"שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט"
(עמוס פרק ה', פסוק ט"ו)
ההורים שלי הם ניצולי מלחמת העולם השנייה. הסיפורים המשפחתיים שלנו רוויים בחוויות אימה קיומית. אבי נהג לספר על ההשפלה והאנטישמיות שחווה כילד, ולסיים באמירה: "כל זה קרה מפני שלא הייתה לנו מדינה משלנו". בעיניו, מדינת ישראל הייתה הערובה לטוב, המענה לרוע. הוא האמין שהכוח שומר עלינו. לימים הבנתי שהשאלה איננה רק אם יש לנו כוח, אלא איך נשתמש בו – ומה שומר עלינו מלהיות דומים לאלה שפעם רדפו אותנו?
את הרוע האנושי פגשתי לא רק בסיפורי השואה, אלא בכל תקופה היסטורית שקראתי על אודותיה. אימפריות קמו ונפלו, יבשות נכבשו ובני אדם הושפלו ונרצחו בשם אלים, דגלים, רעיונות ובעיקר בשל השאיפה לכוח.
מול כל אלה צמח ההומניזם כבשורה חדשה: האדם במרכז. בשלהי המאה ה־15 ניסח איש הרנסנס, פיקו דלה מירנדולה, מניפסט של הומניזם הקובע כי האדם הוא נזר הבריאה, וככזה יש לו יכולת לעצב את עצמו ולקבוע את גורלו. ג'ון לוק, בן המאה ה־17, הוסיף כי כל אדם נולד עם זכויות טבעיות לחיים, לחירות, לקניין, ואיש אינו רשאי לשלול אותן. עמנואל קאנט אמר במאה ה־18 שאדם הוא תכלית, ומשפטו הפשוט והנוקב ממשיך להדהד: אין להשתמש באדם כבאמצעי בלבד. ההגות הליברלית ביקשה להציב גבול מוסרי לכוח פוליטי, דתי או מעמדי, ולבסס את ערכי החברה על כבוד האדם, חירותו והיכולת לבחור בטוב.
הבשורה שהביאו לעולם הרעיונות ההומניסטיים והליברליים, וההתגבשות ההדרגתית של הדמוקרטיות המערביות לאורם, שינו את תפיסת האדם ואת העולם. מושגים של שוויון, חופש וכבוד האדם הביאו איתם מאבקים והישגים לקבוצות נרמסות, כמו נשים, שחורים, להט"בים. המנגנונים החדשים שגובשו במדינות דמוקרטיות השקיפו על אלפי שנים של ציוויליזציה דכאנית ברובה, וביססו את ההסדרים החברתיים על טוב חדש: שוויון בפני החוק וריסון הכוח השלטוני, כדי לוודא שחיי אדם יהיו שווים, במהותם, בערכם ובכבודם.
אלא שהטוב החדש הוא שברירי, בלשון המעטה.
כפי שהזהירו מרתה נוסבאום וחנה ארנדט, התנהגות רעה היא אפשרות הפתוחה לפני אנשים הגונים לכאורה בנסיבות מסוימות, בוודאי כשאינם נדרשים לשאת באחריות כיחידים (נוסבאום). האדם נדרש שוב ושוב ללמוד לחשוב כדי להבחין בין טוב לרע (ארנדט). ההומניזם איננו מצב טבעי של הקיום האנושי, הוא הישג, מאמץ תמידי להאמין באדם גם כשהוא מאכזב.
והנה, בעשורים האחרונים אנו עדים להיחלשות הדמוקרטיות המערביות ולערעור התשתית המבנית והערכית העומדת בבסיסן. בתוך עשורים אחדים, גם בישראל ירדה קרנם של הערכים הדמוקרטיים כמייצגים את ה"טוב", והתחזקו ערכים אחרים, של שמרנות דתית, נאמנות למדינה ולעם ואהבת הארץ.
בעבודתי עם בתי ספר בניסיון לקדם חינוך אזרחי, נתקלתי בשנים האחרונות לא פעם ברתיעה מעולם המושגים ההומניסטי והליברלי. אני שומעת יותר ויותר ביחס להומניזם משפטים כמו "זה שנוי במחלוקת" או "אי אפשר להביא רק צד אחד". המילים "הומניזם" ו"ליברליזם" נתפסות בקרב חלק מאנשי החינוך עצמם כעמדות, לא כיסודות. קשה לי להבין כיצד ערכים שנולדו כדי לרסן את הרוע הפכו לחשודים; כיצד השאיפה לשוויון ולחירות נעשתה סימן הזדהות פוליטי ולא בסיס מוסרי.
אולי זה משום שהערכים ההומניסטיים לא הצליחו לספק את הצורך האנושי העמוק בשייכות. תומר פרסיקו כתב שאנשים רוצים להיות חלק מסיפור, לא רק חלק מֶהֶסדר. ההומניזם מציע הסדר צודק, אך לא תמיד סיפור ושייכות שמעניקים משמעות. בישראל, הצורך בסיפור של שייכות הוליד פרדוקס מסוכן: ככל שאתה יותר הומניסט, כך אתה נחשב פחות "יהודי"; ככל שאתה מדגיש את נאמנותך לעם ולמדינה, כך אתה נדרש לוותר על החמלה. כך הפכו הערכים היהודיים, שביסודם הם קריאת נביאים לצדק, למכשיר של זהות נבדלת.
דווקא משום כך, תפקידו של החינוך נעשה קריטי מתמיד. החינוך ההומניסטי הוא מעין מערכת חיסון של החברה, הדרך לשמר את ערכי האדם כשהסנטימנט הציבורי נעשה מתלהם ושונא. כשהשיח מתכווץ לסיסמאות ולשבטיות, על החינוך להרחיב את המבט, לאתגר את הפחדים ולהחזיר לשפה את המורכבות. עליו לטעת בתלמידים את היכולת לחשוב, להקשיב ולהרגיש אמפתיה גם כשזה לא נוח. האתגר החינוכי הוא אפוא להבנות זהות, אתוס ואמונה – וסיפור של שייכות – ובה בעת להטמיע ערכים מוסריים יסודיים ואוניברסלים: להעלות על נס את הטוב.
האתגר הוא להראות כי אין צורך לבחור בין אהבת העם לאהבת האדם. אפשר וצריך לאחוז בשתיהן בעת ובעונה אחת. כבר בראשית המאה העשרים עמדו על כך הוגים ציונים כאחד העם ומרטין בובר. אחד העם ראה בציונות לא רק פרויקט לאומי אלא חזון מוסרי, הקמת מרכז רוחני שבו יתחדש הרעיון היהודי כמקור של תיקון אנושי. ובובר, שהזהיר מפני הפיכתה של המדינה למכשיר כוחני בלבד, טען כי רק מדינה שתבטא את רוח הנביאים, את כבוד האדם וחירותו, תהיה באמת יהודית. בעיניהם, היסוד היהודי והיסוד ההומניסטי אינם סותרים זה את זה, הם נובעים מאותו מעיין מוסרי, ההכרה כי האדם נברא בצלם.
החינוך, במובנו הרחב ביותר, נדרש לשוב ולספר את הסיפור הזה, הסיפור שבו הישראליות, היהדות וההומניזם אינם אויבים זה לזה, אלא ריבוי פניה של אנושיות מוסרית ומחויבת. הנביא ישעיהו הוא שאמר "לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (שזה אומר בתמצית: דאגו לחלשים בחברה). מנביאי ישראל למד העולם את מה שהוא מכנה היום זכויות אדם. היהדות, כפי שהכרתי אותה בבית, לא סתרה את ההומניזם, אלא בישרה אותו.
*
שבעה באוקטובר היה קו שבר. הוא ערער את האמון בטוב. איזו תשובה מעניקה התפיסה ההומניסטית לטבח האיום ולמלחמה שהתגלגלה בעקבותיו? אנחנו חוזרים לאינסטינקטים הראשוניים של הישרדות. גם אני חשה לעיתים את הפיתוי הזה – להקשיח את הלב, לוותר על העמדה ההומניסטית בשם העם, בשם הזעם. אך דווקא שם נבחן האדם. קאנט אמר שהטוב נבחן כשהבחירה בו קשה. אולי זהו צו השעה: לא לשמוט את תפיסת הטוב שלנו לנוכח הרע.
מדינת ישראל קמה מתוך שואה – מתוך ניסיון להשמיד את עצם הרעיון של אנושיות. בהכרזת העצמאות ניסחו מקימיה פיוס נדיר בין זהות פרטיקולרית לבין אוניברסליות: "מדינת ישראל… תהא מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". האם נצליח לחזור לשם כדי לראות שהשילוב הזה איננו סתירה, אלא תיקון?
אני שבה אל דבריו של אבי, אל הילד שנרדף משום שהיה יהודי. הוא ראה במדינה בצדק חומת מגן. אני רואה בה גם מבחן מוסרי. אולי זהו לקחו של הדור שלי, ילדי הניצולים: להבין שהמדינה איננה סוף הסיפור אלא תחילתו. שזיכרון השואה איננו רק צו להיות חזקים, אלא גם צו להיות בני אדם. ואם נצליח להחזיק באותו טוב, גם כשהעולם סביבנו נדמה חסר תקנה, אולי נוכל באמת להצדיק את הקיום שלנו כאן, כיהודים, כישראלים, כבני אדם.

יעל נאמן ברק
עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: גילי רומן, ד"ר יניב איצקוביץ', ינה נכט, עילם לביא
עריכת לשון: רעות יששכר
עיצוב גרפי: תמר לב אליהו
בניית אתר: שי קדם
הפקה: קרן יצחקי, יהל מימוני
המסמך מייצג את עמדתם האישית של הכותבים והכותבות
ואינו משקף עמדתה של קרן מנדל-ישראל.
כל הזכויות למסות המופיעות כאן שייכות לכותבים לכותבות ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש מהם.
ירושלים, נובמבר 2025