״אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש "(בבלי, חגיגה ג ע"א), ולכן מסע זה, קיומי ויישומי בה בעת, שואף לחדש המושגים ולדייק השבילים, בדרך שארכה, קשתה אך בעיקר יפתה, בדרך למצוינות, המצוינות היא הדרך.
המפגש עם המושג "מצוינות" הוא תמיד טעון. התגובות אליו נעות בין אהדה לבין סלידה: אלה רואים במצוינות כלי להענקת הזדמנויות, לצמצום הפערים; ואלה רואים בה מכשיר לאליטיזם, לצמצום השוויון.
כמי שעוסקת שנים רבות בקידום מצוינות, אני מבקשת לטעון טענה חתרנית: הדרך היחידה ליצור הזדמנות שווה לכול במערכת החינוך היא דווקא העלאה על נס של המצוינות והצבתה במרכז העשייה החינוכית. ברצוני לקעקע את התפיסה שלפיה מצוינות ושוויון הזדמנויות ממוקמים בקטבים מנוגדים של הציר החינוכי־החברתי. זו תפיסה שמקורה, בין היתר, בטעות מושגית המבלבלת בין מצוינות לבין הצטיינות. טעות זו פוגעת הן בשאיפה למצוינות והן בשאיפה לשוויון. תיקונה של תפיסה שגויה זו, בתאוריה ובפועל, יהיה צעד ראשון לתיקון מערכת החינוך.
כיום המושג מצוינות נתפס כמושג השוואתי. אנחנו מעניקים ציון לתלמיד ביחס לאחרים בתחום. כביכול, המצוין במתמטיקה הוא מי שמקבל את הציונים הגבוהים ביותר במתמטיקה, המצוין במוזיקה הוא מי שהשיג את הציונים הטובים מכולם במוזיקה וכיוצא באלה. ואולם אלו המקבלים את הציונים הגבוהים ביותר בהתאם לקריטריונים שקבעו המומחים בתחום הם המצטיינים, זוהי ההצטיינות ולא המצוינות.
ההצטיינות היא הישג יוצא דופן על פי קריטריונים מדידים, שקבעו מומחים בתחום. היא נמדדת יחסית לשכבת הגיל, לדיסציפלינה, לקבוצת השווים, לסטנדרטים של המומחים. הצטיינות שמורה למעטים, שבאופן יחסי הישגיהם עולים על אחרים.
המצוינות, לעומת זאת, היא אבסולוטית ולא יחסית. היא מכלול של תכונות מאפיינות, שאותן ניתן לרכוש, להעמיק, לדייק ולזקק, ובהן: סקרנות, התמודדות בתנאי אי־ודאות, נחישות, יצירתיות והעזה. המצוינות היא תביעה אישית, חברתית וערכית, למסע אין־סופי של התקדמות מתמדת ושיפור תמידי של האדם. אין אדם שלא יכול להיות מצוין.
המצוינות תובעת חוסר שביעות רצון תמידי מהמצב הקיים תוך שאיפה בלתי פוסקת להתקדמות, השתפרות והתעלות מהמקום שבו נמצאים בכל רגע ורגע. אנשים השואפים למצוינות רוכשים ידע, לומדים מתודולוגיות, מפתחים חוסן, תכונות, כלים ומיומנויות שמאפשרים להם השתפרות והתקדמות. אנשים מצוינים מחזקים ומשכללים כל העת את מאפייני המצוינות: את הנחישות, את המוטיבציה, את המיקוד הפנימי, את האמפטיה, את היצירתיות, את היכולת להתמודד עם כישלון. המצוינות אפוא היא תהליכית. זו דרך: דרך חיים.
לפי אריסטו, "מצוינות "(Arete) איננה הצטיינות בתחום מסוים, אלא מכלול של מידות טובות וסגולות פנימיות, שאינן מולדות, אלא נרכשות ומתחזקות באמצעות תרגול, אימון והתנהגות עקבית. אריסטו הבחין בין מצוינות שכלית (Nous), שקשורה לחשיבה רציונלית, חוכמה והבנה, ובין מצוינות מוסרית (Ethos), הקשורה למידות טובות כמו אומץ, צד, מתינות וצניעות, שנרכשות באמצעות אימון וחינוך. מידות אלו מאפשרות לאדם לממש את מלוא הפוטנציאל שלו ולהגיע לאושר (eudemonia). אריסטו הדגיש שהמצוינות מושגת באמצעות תרגול ופיתוח איזון בין קצוות, מה שמכונה "הדרך האמצעית". ככל שנתמיד לתרגל ולהתאמן כך נהיה סקרנים יותר, נחושים ואמיצים וענווים יותר, כלומר מצוינים.
השאיפה למצוינות אינה שמורה אפוא לתוכניות ייחודיות ויוקרתיות, אלא היא חברתית ומכילה. עניינה בבני אדם, בכוחם, באמונתם, בתשוקתם ובעיקר בזכותם הבסיסית לחלום, להתקדם ולהרחיב את עולמם; המצוינות היא לכולם. היא עוברת כחוט השני בכלל העשייה וההוויה, ואינה שמורה לתחומים אקדמיים או לדיסציפלינה כלשהי, לא מתמטיקה ופיזיקה, לא ספרות ומוזיקה, ולא אומנות או כל תחום תוכן אחר. המצוינות היא ערך חברתי לחיים. אנשים מצוינים שואפים לעשות כל דבר שהם עושים באופן הטוב ביותר שהם יכולים.
המצוינות גם מגדילה את תודעת החירות האישית, כפי שמדגיש ג'ון סטיוארט מיל, ומאפשרת לפרט לממש את חירותו שלו – ואני מוסיפה – בשחרור מכבלי הבערות ויציאה אל חירות הידיעה. אדם המצוי בתודעת מסוגלות והתעלות, ובהשתפרות מתמדת, יכול להציב לעצמו מטרות שהוא בוחר באופן עצמאי, ולהגשימן.
האתגר המרכזי טמון ביצירת סביבה המאפשרת תנאים שוויוניים. במציאות המורכבת כיום, שבה נקודות הפתיחה של יחידים וקבוצות שונות אינן שוות, ולעיתים אף שונות באופן עמוק ומהותי מבחינה סוציו־אקונומית, תרבותית או היסטורית – היצירה של מרחב שמאפשר לפרט להיות מצוין, לממש את החירות שלו, היא משימה מורכבת.
כשם שציירת מחוננת שמעולם לא נחשפה לאפשרות להתנסות באומנות הציור לא תגלה את כישרונה, כך האדם שלא ניתנה לו האפשרות לממש את חירותו ואת כוחותיו, עלול להחמיץ את האפשרות לחיות חיים מצוינים.
בבסיסה של תפיסת המצוינות כהזדמנות נמצאת הידיעה, כי בכל אדם ואדם מצויה נקודת חוזק שעלינו לעמול על מנת לגלותה, לפתחה ולטפחה לרמות מומחיות גבוהות. ובעיקר לבנות מנגנון מוסדר ושוויוני, של חשיפה ואיתור, במסגרת מערכת החינוך הציבורית, כך שכל הילדות והילדים מכל הרקעים ייחשפו לשלל הזדמנויות לאיתור היכולות ותחומי העניין שלהם, ולא רק בעלי היכולות הגבוהות, לכאורה, המכונים "מצטיינים".
כשם שהאמת, לפי ניטשה, אינה אובייקט שמגלים, אלא יצירה, כך גם השאיפה למצוינות היא הזמנה קולקטיבית ליצור ולייצר את הנחישות והסקרנות והשיפור וההתקדמות. ניתן לומר כי גבולות התודעה מגדירים את גבולות השאיפה. כמאמרו של פלוטארכוס השאיפה היא אם כל עשייה.
מכאן חשיבות המצוינות, לא כמושג שנאה להתהדר בו, לא כסמל של יוקרה, אלא ככלי להרחבת התודעה והעמקתה, להגדלת החירות האישית והקולקטיבית. השאיפה למצוינות מעניקה הזדמנות שווה לכולם. כשיש גאות כולם מתעלים, הן נושאות המטוסים והן סירות הדיג הקטנות. כך גם תלמידים מצוינים: אלה מעלים יחד איתם את המתקשים, הבינוניים, והמצטיינים ממגוון הרקעים. אם, כמו שאנחנו נוהגים לומר, חינוך הוא "פרופסיה של תקווה", טיפוח המצוינות הוא חובתנו הקיומית.

חפצי זוהר
עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: גילי רומן, ד"ר יניב איצקוביץ', ינה נכט, עילם לביא
עריכת לשון: רעות יששכר
עיצוב גרפי: תמר לב אליהו
בניית אתר: שי קדם
הפקה: קרן יצחקי, יהל מימוני
המסמך מייצג את עמדתם האישית של הכותבים והכותבות
ואינו משקף עמדתה של קרן מנדל-ישראל.
כל הזכויות למסות המופיעות כאן שייכות לכותבים לכותבות ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש מהם.
ירושלים, נובמבר 2025