במפגש עם נערים ונערות במכינה בעוטף עזה הצגתי בפניהם דילמה: ניתן לשחרר חטופה בחיים, אבל לשם כך צריך להרוג אזרח בלתי מעורב, יחד עם המחבל המחזיק בה. כדי להקשות את הדילמה סיפרתי שהאזרח הזה הוא ילד קטן, ואז הוספתי עוד כמה ילדים. לבסוף היה צריך להרוג גן ילדים שלם כדי לשחרר חטופה אחת.
הנערים במכינה חשבו שזו דילמה אמיתית, קשה ומאתגרת.
רבים מהם טענו שיש לשחרר את החטופה בכל מחיר.
*
בדרכי חזרה מהמפגש בשעת לילה מאוחרת הרהרתי בתהליכים שעברה החברה הישראלית מאז שבעה באוקטובר, ובחיבור בין החיים שלנו היום לבין מלחמות יהושע ודוד המלך. כשנה לאחר פרוץ המלחמה הקלטתי במסגרת פודקאסט של מכללת הרצוג שלושה פרקים שעסקו במוסר, מלחמה וחינוך. באחד מהם הגדיר הרב פרופ' יהודה ברנדס את המתח שבין מוסר מלחמה מקראי למוסר מלחמה מודרני. המלחמות בתקופת המקרא היו מלחמות בין עמים. נשים, ילדים ורכוש היו חלק מהעם שנלחמים נגדו, וממילא דינם כדין לוחמי האויב. המלחמה המודרנית חותרת לפגוע בחיילי האויב תוך פגיעה מינימלית באלה שאינם לוחמים: "בעת ניהול פעולות צבאיות, תיעשה תמיד זהירות מתמדת כדי לחוס על האוכלוסייה האזרחית, על אזרחים ועל מטרות אזרחיות. יינקטו כל האמצעים האפשריים כדי להימנע, ובכל מקרה לצמצם ככל האפשר, פגיעות מקריות בחיי אזרחים, פציעתם או נזק לרכוש אזרחי" (מתוך הפרוטוקול הראשון הנוסף לאמנת ג'נבה משנת 1977).
מאז הקמת צה"ל (למעט מקרים יוצאים מן הכלל שנחקרו וטופלו) אנו נלחמים לפי אמות המוסר המודרני, וחיילינו משקיעים מאמץ גדול להימנע מפגיעה באזרחים. התנהלות זו נתפסת לא רק כמבטאת מוסר אוניברסלי, אלא גם כמייצגת מוסר יהודי, שהתפתח מאז התנ"ך, המייחס חשיבות רבה לערך חיי אדם באשר הוא אדם. חיילי צה"ל תמיד מעדיפים להימנע מפגיעה בחפים מפשע, וניתן לראות זאת בכל מלחמות ישראל. ואולם בעקבות הזעזוע מאירועי שבעה באוקטובר, וההבנה שגם בשנים הקרובות נמשיך להתמודד עם אויב אכזר שמצהיר מעל כל במה שהוא עסוק בתכנון הפעם הבאה שבה יוכל לפלוש, לרצוח, לאנוס ולשרוף, עולה שוב השאלה: מה בין מוסר מלחמה מודרני לבין מוסר מלחמה מקראי? מהי הגישה המוסרית הנכונה מול אויב אכזר שאינו מחויב לֲאֲמנות ולכללי המשחק? האם חייו של ילד בשדרות, בכפר עזה ובתל אביב חשובים מחייו של ילד בעזה, בג'בליה וברפיח? ומחייהם של שלושה ילדים עזתים? ועשרה? ומאה?
כיצד נחנך את ילדינו לאהבת האדם באשר הוא, כאשר הנאמנות לחיי אחינו תובעת מאיתנו לפגוע בילדים שהאויב שלנו מסתתר ביניהם? ומה המחיר שנשלם, כחברה, על מלחמה אכזרית שכזו? האם אדם יכול להיות נאמן לעמו ולחברה שלו, ובו בזמן לתמוך בפעולות שמטרתן הגנה על אזרחים מהצד השני, על אף שהן פוגעות במהלכים שנועדו להגן על עמו ומולדתו?
מהי בעצם נאמנות?
"לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב, ז).
משה ואהרן מדברים על אודות האישה הכושית אשר לקח משה. אלוהים נוזף בהם ומסביר להם את הפער בין משה לבין שאר הנביאים. בעוד שאלו שומעים את דבר האל במראה ובחידות, משה מדבר איתו" פֶָּה אֶל פֶָּה". את המילים "בְְָּכָל בְֵּיִתִי נֶאֱָמָן הוּא" מפרש רשב"ם: "קבוע ומיוסד כל שעה ביום…" נאמנות היא אפוא מחויבות יציבה וקבועה. אדם הנאמן לילדיו, למשפחתו, לקהילתו ולעמו, הוא אדם יציב המחויב גם כשאין זה נוח. אחד כזה שכולם יודעים שיהיה שם כשיצטרכו אותו. אדם שמוכן להשקיע ואף להקריב למען הקבוצה שאליה הוא משתייך. נאמנות היא מחויבות כזו שתמומש גם כאשר היא תתנגש באפשרויות נוחות יותר, ואולי גם בערכים אחרים.
לפי הגדרה זו ההפך מנאמנות אינו בגידה, אלא חלוקת הזדהויות בצורה מחייבת פחות: אמונה בכמה ערכים, מחויבות לכמה קבוצות או אפשרויות, ואולי אף תחושת שייכות עמוקה לכל בני האדם, בלי קשר להשתייכותם הלאומית. מחויבויות אלו עשויות לעמוד בסתירה זו לזו ,ובסתירה לנאמנות הלאומית.
אז מה קורה כאשר נאמנות זו, המחייבת אותנו להילחם באויב אכזר וציני המסתתר בתוך אוכלוסייה אזרחית, נתקלת בערכים נוספים, אחרים? מה קורה כאשר צריך להכריע בין ערכים יקרים? איך מתמודדים עם הכרעה שיש בצידה מחיר מוסרי כבד, לכאן או לכאן?
נראה ששאלות אלו, שצריכות להעסיק את החברה הישראלית בכלל ואת מערכת החינוך בפרט, נעדרות מהשיח הציבורי, ומפלגות אותו. אם היינו מקיימים דיון מעמיק בסוגיות הללו, היינו יכולים להבין את המשמעות של כל החלטה ואת המחירים של העמדה שאנו אוחזים בה. דיון רציני מסוג זה היה ממתן את הפערים, ואולי אפילו מקרב אותנו להסכמות. אך במקום לדון בדברים לעומקם, כל צד מקצין את עמדותיו, מסרב להכיר במחירים שלהן, וממילא גם לא מתמודד איתם.
שני הצדדים מעדיפים לבטל את הלגיטימיות של הצד השני, ובכך לפתור את עצמם מהצורך להתמודד עם טענותיו ברצינות. הצד האחד טוען שרק הוא דואג לביטחון ישראל ולאינטרסים של הדורות הבאים, ושיריביו הפוליטיים מוכנים, כדי להיראות מוסריים בעיני עצמם ובעיני העולם, להיכנע לאויב, לשמור על חיי הילדים בעזה במחיר חיי ילדי ישראל, ולהביא את האסון הבא.
הצד השני טוען שהוא מחזיק בעמדות הומניסטיות, ומי שדורש להילחם בכל הכוח הוא נטול ערכים, חסר אנושיות שמוכן לבצע רצח עם, להרעיב תינוקות ולהפקיר חטופים. האמת, כדרכה של אמת, מורכבת יותר. אם היה אפשר לשמור על חייהם של אזרחי ישראל בלי לפגוע בחפים מפשע – זה היה אידיאלי. אך נראה שבמצב הקיים אין אפשרות לעשות זאת. אירועי שבעה באוקטובר לימדו אותנו את הידוע לכל בוגר בית הספר לקצינים בה"ד 1 – קו המגע לעולם ייפרץ, כלומר לא ניתן להגן על גבולות ללא עומק פיזי. מהי התוצאה של פריצת הגדרות – ראינו בקיבוצים, במסיבת הנובה וביישובים שאליהם חדרו מחבלי הנוח'בה. כדי לחסל את החמאס, אנחנו נאלצים לפגוע בילדים המשמשים בכוונת מכוון חומת מגן אנושית למחבלים. הכנסת מזון לאוכלוסייה רעבה הופכת מכשיר כלכלי בידי מחבלים לייצור אמצעי לחימה, גיוס מחבלים נוספים, הרג חיילים והימשכות המלחמה. מחבלי החמאס יצרו מציאות שבה כמעט כל מהלך שמטרתו להגן על אזרחי ישראל כרוך בפגיעה בבלתי מעורבים.
יש כאן דילמה, והיא באמת קשה. אין כאן מאבק של אנשי מוסר מול ערלי לב, או פטריוטים מול בוגדים. סביר להניח שהגל היה מגדיר את הדילמה הזאת כדילמה טראגית: יש כאן התנגשות של ערכים, ואין אפשרות טובה. עלינו לבחור בין רע לרע. בין בלתי מוסרי אחד לבלתי מוסרי אחר.
ההבנה שהדילמה היא דילמה טרגית חשובה כדי להמשיך לקיים חברה משותפת, שיש בה אפשרויות לגיטימיות רבות. דילמת החטופה, שכדי לשחררה יש צורך להרוג עשרות ילדים עזתיים, היא בעיניי דוגמה להתנגשות ערכים, כאשר הנאמנות לחטופה אחת מבני עמי מתנגשת ברצון האמיתי להימנע מפגיעה בילדים של העם האחר. נוכח המאבק המתמשך, שמאז ראשית הציונות לובש ופושט צורות שונות, וסופו לא נראה באופק, דומני שלמערכת החינוך יש תפקיד חשוב בחינוך דור העתיד.
מחנכים המעוניינים לחנך נערות ונערים להיות בעלי חשיבה מוסרית מורכבת לא יכולים לחמוק מהחובה להציג להם גם את הצד השני בצורה מכובדת ועגולה. נער שיחונך להומניזם בלי לשמוע על המחיר הכרוך בבחירה זו, ובלי להבין שבמקרים רבים אין זו אפשרות מושלמת, אלא הבחירה הפחות גרועה במצב נתון, ייחשף למציאות בזמן אמת ועלול לחשוב שרימו אותו. נערה שתחונך לנאמנות ללא סייג, בלי להכיר במחיר שהיא גובה ובפגיעה הנגזרת מכך בערכים חשובים אחרים, עלולה להתמודד במציאות עם תוצאות הפעולות שלה בלי שהתכוננה לכך.
הבחירה שלי בנאמנות לעם ולמולדת היא בחירה מושכלת. משך אלפיים שנה עם ישראל היה רחוק ממולדתו, והשיבה אליה מחייבת אותנו לנקוט פעולות שיש להן השלכות קשות על סביבתנו. הייתי מעדיף שהשכנים שלנו יקבלו אותנו בשמחה, או לכל הפחות יקבלו את הכללים הבסיסיים של לחימה בעידן המודרני. אך כיוון שהמציאות אינה כזו אנו נאלצים להילחם ולהיאבק באויב אכזר וציני על זכותנו לחיים כאן בארץ הזאת. למאבק הזה יש מחיר. המחיר המיידי הוא אובדן חיי אחים ואחיות שלנו, וכדי לצמצם אותו אנחנו נאלצים לעיתים לשלם מחיר של פגיעה בערכים שהיינו מעדיפים להימנע ממנה. אני לא מנסה להתחמק מהמחיר הזה. אני מכיר בו ורואה את תפקידי כמחנך להכשיר את הדור הבא לאתגרים המורכבים העומדים בפניו: אתגרים קיומיים ומוסריים כאחד.

צחי לב רן
עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: גילי רומן, ד"ר יניב איצקוביץ', ינה נכט, עילם לביא
עריכת לשון: רעות יששכר
עיצוב גרפי: תמר לב אליהו
בניית אתר: שי קדם
הפקה: קרן יצחקי, יהל מימוני
המסמך מייצג את עמדתם האישית של הכותבים והכותבות
ואינו משקף עמדתה של קרן מנדל-ישראל.
כל הזכויות למסות המופיעות כאן שייכות לכותבים לכותבות ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש מהם.
ירושלים, נובמבר 2025