הפרצוף
גם אני עשיתי את זה כשהייתי ילד. עמדתי מול המראה בחדר האמבטיה, מתוח כולי, עושה שרירים בידיים ומאמץ פרצוף קשוח. ילד בן שבע או שמונה שמנסה להפוך את הגוף הקטן שלו למשהו אחר חזק יותר, "גברי". הרמתי את הסנטר בתנוחה שראיתי איפשהו, מביט בבבואה שלי ועושה פרצוף של "אל תתעסקו איתי". הזיכרון הזה, לכאורה תמים וחסר חשיבות, הוא מפתח להבנת משהו עמוק יותר: הדרך שבה התעצבתי כגבר. אותו ילד שנדרש לגלם דמות של כוח וקשיחות הוא היום האיש שמנסה להבין מהי גבריות, ומתוך כך כיצד ראוי לחנך בנים.
המין הראשון
סימון דה בובואר כתבה ב"המין השני": "גבר לא היה מעלה על דעתו לכתוב ספר על מצבם המיוחד של הגברים באנושות … עובדת היותו גבר מובנת מאליה". והנה, בכל זאת, אני כותב. המובנות־מאליה הזאת, שבתוכה גדלתי, החלה להיסדק עם השנים. דה בובואר ואחרות אפשרו לנשים להגדיר מחדש את נשיותן. אני מוצא בתנועה הזאת השראה, מודל לשינוי שצריך להתרחש גם בעולמם של גברים.
וירג'יניה וולף כתבה ב־1940 על עתיד שבו "גברים לא יאומנו עוד לאחוז ברובה ולצאת לקרב". בישראל, שבה השירות הצבאי הוא חובה כמעט גורפת, זה נשמע כמעט בלתי אפשרי. כאן הזהות הגברית שזורה בהכרח קיומי: בנים גדלים בידיעה שייעודם להיות לוחמים. המעבר מילדות לגבריות הוא לא רק טקס סמלי אלא ממש הכנה לקרב, הכנה שמהותה ריחוק מן הרגש וסירוב לרכּוּת. הדרישה להיות חזק, להסתיר רגשות ולהתכונן תמיד לקרב היא צו חברתי ואישי. היא המובן מאליו. אבל בדיוק את הוודאות הזאת הגיע הזמן לערער.
המראה השנייה
האבהות לבנותיי פתחה בפניי רובד חדש בזהותי: נדרשתי להיות עדין, מטפח, קשוב לרגשות – תכונות שלא נמנו ברפרטואר הגברי שעל ברכיו התחנכתי. כשהפכתי לאב גם לבנים, השאלות התחדדו. גידולם לוּוה בחשש מפני שעתוק הדפוסים הטבועים בי, מהזיכרונות ומהפתגמים שנאמרו לי כילד: "תהיה גבר", "עד שאתה לא נרגע אני לא מדבר איתך", "אל תבכה" או "תפסיק להתנהג כמו ילדה".
לפתע עמדתי מול מראה אחרת, המשפחה, ושאלתי: איך אני מגדל בנים שיוכלו להיות חזקים וגם רגישים? אמיצים וגם פגיעים? והשאלה החשובה יותר: מה זה בכלל אומר "להיות חזק"? האם הכוח שלימדו אותי הוא באמת כוח, או שמא רק הסתרה של חולשה?
במקום פחד
לאחר שנים של עבודה כמחנך בכיתות בנים וכמנהל בית ספר לבנים, אני מבין שנדרשת הבחנה: כוח אינו כוחנות. חוזק פנימי אינו זהה להצגה של עוצמה כלפי חוץ.
כוחנות היא מה שלמדתי כילד מול המראה: התאמצות ליצור רושם של חוזק. היא מתבטאת בשליטה על אחרים, בהדחקת רגשות, בצורך להוכיח את עצמך שוב ושוב. הכוחנות פועלת מתוך פחד, פחד שמא יגלו שבפנים אתה רך, פגיע, זקוק לאהבה. היא דורשת אויב, מפסיד, קורבן.
כוח הוא היכולת לפעול מתוך בחירה מודעת ולא מתוך תגובה אוטומטית. זהו כוח שצומח מתוך ביטחון עצמי ומתוך יכולת להכיר ברגשות ולעבוד איתם. מעמדת כוח כזו אתה יודע לומר "לא יודע", "אני צריך עזרה", "פחדתי". זה כוח שמגן על החלש במקום לכפות עליו, שבונה במקום להרוס. הכוח אינו זקוק להוכחות כאשר הוא מבטא ביטחון עמוק.
ההבדל מעשי וקונקרטי: הילד שמגיב בכוחנות לעלבון יכה בחזרה או יתפרץ בזעם. הילד שמגיב מכוח אמיתי יעצור, ינשום, יחשוב על המצב בלי לאבד מהביטחון שלו בעצמו ואז יבחר אם להגיב ואיך. הראשון מונע על ידי הגוף והרגש, השני פועל מתוך מחשבה ובחירה מודעת.
בגוף אני מבין
היסטורית, חינוך הבנים נבנה סביב אידיאל הלוחם: פיתוח כוח גופני ונפשי מתוך הנחה שתפקיד הבנים להגן על המולדת ולהחזיק בחרב. גם היום, כשהקרבות משתנים, נותרה בתוכנו ירושה עתיקה, הציווי להיות בעלי כוח להגן על המולדת, לתקוף את האויב.
לירושה הזאת יש מחיר. אני זוכר תלמיד בכיתה ח' שפרץ בכעס על מורה. כשישב מולי, הזיעה על מצחו והידיים הרועדות סיפרו סיפור אחר מזה שניסה לבטא במילים. "אני לא מפחד מאף אחד", הוא אמר, אבל גופו זעק פחד. תוקפנות הייתה הדרך שלו להפגין כוח.
ואני עצמי ילד בכיתה ז', במגרש הכדורגל. כשמחיתי על דיבור פוגעני כלפי בנות, חטפו לי את הכובע. כעבור דקות חזר אחד מהם, מחויך, אחרי שהשתין עליו. צעדתי הביתה בשתיקה עם עלבון שעד היום שמור בגופי.
שתי הדוגמאות, של התלמיד ושלי, מספרות על תרגום שגוי של כוח לכוחנות. שתיהן מראות את הפחד מביטוי רגשי ואת המחיר שמשלמים מי שנדרשים להיראות חזקים בכל מחיר. במקרה של התלמיד, הכוחנות הסתירה פחד עמוק. במקרה שלי, היא הובילה לבידוד רגשי: הילד שלא יכול היה לחלוק את כאבו עם אף אחד.
מה נלמד את הבנים הלכה למעשה?
איך נלמד בנים שכוח הנובע מביטחון עצמי יכול להתבטא גם בדאגה לאחר ולא רק בשליטה עליו? איך נעזור להם להשתמש בכוחם בצורה בונה ולא הרסנית? מה ההבדל בין כוח שמבוסס על פחד לבין כוח שמבוסס על אהבה עצמית?
ראשית, נחנך לאוריינות רגשית: ללא "כתוביות" לרגשות בנים נשארים כצופים בסרט זר של עצמם. הם מבינים שמשהו מתרחש בפנים אך מתקשים לזהות מה בדיוק. הכעס והזעם הופכים לשפה היחידה שמותר להם לדבר בה. עלינו לעזור להם לתאר את הרגשות בלי לחוש שאיבדו מכוחם.
שנית, נגדיר מחדש את האומץ: לא כחוסר פחד, אלא כפעולה חיובית למרות הפחד. הילד שמעז לומר "לא יודע" או "צריך עזרה" מפגין אומץ גדול מזה שמתיימר לדעת הכול.
שלישית, נלמד אותם להרגיש את העוצמה שביכולת לשרת אחרים: נעניק להם תפקידי מנהיגות שיחייבו אותם לדאוג לאחרים. כך ילמדו את כוחן של סבלנות ואכפתיות.
רביעית, ניצור להם אפיקים חיוביים לביטוי גופני: הגוף של הבן זקוק לתעסוקה, אבל לא בהכרח אלימה. ספורט שמדגיש שיפור אישי ולא רק תחרות, כגון אומנויות לחימה שמלמדות שליטה עצמית, מוזיקה או תיאטרון שמאפשרים ביטוי רגשי דרך הגוף. כשתלמיד בכיתה ח' לומד קרב מגע, הוא מגלה שהכוח האמיתי טמון ביכולת להתאפק, לשלוט ברגע, לבחור מתי להתקיף ומתי לוותר. מן האיפוק הזה נולדת בעלות שקטה על הגוף: פחות עיניים מבחוץ, יותר נשימה מסודרת בפנים. לבנים רבים, פעלתנות היא עצמה צורת תקשורת: משחק, ריצה, בנייה. אלה דרכים לדבר בלי מילים. כשבית הספר מאפשר לדבר בתנועה ולחבר זאת בהמשך לשפה, הפעלתנות חדלה להיות רעש ומתהווה כערוץ ביטוי ולמידה.
אלימות היא ההיפך מכוח
כאנשי חינוך עלינו להכיר בהיבט הכוח בעיצוב הנפשי של בנים. אבל הכוח אינו בהכרח בעיה, אלא זירה לעיצוב מחדש ולתיקון.
יש החוששים: אם נלמד בנים להיות רגישים יותר, מעמיקי מחשבה יותר, פחות אוטומטיים בתגובותיהם – האם לא ייפגעו יכולת ההגנה שלהם, נחישותם כלוחמים?
ואולם אלה חוששים לשווא. כי דווקא כוח המבוסס על הבנה עצמית עמוקה, על יכולת לשאת מורכבות ועל בחירה מודעת, הוא כוח איתן. יציב ומתמיד מכל כוחנות שנובעת מתגובות אוטומטיות או מפחד. הלוחם שבוחר במודע להגן על מה שחשוב לו, שמבין למה הוא נלחם ומה המחיר, הוא לוחם חזק יותר מזה שפועל מתוך הרגל או לחץ חברתי.
גם וירג'יניה וולף, כשדמיינה עתיד שבו גברים לא יאחזו ברובה, לא דיברה על חולשה אלא על בחירה. הכוח האמיתי טמון ביכולת לבחור מתי להילחם ומתי לא. ביכולת להימנע מתגובה אוטומטית לכל איום. כפי שהבהירה חנה ארנדט, אלימות איננה "יותר כוח", אלא אמצעי כפייה שמופיע כשאין כוח. היא יכולה להכריח, אבל אינה בונה הסכמה או אמון; לכן אלימות וכוח הם הפכים.
השאלה אפוא איננה אם כוח הוא טוב או רע, אלא באיזו משמעות אנו טוענים אותו. לאורך ההיסטוריה כוח גברי נקשר כמעט תמיד למבנה פטריארכלי ולמודל הלוחם. אך הגיעה העת לשחרר את הגבריות מן הזיקה הזו ולהציע גבריות אחרת: גבריות שאינה מוותרת על כוח, אלא מעניקה לו תרגום חדש; כוח של חמלה, של יכולת להכיל, של אומץ להישיר מבט אל הפגיעות. כוח הנובע מביטחון ומעניק ביטחון.
מבט נוסף במראה
ואולי כאן חוזרת אליי דמות הילד שעמד מול המראה ועשה שרירים. היום אני מבקש מהמראה לשקף לא רק שרירים מתוחים ופרצוף קשוח, אלא גם עיניים שמביטות פנימה. הכוח האמיתי של בנים אינו טמון בהעמדת פנים של קשיחות, אלא בביטחון אמיתי ועמוק, ביכולת להכיר בעצמם, לשאת את הפחדים והחלומות שלהם, ולצמוח מהם. זהו הכוח שראוי להעביר לדור הבא. כוח שבונה עולמות במקום להרוס אותם.

אבי דאדון
עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: גילי רומן, ד"ר יניב איצקוביץ', ינה נכט, עילם לביא
עריכת לשון: רעות יששכר
עיצוב גרפי: תמר לב אליהו
בניית אתר: שי קדם
הפקה: קרן יצחקי, יהל מימוני
המסמך מייצג את עמדתם האישית של הכותבים והכותבות
ואינו משקף עמדתה של קרן מנדל-ישראל.
כל הזכויות למסות המופיעות כאן שייכות לכותבים לכותבות ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש מהם.
ירושלים, נובמבר 2025