לפני כ־25 שנים ריכזתי שבט בתנועת הצופים. הייתי צעיר, אחרי "הטיול הגדול", וחיפשתי את דרכי. באותה תקופה עדיין לא ראיתי בעצמי איש חינוך, אלא מדריך בתנועה. שנים מאוחר יותר קיבלתי מחניך לשעבר מכתב שהדהים אותי בעוצמתו. הוא כתב לי שבזכותי האמין מחדש בטוב, באנשים ובעצמו; שבזכותי בחר לשרת בצנחנים, ולאחר מכן בחר גם בקריירה חינוכית, משום שבמפגש בינינו חש שהוא פוגש דמות אמיתית, אדם שניתן לסמוך עליו. "אתה היית נקודת הפתיחה לחיים הנורמליים שלי בעולם הזה", כתב לי.
אותו מכתב, לצד מקרים נוספים של הכרת טובה, גרמו לי להבין עד כמה מערכות יחסים הן הליבה של החינוך. לא שיעור מסוים, לא ידע תאורטי, אלא עצם הקשר שנרקם בין אדם לאדם. שם, כך נראה לי, טמונה התכלית הראשונית של החינוך.
לאחר שנים רבות בתפקידי חינוך בצופים, מצאתי את עצמי עובר לניהול בית ספר יסודי ממלכתי. הגעתי עם סל של מושגים והנחות יסוד מעולם תנועות הנוער. כדי להגדיר מחדש את תפקידי כמנהל וכמחנך, נעזרתי בכתביו של פרופ’ צבי לם, במיוחד בספרו "ההגיונות הסותרים בהוראה". לם מציע שלוש תכליות עיקריות לחינוך: אינדיבידואציה (מימוש הפוטנציאל האישי של הלומד), סוציאליזציה (הכנה לחיים יצרניים ותורמים בחברה) ואקולטורציה (הפנמה של תרבות וערכי החברה).
הקריאה בלם סייעה לי לעשות סדר, להבין כיצד פרקטיקות חינוכיות שונות לעיתים מקדמות תכלית אחת ופוגעות באחרת. נהגתי להציג זאת לצוותי החינוך שעבדתי איתם, ודחקתי בהם לבחור את "התכלית הראשונה" מבחינתם. אבל עם השנים התעוררה בי אי־נחת, הרגשתי שמשהו חסר, ותהיתי לגבי הבחירה בין שלוש אלו. האם יש משהו עמוק יותר שקודם להן?
התשובה החלה להתברר לי דרך חוויות יום־יומיות כמנהל בית ספר. למשל, המקרה שבו תלמידה מכיתה ו’ נפגעה ממני. נתתי לה אחריות להוביל משימה קבוצתית. היא התקשתה לעמוד בלוחות הזמנים, ואני לחצתי עליה יותר מדי. היחסים בינינו התקררו, היא התרחקה והפכה קורקטית. רק לאחר שיחה כנה, שבה הודתה שחשה שאני לוחץ ואטום למצבה, החל שיקום הקשר והתרחשה למידה עמוקה והדדית.
במקרה אחר, מורה בצוות חשה שאני דורש ממנה יותר מדי בתקופה לחוצה. גם כאן, התקשורת נשברה, ורק דיאלוג ישיר אפשר לבנות מחדש את האמון, להתבונן פנימה, להגיע לתובנות אישיות מצמיחות ולחזק את התשתית להמשך העשייה החינוכית המשותפת שלנו.
שני המקרים הללו, ומקרים רבים נוספים, חידדו לי עד כמה היחסים הם לא רק כלי אלא מרחב חינוכי בפני עצמו. היכולת להציב גבול כמחנך אינה רק טכניקה ניהולית; היא מעשה של בנייה ופיתוח של יחסים אנושיים. הגבול יכול להיות גשר או חומה. המפגש עם האחר, דווקא כשהוא טעון ומשברי, הוא המאפשר צמיחה שיש בה ממש.
מתוך חוויות אלו הלכה והתגבשה בי ההבנה: פיתוח יחסים אנושיים הוא התכלית הראשונה של החינוך.
מדוע? כי האדם מתהווה בקשר. עוד לפני ידע, מיומנות או ערך, האדם קיים בתוך יחסים – עם הורה, מורה, חבר. אין כזה דבר תינוק בלי אם, אמר הפסיכואנליטיקאי ויניקוט. אנחנו מתהווים תמיד בתוך דיאדה, בתוך קשר. אנחנו מכוננים את עצמנו כנגד הזולת שרואה אותנו. בלי יחסים קרובים, אין יכולת אמיתית להשפיע, לעצב זהות, ליצור שייכות, ללמוד. כי הקשר הוא ערך בפני עצמו. להכיר בזולת, להיענות לו, לבנות עימו אמון והדדיות – זה לא אמצעי, אלא מימוש של מהות אנושית. האנושיות מתגלמת בקשרים בין בני אדם. וכי כל תכלית אחרת נשענת על הקשר. אינדיבידואציה, סוציאליזציה, אקולטורציה – כולן מתרחשות בתוך מרחב יחסים. בלי אמון ,הקשבה ואותנטיות, קשה מאוד להקנות ערכים, לפתח אחריות או להצמיח כישורים.
במובן הזה, היחסים אינם עוד תכלית ברשימה, אלא התשתית והתכלית גם יחד: מרחב שבו החינוך מתקיים ומתממש בפני עצמו.
אם כן, פיתוח יחסים במיטבם פירושו: להכיר בזולת כסובייקט מלא; להביע נכונות להיענות לו באמת; ולבנות קשר המבוסס על כבוד, הקשבה והדדיות, אותנטיות ורגישות. כאשר מתקיימים תנאים אלו, היחסים עצמם הם מימוש חינוכי עמוק. כל יעד נוסף – ידע, ערכים, אחריות – מתרחש בתוכם ועל גבם.
כשהיחסים מוזנחים, נוצר ריחוק וניכור, והיכולת לממש כל יעד חינוכי אחר נפגעת. אך כאשר הם נבנים מתוך כנות, אמון והדדיות, הם יוצרים מרחב שבו גם המחנך וגם המתחנך צומחים יחד.
המסע האישי שלי – מן הצופים, דרך מכתב מרגש מחניך לשעבר ועד משברים עם תלמידה ומורה – הביא אותי למסקנה ברורה: החינוך אינו מתמצה בהעברת ידע או בהקניית ערכים. הוא מתרחש במפגש החי שבין בני אדם, מפגש שבו נבנה קשר, מתפתח אמון ומתאפשרת התהוות הדדית. היכולת לבנות קשר, לכונן יחסים של אמון, ולבנות מרחב שבו כל אחד מהשותפים לקשר מתהווים ומכוננים את עצמם, היא משאת נפש הומניסטית, היא אבן יסוד של חיים הגונים וחברה שטובה לחבריה. וכך, היחסים האנושיים אינם רק הבסיס לחינוך – הם תכלית החינוך עצמו.
בביקור לימודי בצרפת לפני מספר חודשים, פגשתי מנהל בית ספר על־יסודי יוקרתי בפריז. כששאלתי אותו איזה סוג של יחסים מתקיימים בין מורים לתלמידים בבית ספרו, הוא הביט בי במבוכה ואמר בפשטות: "אין יחסים. המורים מלמדים, התלמידים לומדים, ובזה זה נגמר". דבריו הפתיעו אותי. מובן שאותו המנהל אינו אדם רע או מנוכר – אלא בן למערכת חינוך הרואה בעצמה מנגנון של העברת ידע ולא מרחב של קשר אנושי. באותו הרגע הבנתי עד כמה העמדה שלי אינה מובנת מאליה. אולי גם אצלנו, במובנים רבים, היחסים הפכו למרכיב סמוי ומודחק. אומנם ישנה יותר ויותר התייחסות לממדים הרגשיים והחברתיים אך בפועל ועל פי רוב אנו עדיין מתבוננים ונמדדים על פי הישגים, ציונים ומבחנים. אם אכן פיתוח יחסים אנושיים הוא התכלית הראשונה של החינוך, הרי עלינו לשאול באומץ – כמה מן העשייה החינוכית שלנו באמת מממשת תכלית זו?
המשמעות של ראיית היחסים כתכלית ראשונה היא מהפכנית במובנים רבים. היא מחייבת אותנו להרכיב "משקפיים חינוכיים" חדשים: לראות כל אינטראקציה – עם תלמיד, הורה או עמית לצוות – כמרחב חינוכי בפני עצמו. היא דורשת ממנהלים, ממורים וממחנכים לזוז מאזור הנוחות, לבחון מחדש את דרך עבודתם, את מבנה יום הלימודים, את השפה הארגונית ואת מדדי ההצלחה. חינוך שכזה אינו מוותר על הקניית ידע, מיומנויות וערכים, אך הוא מבקש לשפוך אור על פיתוח היחסים האנושיים בין באי בית הספר ולהעניק לו מקום מרכזי בסדר היום. לא מדובר בגיבוש או ביצירת אווירה חברית, אלא בבניית תרבות חינוכית המקדמת באופן עקבי הכרה בזולת כסובייקט מלא, העמקת הכבוד ההדדי, ההקשבה והרגישות כלפי הזולת ואת היכולת של האדם להיות אותנטי וקרוב לעצמו.
בית ספר שיפעל כך, ייצור תרבות של נוכחות הדדית ושל אחריות משותפת, שבה היחסים אינם רק תנאי ללמידה – הם עצם הלמידה. זהו בית ספר שבו המחנך והמתחנך אינם עומדים זה מול זה, אלא זה לצד זה, שותפים למהלך מתמשך של התפתחות אנושית, קהילתית וערכית.

אופיר סליפוי
עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: גילי רומן, ד"ר יניב איצקוביץ', ינה נכט, עילם לביא
עריכת לשון: רעות יששכר
עיצוב גרפי: תמר לב אליהו
בניית אתר: שי קדם
הפקה: קרן יצחקי, יהל מימוני
המסמך מייצג את עמדתם האישית של הכותבים והכותבות
ואינו משקף עמדתה של קרן מנדל-ישראל.
כל הזכויות למסות המופיעות כאן שייכות לכותבים לכותבות ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש מהם.
ירושלים, נובמבר 2025