במקום שאליו נולדתי היה כמעט הכול. הייתה מסורת והייתה משפחה, הייתה אמונה, היה ספר – והרבה ממנו – היו חום ושמחה ואופטימיות, היו סיפורים והיה הומור, היו חגים וימי חול והיו שבתות, והיו ריחות של חצר ושל בית כנסת והיו קולות תפילה וצחוק ילדים והייתה שמש.
והייתה קהילה. ומאחוריה, אי שם, היה העם, עם ישראל. ובמקום כלשהו לידו הייתה גם ארץ, ארץ ישראל.
אבל היא – הממלכה – כמעט בכלל לא הייתה.
היו לה, לממלכה, מופעים קצרים של ימי זיכרון ועצמאות, בעיקר על דרך השלילה, בעיקר על רקע קשיים של שייכות וסכסוכי זהות. ההורים שלי היגרו ממנה. אבא היגר מהבירה שלה, תל אביב, ואמא מבית שתלו בו דגל ואמרו הלל ביום העצמאות מתוך הנחה שתורה ומדינה ילכו יחדיו.
לבית הספר שלמדתי בו הממלכה לא נכנסה. הייתה בו רק "ממלכת כהנים וגוי קדוש"; אבל לא היה דבר בין זו ובין הממלכה הממשית שבתוכה התקיימנו כמעט בלי להכיר בקיומה.
גם היום אני לא יודעת להצביע על סיבה אחת מובהקת להדרה הזאת של הממלכה, של הממלכתיות, מהמרחב החרדי. האם חרדיות במופע הארצישראלי שלה מוכרחה הייתה לשמור על רכיב גלותי מודגש, וכך כל זיקה לממלכה עלולה הייתה לערער את הזהות המובחנת שלה? או שהיו אלה מייסדי הממלכה וראשיה שהעדיפו לשמור מחוץ לתחומי כור ההיתוך את אלה שעלולים היו לערער את הזהות המובהקת של הממלכה עצמה? ואולי, אולי לחרדים הממלכה היא כמו אישה: יש להגן על כבודה, לשמור לה מקום בטוח מאחור, כזה שהיא תוכל להביא ממנו תועלת, אבל בלי לבלגן יותר מדי את הסדר הקיים.
*
יום אחד נזכרנו בה. זה קרה כשהבנו שבמקום הזה, שנולדתי אליו, היו גם פגיעות – מיניות, גזעניות, כלכליות. נזקקנו לה, אבל בדיוק כשנזכרנו לחפש אותה, היא עצמה הייתה באמצע משבר זהות עמוק, מתפוררת לאיטה למחלוקת הישראלית.
התחלתי לחפש אחריה. תרתי אחרי עקבות ראשונים לממלכתיות, ופגשתי את מופעיה הראשונים בדבריו של ראש הממשלה הראשון שלה.
קראתי אצל רבים, ובהם פרופ' ידידיה שטרן, שבן גוריון לא ראה בממלכה רק מכשיר לריכוז האחריות על האינטרס הציבורי, אלא אף הזדמנות לגייס את החברה היהודית כולה, למרות חילוקי הדעות והבדלי האינטרסים, לתהליך הקמת המדינה וביסוסה.
במציאות שבה הורכב היישוב היהודי מתנועות, מקבוצות זהות, מעדות וממגזרים שונים, זיהה בן גוריון את הנטייה ל"גלותיות". כלומר הוא ראה קהילות שחיות בממלכה הישראלית כבמדינה זרה: חברי הקהילות וחברותיהן, בשונה מאזרחים במדינה ריבונית, אינם נושאים באחריות לממלכה שבה הם רק מתארחים.
כך שאצל בן גוריון ממלכתיות אינה רק "המדינה" במובן המוסדי, אלא צורת התארגנות חברתית שמבטיחה כי האינטרס הציבורי, מוסדות המדינה, הזהות המשותפת והריבונות של המדינה עדיפים על פני אינטרסים פרטיקולריים של קבוצות בתוכה. התחלתי לזהות את הסתירה המובנית בין הכוונה לאחד קהילות אידאולוגיות שונות תחת כוונה משותפת אחת, לבין ההביטוס החרדי.
בדיוק בעת ש"כור ההיתוך" קרם עור וגידים והממלכתיות ביקשה להפוך מ"ישוב" ל"מדינה", נולד האיום על הקיום האידאולוגי הפרטיקולרי. ההבנה כי החלוקה לקהילות אידאולוגיות שונות היא עובדה נתונה וכי בתוכה יש להקים חברה מתוקנת, הלכה והפכה לבסיס המחלוקת בדבר מהי ממלכתיות ואיך נראית "התנהגות ממלכתית" הנגזרת ממנה.
*
מלחמות תרבות, משברים פוליטיים והקרע ההולך ומתרחב בעם העמיקו את החשש מהתפרקות הממלכתיות. כל אלה הביאו איתם את המעבר מממלכתיות כקוד התנהגות המעדיף את טובת ה"ממלכה" על פני זו של היחיד, לדגם ששי פירון כינה "המדינה כוועד בית". כל מגזר ושבט מתגורר בדירה משלו, והמדינה רק אוספת את דמי הוועד, מפנה את הזבל ודואגת להציב שומר בכניסה. נדמה שבשביל הקהילה החרדית היה הדימוי של המדינה כוועד בית בדיוק מה שחיפשה. דגם פרגמטי ושירותי של ממלכתיות. אלא שהשלכות העומק החברתיות והערכיות של הדגם הזה התגלו עם הזמן כמחוללות את הקרע החברתי המדמם, זה שליווה את החיים שלנו כאן, עד 7 באוקטובר.
בוקר שמחת תורה באוקטובר 2023 חיזק בקהילה החרדית את הצורך במוסדות המדינה כנותני שירות; אלא שהפעם השירות הוא הקמאי והבסיסי מכולם: הגנה על החיים.
כשכל לובש מדים נדמה לש״ג פרטי של כל בניין בבני ברק, מפלס ההתנגדות לממלכה ירד והיא נעשתה פחות שקופה מתמיד. אבל האם הקהילה החרדית תצליח לראות בממלכה יותר מהתארגנות מוסדית? האם תבחין הקהילה בסולם הערכים של הממלכה? האם תקבל הקהילה החרדית על עצמה התחייבות להרחיק ראות אל מעבר לגבולותיה, ולתפוס את טובת הממלכה כולה? או שאחרי ההלם של 7 באוקטובר תחזור תחושת הביטחון, תתפוגג הסולידריות, והממלכה בשביל החרדים תהיה שוב לא יותר מוועד הבית?
*
אני קוראת ושומעת על התפוררות הממלכתיות גם באזורים הרחוקים מבני ברק ומבית״ר עילית. נדמה שהשאלות הגדולות על הקיום המשותף בארץ הזאת מזעזעות משמאל ומימין, וכשמחלונות הבית שלי שבמרכז ירושלים נשמעות קריאות ״דמוקרטיה״ ו״עכשיו״, אני מבינה שהממלכה שינתה פניה ושמערכת היחסים שבינה לבין הפרט מבקשת מתוך האפר תשובות חדשות.
כמורה להיסטוריה בחטיבת ביניים, אני מלמדת בכל שנה על הימים השחורים שבאו אחרי חורבן בית שני. אני מספרת לתלמידות שלי על פנייתם של חכמים אל האלוקים מיד אחרי החורבן והיציאה אל הגלות: ״קמח טחון טחנת״, הם אומרים לו, לריבונו של עולם.
חורבן בית המקדש ואובדן חיי האדם שאיתו, כך הם מבקשים לומר, היו רק אפקט חיצוני לחורבן האמיתי, זה שחלחל בשכבות העומק של הממלכה הישראלית של אז בדמות מחלוקת ושנאת אחים שלא ידעה ההיסטוריה היהודית לפני כן מעולם.
אנחנו קוראות יחד על רצונם של פרושים בישראל אחרי חורבן הבית לייסד מנהגי אבלות נוקשים, עד כדי איסור גורף על שתיית יין או אכילת בשר, מתוך קושי בלתי נסבל לקום לחיים חדשים אחרי השבר. אבל בשיעור הבא אני מספרת להן על רבי יוחנן בן זכאי ועל תלמידו רבי יהושוע, אלה המתנגדים לאבלות המתנזרת ומבקשים לכונן מחדש את מוסדות הרוח והקהילה מתוך האפר.
הדיון הזה בדבר הקימה מהשבר הזמין תמיד אל הכיתה שיחה על הקמת עולם התורה מחדש לאחר חורבן יהדות אירופה בשואה. אבל בשנת תשפ״ד אני קוראת בו סיפור רחב יותר. סיפור על התפוררות ממלכה ועל השאלה איך כותבים מתוכה סיפור חדש.
אני קוראת שוב בדברי רבי יהושוע, שקורא לפרושים: ״להתאבל יותר מדי – אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה…״ וחושבת על הרצון החרדי להקים כאן בארץ ישראל את עולם התורה מחדש, בתוך ממלכה בלתי נראית. אני מזהה שבתהליך שעבר הזרם החרדי בעשור האחרון, בתוך הממלכה הישראלית, יש לא מעט מאפיינים הזהים לאותו "ועד בית" משוכלל. קשה לזהות בזרם החרדי את הקריאה לכונן יחסי פרט-כלל כפי שראה אותם בן גוריון מתגלמים ב"ממלכתיות".
האם מערכת החינוך הממלכתית־חרדית, כך אני מתחילה לשאול, מממשת את ההבטחה שאת שמה היא נושאת? או שמא כאשר היא עונה רק על הצורך הבסיסי בלימודי ליב״ה ובפיקוח, אין זה אלא שכלול של תפיסת ועד הבית?
כשרבי יוחנן קורא לפרושים לבסס תקנות חדשות ל"יום של אחרי החורבן", הוא בעצם קורא להם לצאת מהכאב הקהילתי הפרטי אל חשיבה של "תיקון עולם". הוא מזמין אותם למחשבה רחבה שיש בה התייחסות אל המרחב ככזה הדורש מערכת יחסים הדדית; כזו שיש בה שותפות ייעוד ולא רק גורל.
מתוך המסע שלי אחר מסעה הסבוך של הממלכתיות, אני מבינה שמערכת החינוך הממלכתית־חרדית, זו הכותבת בימים אלה ממש את חזונה החינוכי, מוכרחה להיות נושאת הדגל הזה. עלינו לייצר את המעבר ממערכת חינוך פרטיקולרית שכל יחסיה עם הממלכה מסתכמים במילוי חובות הבסיס בתמורה לשותפות גורל, לכזו המציעה ומנסחת שותפות ייעוד.
אני מבינה שניסוח החזון הזה, חזונה של מערכת החינוך הממלכתית־החרדית, עשוי לשאת בתוכו הצעה רחבה יותר, כזו הנכונה לא רק לקהילה החרדית, אלא לכל אלה שחשים שיש להיפרד מהחוזה הממלכתי הישן, שעוסק רק בחובות הפרט ואינו נושא בתוכו הצעה אמיתית לחיים משותפים, ולכונן מערכת יחסים אמיתית בין הכלל לפרט ובין הקהילות המרכיבות את מדינת הלאום.
המסע הזה מחוזה לחזון מאפיין את הקולות הקוראים לחזור למגילת העצמאות ולמצוא בה תשתית לסיפור החדש שנספר. תסמין לכל מי שמסכים לראות במכורה הזו מעבר לוועד, למקלט או להתארגנות מוסדית. סיפור לכל מי שעוד מאמין שמתוך הממלכה המתפוררת, שהיא ארץ אהבתו, יש לבנות מחדש לא רק ממלכה, כי אם בית.

שולי אביטבול
עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: גילי רומן, ד"ר יניב איצקוביץ', ינה נכט, עילם לביא
עריכת לשון: רעות יששכר
עיצוב גרפי: תמר לב אליהו
בניית אתר: שי קדם
הפקה: קרן יצחקי, יהל מימוני
המסמך מייצג את עמדתם האישית של הכותבים והכותבות
ואינו משקף עמדתה של קרן מנדל-ישראל.
כל הזכויות למסות המופיעות כאן שייכות לכותבים לכותבות ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש מהם.
ירושלים, נובמבר 2025