור לכפייה, אלא מקור ליצירה".
אם כך יש להבחין בין סמכות אוטוריטרית שהייתה נהוגה במערכת החינוך המסורתית, לבין סמכות חינוכית המצמיחה את הסמכות הפנימית של הלומד. בעל הסמכות האוטוריטרית מבקש להשיג שליטה וכמעט כניעה של הלומד. לעומת זאת ,סמכות חינוכית רואה ביחס האסימטרי אפשרות להשפיע על התלמיד לטובה.
לפי הגישה של הסמכות החדשה הזו, כותב חיים עומר, המורה "מוותרת על פריבילגיית הדיסטנס, על חסינות בפני טעויות ועל האפשרות להפעיל כוח פיסי. היא גם מקבלת אחריות למניעת הסלמה, חושפת את עצמה לביקורת, ומוותרת על אשליית השליטה על הילד. אולם, המגבלות לכאורה יכולות להפוך למקורות עוצמה".
אנו מדברים על סמכות בעלת כוונות טובות, מכילה ומחזקת, שבה התלמיד מבין שהוא יכול להישען על המורה כמעט במובן המילולי. הוא נבנה מן הקשר החינוכי כדי ללמוד ולגדול כתלמיד. הסמכות החינוכית במאה ה־21 צריכה להיות היכולת של מחנך או מנהל להנהיג ולהשפיע בזכות הקשר והאמון הנבנה עם התלמיד בתוך מערכת יחסים אסימטרית. סמכות זו נובעת מתשוקה ומאחריות להנחלת יסודות התרבות הקלאסית האוניברסלית ויסודות המטען התרבותי הלאומי, במובנם הרחב והפתוח, המעצבים את החברה והמדינה. האחריות המוטלת על המורה אינה רק העשרה והנחלת ידע, אלא גם השראה המעמידה בסיס לצמיחה עצמאית ולגיבוש זהות אישית ואוטונומית.
וכמו שכותבת חנה ארנדט במאמר "משבר בחינוך"
(עמ' 108)
"מי שמסרב ליטול אחריות משותפת על העולם אינו צריך להוליד ילדים ואסור שיורשה לקחת חלק בחינוכם. בתחום החינוך, האחריות הזאת מתבטאת תמיד באמצעות סמכות. סמכותו של המחנך וכישוריו של המורה אינם היינו הך. לסמכות נחוצה, כמובן, מידה כלשהי של כישורים, אולם הכישורים הנעלים ביותר לא יולידו סמכות מעצמם. כישוריו של המורה כוללים את הכרת העולם ואת היכולת להדריך בו אחרים, אבל סמכותו מקורה בנטילת האחריות לעולם הזה. הוא מקבל עליו לייצג את המבוגרים בפני הילד, נציג המצביע על הפרטים ואומר לתלמיד: זה עולמנו"

יצחק גרינוולד
עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: גילי רומן, ד"ר יניב איצקוביץ', ינה נכט, עילם לביא
עריכת לשון: רעות יששכר
עיצוב גרפי: תמר לב אליהו
בניית אתר: שי קדם
הפקה: קרן יצחקי, יהל מימוני
המסמך מייצג את עמדתם האישית של הכותבים והכותבות
ואינו משקף עמדתה של קרן מנדל-ישראל.
כל הזכויות למסות המופיעות כאן שייכות לכותבים לכותבות ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש מהם.
ירושלים, נובמבר 2025