"מתי בונים גדר?" שאל אותי יצחק השומר בפעם הראשונה שנכנסתי בשערי בית הספר שעמדתי לנהל, ערב הקמתו ב־2019.
"גדר?" שאלתי. "גדר", הוא ענה, "ביניכם ובינינו". לא הבנתי מה בדיוק הוא שואל אבל יכולתי להרגיש בשאלתו את המתח הרב שבו מצויות משפחות דתיות בשכונה. באותם הימים היו עתידות להיכנס משפחות חילוניות ומשפחות שאינן יהודיות למתחם המשותף שבו הקמנו את בית הספר השכונתי "שפירא" בצמידות לבית הספר הדתי "שורשים". כאיש חינוך מנוסה הבטוח בעולם הערכים שלו עניתי ליצחק בביטחון גמור, ובלא מעט יהירות: "לא תהיה כאן גדר. אנחנו נחיה יחד". חשבתי אז שגדר רק תפריע ליצירת חיים משותפים. היום אני חושב שהייתי עונה קצת אחרת לשומר החביב.
במשך שנים הרגשתי שדווקא הצלחנו במידה לא מבוטלת ליצור בבית הספר השכונתי של שכונת שפירא מקום לכולם: לישראלים חילוניים, למהגרי עבודה מהפיליפינים ומהודו, למשפחות יהודיות מסורתיות, למשפחות ערביות ולמשפחות של חסרי מעמד מאריתריאה. חשבתי שבעזרת גישה אוניברסלית, כל עוד מנהלים ברגישות את המתח המובנה בין הקהילות, אפשר להפיל את כל הגדרות.
הצלחנו ליצור מרחב שבו יש נראות לכל הקהילות, שבו מדברים בכל השפות ונותנים מעמד שווה ומכובד לכל המנהגים והאמונות. למשל: המסרים להורים נכתבו בעברית, אנגלית וטיגרינית, צוינו חגים של כל הדתות תוך שמירה על ייצוגיות וגיוון בקרב הצוות, הצוות למד והתאמן על הכשירות התרבותית שלו. מבחינתי, זו הייתה הוכחה ניצחת לתפיסה שכל הקבוצות יכולות להרגיש נוח עם התרבות שלהן גם בהיעדרן של גדרות.
ואז הגיע שבעה באוקטובר 2023. בתוך השבר הגדול, לנוכח גדר המערכת שנפרצה בקלות מבעיתה ולא הייתה עוד חיץ של ביטחון, הייתי זקוק נואשות לגדר שתסייע לי להגדיר מי בפנים ומי בחוץ. לראשונה הרגשתי באופן אישי צורך קמאי להתכנס עם בני הלאום שלי, גם אם באופן זמני, ויכולתי לראשונה להתחבר לצורך שזיהיתי בזמנו אצל קהילת בית הספר הדתי "שורשים". חשבתי גם על מה שמרגישים בני קהילות בית הספר השונות שאינן יהודיות, ותהיתי: האם עיצוב הזהות האוניברסלית בא על חשבון עיצוב הזהות האישית של כל אחת מהקבוצות? האם כמנהל אני אמור דווקא לגדר כל קבוצה כדי שבניה ובנותיה ירגישו בטוחים בתוך הנרטיב האוניברסלי? האם אפשר בכלל לחנך בעת ובעונה אחת לערכים אוניברסליים, לאומיים וקבוצתיים? במקום לשאול אם דרושה גדר, עברתי אפוא להתעסק בשאלה איזה סוג של גדר אנחנו צריכים.
*
האם חינוך לרב־תרבותיות סותר את החינוך ללאומיות? מיכאל וולצר אמר שהלאומיות היא במהותה אידיאלוגיה של מקום. לאום קם כדי להגן על מקום ורב־תרבותיות דורשת לפנות מקום. הילכו שניהם יחדיו בלתי אם נועדו?
אחד התפקידים המוגדרים של בית הספר בחוק החינוך הממלכתי הוא לגדל אזרחים ישראלים בעלי נרטיב לאומי ואזרחי משותף. ואולם הציווי ההומניסטי הוא לאפשר לכל ילד ומשפחה להרגיש שייכים ולעצב את זהותם במרחב הבית ספרי, שהוא חלק בלתי נפרד מחייהם. המחשבה על פעולה חינוכית שתיקח מהם את המרחב הזה הייתה קשה מנשוא.
וכך פניתי לחפש דגם מורכב יותר. בין שני הקטבים נמצאות גישות ביניים כמו אלה של יולי תמיר ומשה הלברטל, הרואות במדינת הלאום הן בית לאומי (במקרה הישראלי – ליהודים) והן מרחב דמוקרטי המחויב להבטיח שוויון למיעוט והכרה בו. במרכזו של הדיון החינוכי עומדת השאלה: עד כמה החינוך צריך לעודד שימור זהות לעומת הטמעה, ואיך לשמר לכידות לאומית מבלי לדכא שונות תרבותית? ההעמקה התאורטית בלבלה אותי ולא הצלחתי להבין איך נראית אותה גדר מורכבת המאפשרת גם וגם.
*
לפעמים כדאי לראות את הדברים בעיניים. לכן נסעתי לפריז ,בירת צרפת; מדינה בעלת מסורת רבת שנים של גדרות מעמדיות ודתיות, שהחליטה להפריד את הדת מן הלאום וכוננה לאום המבוסס על ערכי חירות, שוויון ואחווה. ב־2004 היא הגדילה לעשות ואסרה בחוק על לבישת כל סמל דתי בולט (כגון רעלות מוסלמיות וכיפות) בבתי ספר ציבוריים, בשם עקרון החילוניות הרפובליקנית. כלומר, גדר גבוהה ובלתי עבירה מחוץ לבתי הספר שמצד אחד אינה מאפשרת ביטוי לקבוצות, ומנגד מאפשרת שוויון פורמלי בדמות נרטיב לאומי משותף המבוסס על רעיונות המהפכה הצרפתית.
נדמה שגם שם חשבו שאם לא יהיה מכנה משותף רחב, בתי הספר לא יוכלו להיות חלק מכינון זהות לאומית והחליטו להוציא מחוץ לגדר שונות תרבותית ודתית ולהשאיר בפנים שותפות רעיונית. זה רעיון מעניין לאור העובדה שצרפת קלטה מיליוני מהגרים מוסלמים בשנים האחרונות ולכן עסוקה באותן דילמות של זהות קולקטיבית. כשביקרתי בבתי ספר שונים בצרפת פגשתי אנשי חינוך שדיברו באותה הנשימה על הפורמליות של השוויון שמקלה בעבודה החינוכית ועל התוצאה הלא שוויונית של בניית גדר כזו כיוון שהיא פוגעת בקבוצות מסוימות (בעיקר מוסלמיות). בשם ערך האזרחות "החילונית" האחידה, מערכת החינוך אינה מאפשרת לתלמידים מוסלמים לבטא את זהותם הדתית, וחלקים רבים מהם אינם מרגישים שייכים בבית הספר או במדינה. יתרה מזו, בפרברים המרוחקים מפריז פגשתי ילדים ובני נוער מוסלמים שרבים מהם נשרו מבתי הספר הציבוריים ואף אינם דוברים צרפתית. מצאתי שבנו בפריז גדר גבוהה, שמצד אחד הגדירה זהות לאומית ברורה של הרפובליקה הצרפתית, ומצד שני הדירה קבוצות מיעוט שאינן מזדהות עם ערכי המדינה ויצרה איים של זרות בתוכה. חזרתי לנקודת ההתחלה.
"מתי בונים גדר?" היום הייתי עונה אחרת ליצחק השומר. הייתי אומר שאנחנו אכן צריכים גדר, אבל אנחנו צריכים לחשוב יחד איזו גדר לא תהווה הפרדה מוחלטת בינינו.
הגדר, במובנה הקלאסי, משמשת קו תחום, היא מפרידה, מגדירה זהויות ומייצרת גבול ברור בין קבוצות. אך אם יש תקווה ליצירת מכנה משותף, היא לא תצמח מתוך הסתגרות של כל קבוצה במרחבה המוגן. על כן, אני חושב שכדאי להמשיג מחדש את רעיון הגדר: לא עוד חומה בלתי עבירה ,אלא גדר שמציעה אפשרות של תנועה בין תחומים. גדר שמכירה בזהות ותוחמת אותה אך גם מאפשרת מפגש.
עקרון הצמצום הקבלי מציע מענה מוסרי עמוק לשאלה כיצד ניתן לחנך לרב־תרבותיות בתוך מסגרת של מדינת לאום. לפי עיקרון זה, שמקורו בקבלת האר"י, האל "מצמצם" את עצמו – נסוג מפני עולמו – כדי לאפשר לזולת מקום חופשי להתקיים. תנועה זו משמשת מופת לפעולה חינוכית ולמדיניות תרבותית: במקום לכפות זהות אחידה או לבלוע את האחר, על מוסדות מדינת הלאום, ובעיקר מערכת החינוך ,"להצטמצם" – לפנות מקום ממשי ונפשי לקיומן של זהויות אחרות. בכך נוצר מרחב דיאלוגי שמכבד את תרבות הרוב, אך אינו מאיים על תרבויות המיעוט, אלא מאפשר להן לפרוח ולתרום. החינוך לרב־תרבותיות על בסיס עיקרון זה מדגיש אחריות, הקשבה, גבולות מוסריים וכבוד הדדי – לא מתוך ויתור על זהות לאומית, אלא מתוך עידונה. במובן הזה, רעיון הצמצום עשוי לשמש מפתח: תנועה מרצון מהמרחב המגודר אל מרחב משותף, שבו נוצר "ביחד" לאומי שאינו מבטל את ההבדלים אלא מאפשר את קיומם במרחב משותף.
כיום, בין שני בתי הספר – זה הדתי וזה הממלכתי השכונתי – מתוחה גדר נמוכה. אפשר לעבור מעליה, לחצות מצד לצד, אבל היא גם מסמלת הפרדה, הבדל; סימן שיש בו ערך לקבוצות השונות. זו גדר שמכירה בהפרדה אך מאפשרת מפגש. נדמה לי שיצחק, שתפקידו לשמור על כולנו יחד, יכול כעת ביתר ביטחון לעשות את עבודתו.

שחר פיינשטיין גבריאל
עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: גילי רומן, ד"ר יניב איצקוביץ', ינה נכט, עילם לביא
עריכת לשון: רעות יששכר
עיצוב גרפי: תמר לב אליהו
בניית אתר: שי קדם
הפקה: קרן יצחקי, יהל מימוני
המסמך מייצג את עמדתם האישית של הכותבים והכותבות
ואינו משקף עמדתה של קרן מנדל-ישראל.
כל הזכויות למסות המופיעות כאן שייכות לכותבים לכותבות ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש מהם.
ירושלים, נובמבר 2025