ד"ר פנינה גל יעקב היא מנהלת תוכנית ארצית "ראשית- קהילות מחנכות" מטעם אליאנס- כל ישראל חברים, אשר עוסקת בהכשרת מחנכות ומחנכים. חוקרת וכותבת על סוגיות סוציולוגיות בחינוך בכלל ,ובחינוך המיוחד בפרט.
בוגרת בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית

ח

פנינה גל יעקב

הם היו שניים. פגשתי בהם בתחילת לימודיי באוניברסיטה .שניהם לימדו פילוסופיה של החינוך. האחד לימד גם קורסים אחרים בתחום הפילוסופיה, השני התעמק בסוגיות סוציולוגיות .לימים הייתי המתרגלת שלהם בקורסים שונים, ושניהם הנחו אותי לתזה. הקשרים בינינו כללו למידה, קריאה משותפת ושיחות עומק על אודות תפיסות ורעיונות, על פילוסופיה ועל יצירות ספרותיות. גם ויכוחים היו שם. שניהם השפיעו עליי עמוקות – לא רק על הלמידה שלי אלא גם על האופן שבו אני תופסת את חיי ועל האופן שבו אני חושבת ופועלת.

האחד דיבר על חירות אקזיסטנציאליסטית. הוא סיפר לי שהעולם פתוח לפניי, ושמתוך כך אני יכולה לעשות כל שארצה בחיים. המהות שלי כחירות בעולם היא הבסיסית והראשונית. כל דבר אחר הוא משני; הוא מגיע בעקבות החירות הזו. הבחירות שלי, ורק הן, יהפכו אותי להיות מי שאני. הכול בידיים שלי. השני סיפר לי שאני תוצר של הבניה חברתית, שהוסללתי ושכל מה שאני חושבת שבחרתי לאורך הדרך – זו רק הטעיה שנועדה לגרום לי להרגיש נוח בתוך מסלולים שנסללו עבורי ממילא. כמובן, הבחירה קיימת, אבל זו בחירה מוגבלת מתוך אפשרויות מצומצמות מראש, שנקבעו עבורי בהתאם לנסיבות שלי, ובעיקר בהתאם למקום שבאתי ממנו ולמשפחה שנולדתי לתוכה.

נסחפתי אחרי החירות. האפשרויות הפתוחות, השליטה בחיים שלי, הבחירות האין־סופיות ויכולת ההשתנות בכל רגע ורגע – כל אלה קסמו לי הרבה יותר מהאפשרות שאני תוצר .משהו בלהיות אובייקט בעולם לא עשה לי את זה. אבל ככל שהעמקתי גם בתאוריות ביקורתיות, בסוציולוגיה ובעשייה חברתית, לא יכולתי להתעלם מההסללה. אט־אט התחוור לי שהחירות שלי אכן מוגבלת ושכנראה לכל אדם יש ספקטרום חירות משל עצמו. כנראה לא אוכל עוד לבחור בין חירות לבין הבניה חברתית. שתיהן ידורו בתוך ראשי וחיי וינחו את הראייה שלי את העולם ואת החינוך לשנים רבות קדימה.

שאלה שמעסיקה אותי כל השנים היא: האם ובאיזה אופן יכול המעשה החינוכי לאפשר חירות מקסימלית לכלל התלמידים? ושאלה נוספת: לצורך מה? מה פתאום חירות, כשמדברים על חינוך, המערכת שבה מבוגרים מחליטים מה התלמידים ילמדו, איך ילמדו, כמה ילמדו, איך ייבחנו, מתי יאכלו ומתי יתעייפו – מה לזה ולחירות?

בספרו "הישות והאין" תיאר ז'אן פול סארטר את הווייתו של אדם כישות וכאַין. אם הישות (היש) היא כל מה שעובדתי, ידוע, שלם וגמור; האַין הוא מה שטרם קרה, הפוטנציאל האין־סופי, החופש, ה־not yet. במרחב האַין תתרחש בחירה. היא יכולה להיות בחירה לחיות אחרת, בחירה בשינוי, אך גם בחירה לחיות את חיי כפי שרואים אותי אחרים. קבלה של צמצום החירות לכדי נסיבות ומה שישנו. השאלה "מיהו אדם זה" או "מיהו תלמיד זה" היא השאלה הניצבת בבסיסה של הפסיכואנליזה האקזיסטנציאליסטית, שמניחה את חירות האדם כראשונית. העניין הוא הסיפור של ילד שדר בכפיפה אחת בתוך היש – העובדתיות, הנסיבות, ההיסטוריה – ובתוך האַין – ההזדמנויות הפתוחות, האפשרויות לפרוץ לעבר עתיד שיבחר בעצמו; הבחירה החופשית איזה מן אדם הוא ייהפך להיות, ההיַעַשוּת (becoming). הבחירה הזאת, לדידו של סארטר, מסתיימת רק עם נשימתו האחרונה של אדם, שבה אדם הופך להיות שלם ומלא: מי שהוא, משמע מי שהוא היה בחייו. כל עוד אדם חי – המרחב של האין מצוי שם. עדיין פתוחים בפניו מה שעוד לא קרה, הדברים שעוד עשויים להשתנות, הבחירות שהוא יקבל.

לאורך יותר מעשרים שנות ניסיון בחינוך, ראיתי שמורים ומחנכים עדיין נותנים ליש, לעובדתיות, יותר מקום מאשר לאין, לחירות. וכשאני אומרת לתת מקום לאין, לחירות ,אני מתכוונת לחוויה מהותית של חירות בין חירויות אחרות .להתייחסות שלנו, המבוגרים, אנשי חינוך, על ילדים כעל מי שבוחרים בחירות אקזיסטנציאליסטיות, שקופצים קפיצות קירקגוריות, שמחליטים החלטות שעשויות להתוות את דרכם. כך למשל, הבחירה של ילד לַרַצות את הוריו היא עמוקה מאוד .פעמים רבות היא משפיעה על בחירות כגון מגמה, השקעה בתחומי העניין ההולמים את ציפיית ההורים ועוד. מחנכת הרואה בחירות הקיומית של תלמידיה – ושלה – כבסיס לחיים, תהא זו שתזהה את הבחירה הראשונית שלהם ותאפשר פתיחה לעולמות נוספים שאולי שהו בחשכה מסוימת. אולי היא תחשוף את הילד להתנהגויות, התנסויות וחוויות שאינן דרות בכפיפה אחת עם מילוי רצונות ההורים גרידא.

בואו, למשל, נדמיין ילד ההולך לכל מקום כשהוא מתופף על כל חי צומח או דומם, כל העת. קצב מוזיקלי זורם בעורקיו ונראה שיש לו תשוקה לדבר. ואולם תשוקה זו אינה מתיישבת עם בחירותיהם של הוריו לגביו. כעת דמו בנפשכם מחנכת שרואה את מה שהילד עדיין אינו רואה, את הפוטנציאל האמיתי שלו, ה־not yet; מורה שמזהה את התשוקה הזאת, מחבקת את החירות של הילד ומעודדת אותו למצוא דרכים לבחור מי הוא. זו אינה קריאה למרוד בהורים, כמובן, אלא הזמנה להרחיב את הדעת ולסייע לילד לשכלל את בחירתו הראשונית.

לעיתים קרובות מורים אינם נוהגים כמו המורה מהדוגמה הקודמת. הם אינם מרחיבים את מגוון האפשרויות אלא אף מצמצמים אותו. הם רואים בתלמידים אובייקטים גמורים, שעתידם נקבע בהתאם ליכולות שבאות לידי ביטוי באותו הזמן, לשייכות החברתית, למשפחה. הם עלולים להסביר מדוע תלמידים אינם מצליחים בעזרת אמירות נפוצות כמו "לא כולם יכולים", "לא כולם מתאימים ל־5 יחידות", "עם בית כזה לא יצא ממנו כלום", "עם הורים כאלה לא פלא שהוא מתנהג כך "וכיוצא באלה אמירות פטליסטיות. אמירות אלה מקוממות משום שהן מסירות את האחריות מהתהליך החינוכי מהמורים עצמם, ומהוות סכנה אמיתית שילדים יאמינו שהם לא יכולים, שהדבר כבר הוכרע וגמור, ויבחרו בחירות ממנעד מצומצם הרבה יותר.

לעיתים נפגוש בילדים שחוזרים למורה בבגרותם ואומרים לה, "אני הילד שאמרת שכלום לא יצא ממנו. רציתי שתדעי שטעית…" כדי להגיע למצב הזה נחוצים לעיתים קרובות כוחות: עוצמה פנימית, כיוון, מקום בטוח, מרחב טעות, יכולת צמיחה מכישלונות. אבל אני מכירה גם לא מעט מקרים שבהם "המבט "(the look) של מורה או מנהל שרואה את הילד דרך הפריזמה של תכונה מסוימת, יכולת או אי־יכולת, נסיבות, התנהגות, משפחה וכדומה, מצמצם עד מאוד את מנעד הבחירה החופשית. הכוחות אינם תמיד בנמצא, והבחירה במה שקבעו לנו המבוגרים האחראים לחינוכנו זה מכבר (בדטרמיניזם) היא הרבה פעמים קלה יותר.

*

"האחר הוא הגיהינום", כתב סארטר במחזה הנודע "בדלתיים סגורות". למורים יש כוח עצום. השאלה היא איזה מן "אחר "יבחר להיות המורה עבור ילד זה, בתקופת חייו החשובה כל כך, כאן, עכשיו; למרות הנסיבות הקיימות, ולצידן. תנאי הכרחי לקיום של חירות באופן מלא וראוי בעולם החינוך הוא שילדים יהיו משוחררים מדעות קדומות, מסטיגמות וממבט דטרמיניסטי של מבוגרים. אומנם לפי תפיסתו הפילוסופית של סארטר החירות ולפיכך היכולת של תלמידים לבחור את עצמם באופן הכי אותנטי – ללא מגבלות חברתיות – ולחיות כסובייקטים חופשיים ובוחרים קיימת לכול. אלא שבפועל אין היא קיימת עבור כולם באופן דומה. כאן מקבל החינוך תפקיד חיוני, ראוי ומשמעותי מאין כמותו.

במרחב חינוכי המכבד חירות יבחר הילד את הבחירות האותנטיות והקרובות ביותר אל עצמו: מי אני. זו תנועה אלוהית ממש. בספר שמות ג יד' אלוהים אומר למשה "אהיה אשר אהיה". כך רוצה להיות מוצג אלוהים בעצמו. בצורת עתיד. ומכיוון שאדם נוצר בצלם, גם עתידו שלו פתוח. כך גם בברכת השחרית "מודה אני", המספקת לנו התחלה חדשה בכל יום מחדש – הנשמה הוחזרה אליי, קיבלתי הזדמנות נוספת ביום הזה לבחור את עצמי. מה אעשה בה? והאם המורה שלי יודעת שקיבלתי את נשמתי הבוקר בחזרה באורח נס ,ושבכך מגולמות אפשרויות אין קץ? האם היא מבינה שלכבד את החירות שלי זה בעצם לחיות חיי חירות בעצמה? שיש לה אחריות לחירות שלה, שלי, של החברה, של האנושות? לכולנו יש אחריות כזו. ואכן, החירות שבה אני עוסקת בחיבור זה אינה חירות משולחת רסן, כי אם חירות המחוברת לאחריות .וממילא, חירות שלא תפגע בחירותו של אחר. לא נוכל להפריז במשמעות הרבה של החיבור בין חירות לאחריות, עד כי אין קיום לאחת ללא האחרת.

בשנות הלימודים שלנו, שאמורות להיות שנים בטוחות ומצמיחות, אני מצפה שתהיה התייחסות לחירות הזו ,שמורים יימנעו משלילתה ומצמצומה ויסייעו להגדילה בקרב התלמידים. כי אחר כך, בחיים, הבחירות נעשות הרבה פעמים על שפת תהום. ברגעים האלה כולנו נרצה שתהיה לנו ההבנה הקיומית העמוקה ביותר ביחס לחירות שלנו. לאפשרויות הפתוחות בפנינו.

ויקטור פראנקל בספרו "האדם מחפש משמעות" תובע את החירות ואת הפשר גם במקומות שבהם המוות – שמייצג את הסופי והדטרמיניסטי ביותר – שורר. הוא כתב:
"מיכולתו של האדם לנקוט עמדה כלפי מצב כלשהו .לא, האדם אינו כבול לגמרי על־ידי תנאים ומעשיו אינם גזורים מראש במידה מלאה; הוא קובע בעצמו, אם להיכנע לתנאים או להיאבק עמהם. במילים אחרות: בסופו של דבר, האדם הוא בעל כוח הגדרה עצמית. קיומו אינו קיום סתם, אלא הוא מכריע בכל עת, מה יהיה קיומו, מה יהיה גורלו ברגע הקרוב. כיוצא בזה, כל אדם ואדם בן־חורין להשתנות בכל שעה" (עמ' 156).

הבחירות, מלמדנו פראנקל, הן שנותנות פשר ומשמעות לאידיאלים, לערכים, לאמונות שלנו. ואם כך, החינוך הוא המרחב העוצמתי ביותר שיכול להראות, ללמד ולאפשר – לצד הנסיבות – חיי פשר, חיי חירות.

חיבור זה מוקדש למורי פרופ' חיים גורדון, שאני חבה לו את האהבה שלי לפילוסופיה ולספרות יפה, ושעזב את העולם בחודש מאי 2025. יהי זכרו ברוך.

עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: גילי רומן, ד"ר יניב איצקוביץ', ינה נכט, עילם לביא

עריכת לשון: רעות יששכר
עיצוב גרפי: תמר לב אליהו
בניית אתר: שי קדם
הפקה: קרן יצחקי, יהל מימוני

המסמך מייצג את עמדתם האישית של הכותבים והכותבות
ואינו משקף עמדתה של קרן מנדל-ישראל.

כל הזכויות למסות המופיעות כאן שייכות לכותבים לכותבות
ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש מהם.

ירושלים, נובמבר 2025