"כׇּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא"
(קהלת פרק א', פסוק ז')
כשילדתי את הבכורה שלי, רגע לפני זריקת האפידורל, בכיתי ללא שליטה. אישה צעירה בת עשרים ושבע, לבד עם רופא מרדים, עם מיילדת ועם מזרק ענק שמפריד ביניהם. פניתי אל המיילדת בתחנונים: "אני צריכה שתבטיחי לי שהכול יהיה בסדר". ייחלתי לידיעה שיהיה טוב, שאני לא אמות בזמן הלידה ושהתינוקת שלי תיוולד בריאה. אבל היא, בנוקשות בירוקרטית, ענתה בדיוק את מה שלא רציתי לשמוע: "גברת ,הכול יכול לקרות. חתמת על הטופס".
מהו אותו הטופס שאנחנו חותמים עליו כשאנחנו מגיעים לעולם? הסכמה היפותטית להיוולד למציאות שאין בה ודאות לסוף טוב או לביטחון שיהיה בסדר; עולם שבו הכול יכול לקרות; שבו נוכחים הסבל והרוע לצד האושר והטוב, וההבטחה היחידה היא שאין הבטחה כלל.
רגע הלידה הוא אולי ההכרה הראשונה בכך שדברים קשים אכן יגיעו, שלא הכול יהיה בסדר. קיומו של הסבל, זה שהבודהה ניסח כאמת הראשונה, הוא ההסכם שאנחנו חותמים עליו בהגיחנו מתעלת הלידה. וגם אם נצליח לעמעם את הכאב באופן זמני, האלחוש סופו להתפוגג. אנחנו מתבגרים ומבינים שבחיים הכול יכול לקרות. הרי חתמנו על הטופס.
*
מדוע כה קשה להכיר בכך? להתמסר לאי־הוודאות?
הרי יכול להיות רע, אבל יכול להיות גם טוב. ובכל זאת, אי־הוודאות לגבי העתיד לבוא, חוסר היכולת שלנו לדעת את מה שאיננו יודעים, אותו מרחב קיום שאיננו שולטים בו – כל אלה מעוררים בנו חרדה קיומית. ממש כמו חרדה שמניעה את האדם להימלט מחיית טרף, כך גם אי־הוודאות נתפסת בתודעה האנושית שלנו כאיום ממשי, וקיים בנו דחף קמאי להפיג אותו ככל שאפשר.
הדחף האנושי הטבעי הוא לתור אחרי ודאות, לחפש ידיעה מוחלטת לגבי דבר מה. כי על גבי ידיעה זו ניתן לבנות את צורות החיים שלנו, את הזהות שלנו ואת האופן שבו אנו מתנהלים. אנשים שחיו בתקופות היסטוריות מטלטלות, שבהן כל אמיתות החיים הבסיסיות התערערו, חיפשו במה להאמין, חיפשו קרקע בטוחה להתחיל ממנה את הידע שיש להם על העולם. אבי החיפוש אחר ודאות היה דקארט, שהיה נחוש למצוא אמיתות יסודיות שלא ניתן להטיל בהן ספק.
מעניין שדווקא בחיפוש אחר ודאות, נאלץ דקארט להשליך מעצמו את האמיתות שבנו את עולמו עד אז. כדי לטבוע את האמרה המפורסמת, "אני חושב משמע אני קיים", הוא היה צריך להטיל ספק בכל דבר, עד שהגיע לעובדה היחידה שלא ניתן להטיל בה ספק: עצם פעולת החשיבה.
"לפני כמה שנים נוכחתי לדעת שעוד בהיותי צעיר לימים קיבלתי כמה דעות כוזבות כאמיתיות", כתב דקארט בספרו "הגיונות על הפילוסופיה הראשונית" בשנת 1641, "החלטתי שאם ארצה לקבוע במדעים דבר מה מוצק וקיים, אצטרך לנסות בכובד ראש פעם אחת בחיי להשליך ממני והלאה את כל הדעות שעד אותם הימים האמנתי בהן, ולהתחיל שוב הכול מן היסוד".
זה גורם לי לחשוב שהדרך לודאות עוברת באי־וודאות. אדם צריך להסכים לא לדעת, כדי לדעת, להסכים לנטוש את ההיאחזות אחר ה"וודאי הקיים" ולגלות "ודאי חדש". מרחיקי הלכת יגידו שכל ניסיון לחפש ודאות נידון לכישלון.
כך, בחלקים מן התפיסה הבודהיסטית נטען שאין "אני" קבוע או מציאות מוצקה שניתן להיאחז בה. הכול ארעי, משתנה ותלוי הקשר. רק בהכרה באי־הקביעות הזאת מתאפשרת שלווה מסוג אחר, שאינה נובעת מוודאות אלא מהסכמה לוותר עליה.
ייתכן שבחיינו אנו נאלצים להכיר בשתי ודאויות קיומיות קשות לקבלה, וכרוכות זו בזו: האחת – הידיעה שיש בעולם סבל, רוע ומוות; השנייה – הידיעה שהכול ארעי, משתנה וחולף. שתיהן מחייבות אותנו להכיר בשבריריות החיים ולפעול מתוכה.
השאלה שמעסיקה אותי היא מה קורה כשהוודאות הראשונה נכנסת לחיים של הילדים? האם יש לנו, כהורים או כאנשי חינוך, מה להציע מלבד הכלה והתמסרות לכאוס? האם כל ודאות אחרת היא אשליה מנחמת? ובעיקר אני רוצה לתהות, מה תפקיד החינוך נוכח אי־הוודאות והרוע?
*
"אמא, את תמיד תהיי איתי?" שאלה אותי בתי הקטנה יום אחד, בחשש.
"ברור", עניתי מיד, באינסטינקט חייתי.
"גם כשאני אהיה בת שמונים"?
"גם אז. תמיד־תמיד אהיה איתך".
ככה עניתי, אף שידעתי שלא אהיה שם. עניתי כך כי זו הייתה התשובה היחידה שהרגשתי שהיא נכונה. רציתי להגן עליה מהאמת הכואבת ולהציע לה ודאות מסוג אחר, מדומיינת, זמנית: "אני לנצח אהיה פה כדי לשמור עלייך".
לא פעם אני שואלת את עצמי: מניין מגיע הצורך של מבוגרים לשקר לילדים? לרפד את עולמם באמיתות שאין להן אחיזה במציאות ולו רק כדי להרחיק מהם אמיתות כואבות?
אצלי, זה לא היה המקרה הראשון. כשהכלב שלנו מת בפתאומיות, אמרתי לבנות שלי שהוא "הלך למקום אחר ולא יחזור", בעיקר כי לא ידעתי איך להתמודד עם הוודאות הרעה שפתאום נכנסה לחייהן ואיך לתווך להן את הידיעה על קץ הקיום שלו. שנים אחר כך, בנסיעה אקראית, כשכבר שכחתי ששיקרתי להן, הזכרתי את מותו של הכלב כבדרך אגב, בת החמש ההמומה שלי פקחה עליי עיניים בחוסר הבנה מוחלט: איך יכול להיות שהוא לא באמת הלך למקום אחר כמו שהבטחתי? "מה? טופי מת?" הגדולה שלי צעקה תוך כדי נסיעה ולי היה ברור שטעיתי. אני עושה כל שביכולתי כדי לייפות את המציאות המכוערת לילדות היפות שלי. מתוך פחדיי, מנסה לבנות לילדות עולם בלי רוע, בלי סבל, מלא בטוב ויופי ונכשלת בכך.
הצורך שלנו לשקר לילדים נובע מהרצון להגן עליהם מהחיים האכזריים ולמזער עבורם את הכאב. לייצר להם עוגן בעולם של אי־ודאות. הסתרת הודאות הראשונה, על המציאות המלאה בכאב, היא הדרך שלנו לשמור עליהם מהעולם הכאוטי שבחוץ. לייצר בועת הגנה בינם לבין העולם .
ואני שואלת, האם סופה של בועת ההגנה להתפוצץ עלינו כמו בסיפור שלי על הכלב שמת? גם הילדות שלי יתבגרו ויצטרכו להכיר באמת הכואבת, הן ייתקלו בקושי, בסבל, בכאב וברוע. אם אמשיך לשקר, אני חוטאת לתפקיד החינוכי שלי. ואם הקרקע של החיים היא כל כך לא יציבה, אולי אנחנו פשוט צריכים להפסיק לנסות להיאחז ביציבות ופשוט ללמוד לעמוד עליה ככה, כפי שהיא?
מאז אוקטובר 2023 קשה יותר למכור אשליות לילדים שלנו. האלימות, הצער והכאב נוכחים ברחובות, וקשה להסתירם כשהעיניים שלהן פגשו אלפי דגלים צהובים, מאות תמונות של חטופים ועשרות סטיקרים עם משפטי הנצחה לחיילים שכבר אינם. מה עושים כשאי אפשר באמת להסתיר את הוודאות הראשונה? המרחב הציבורי מוצף בה וחסרה לנו היכולת להגן על הילדים שלנו מפניה.
זכור לי במיוחד דיון סוער שהתנהל בוועדת החינוך של המושב שבו אני חיה, עם פרוץ המלחמה, בנוגע לשאלה אם להציב את תמונות החטופים במרחב הציבורי. "אבל מה נגיד לילדים שלנו?" שאלו אימהות צעירות, וביקשו שהאכזריות תהיה פחות נוכחת, שלא ייאלצו לתת תשובות שאין להן.
זו באמת שאלה גדולה, מה נגיד לילדים שלנו? האם גם הילדים צריכים להיות חתומים על הטופס שמכיר ברוע, בסבל ובכאוס של החיים? או שאולי החובה שלנו כלפיהם היא דווקא לחסוך מהם את ההכרה הזאת?
החיים בעולם אכזר ומלא באי־ודאות מאתגרים את היכולת של הורים ואנשי חינוך להבטיח הבטחות לילדים. אנחנו יכולים להמשיך לשקר להם, להציע תחושת ודאות מדומיינת:
"גם כשתהיי בת 80, אמא תהיה איתך", אבל ספק אם זוהי הוודאות שהם זקוקים לה ומייחלים לה. יתרה מכך, מהו המחיר שילדים משלמים כשאנחנו לא מאפשרים להם להתמודד באמת? אם לא נלמד אותם לעמוד על הקרקע הלא יציבה של החיים, איך ימשיכו ללכת בה כשלא נהיה שם?
*
אולי זהו האתגר הגדול: דווקא בזמנים רעועים כמו אלו שבהם אנו חיים כיום, עלינו לאפשר להם לשהות בכאוס, תוך כדי שאנחנו מייצבים את היסודות שבונים את תחושת המסוגלות שלהם להתמודד איתו. כדי לבסס לעצמם תחושת עצמי לכידה ומגובשת שתהיה חזקה דיה מול טלטלות העולם, עליהם ללמוד להכיל בלבול, חרדה וריקנות.
וכאן טמון תפקידו העמוק של החינוך: לא לספק ודאות או הבטחה לוודאות, אלא לפתח באדם הצעיר תחושת עצמי שתאפשר לו לשאת את הבלתי־ידוע בלי להיבהל ממנו; לרכוש ביטחון עצמי ואמונה שלו בכוחותיו לעמוד איתן בעולם רעוע.
במקום לומר "הכול יהיה בסדר", נוכל לומר: "גם אם לא יהיה בסדר, את תעברי את זה". ובמקום להסתיר את הרוע, נוכל להציע אמון: "אני סומכת עליך, יש בך היכולת להתמודד עם מה שיבוא".
לפעמים אני מדמיינת מה היה קורה אילו הייתי אומרת כך לילדות שלי, אילו כולנו היינו אומרים לילדים שלנו: כלבים מתים, אנשים מתים, וגם אמא לא תמיד תהיה כאן – אבל תראי כמה כוחות יש בתוכך. אילו היינו מטמיעים בהם את הידיעה הפשוטה שיש בהם עמידות, חמלה וסקרנות לפגוש את העולם כמו שהוא, על יופיו ועל כאבו. זו הדרך ללמד אותם להתמודד עם אי־הודאות: לא בהבטחות מדומיינות אלא בהיזכרות בכוחות שלהם, בכל הפעמים שבהן כבר עמדו מול קושי וצלחו אותו.
כפי שכתבה פמה צ’ודרון בספרה, "כשהדברים מתפרקים": "כשהקערה מתהפכת על פיה ואנחנו אומללים, זה מרכך אותנו, זה מבשיל ומבגר את הלב". זו ההבטחה החינוכית הטובה ביותר שנוכל להציע להם, דרך ההתמודדות עם תהפוכות החיים וההכרה בקיומן, הם ילמדו לחיות בתוך אי־ודאות מבלי להתפרק.
