אייל קידר הוא מנהל מרכז פסג"ה בערד, הר חברון ותמר.
מנהל בית ספר בעברו.
בוגר מרכז מנדל למנהיגות בנגב

ה

אייל קידר

אלון, תלמיד כיתה ח', ישב במושב האחרון, פניו סמוקות. זה עתה קיבל 45 במבחן בגיאומטריה; הציון הנמוך ביותר בכיתה.
כל העיניים הופנו אליו כששמע אותי מכריז על הציון בקול רם. המערכת המסורתית פסקה: אלון נכשל.

למחרת הוא ניגש אליי אחרי השיעור ועיניו בוערות: "המורה ,אני רוצה להבין למה טעיתי. תוכל לעזור לי?"

כעבור חודש הגיש אלון מחברת שמנה ומסודרת, מלאה בתרשימים שהוא צייר בעצמו, בחישובים שהוא בדק שלוש פעמים, ובהסברים שכתב במילותיו שלו לכל שאלה שבה טעה.

הציון במבחן הבא?

72.

לא מושלם, אבל זה לא העיקר. העיקר היה הניצוץ בעיניו כשאמר: "המורה, עכשיו אני מבין מה אני יודע, איך אני צריך ללמוד, ואיפה טעיתי".

איזה מהם היה הישג אמיתי? ה־45 או ה־72? או שאולי ההישג הוא משהו אחר לגמרי?

*

במשך שנים רבות של הוראה האמנתי שהישג הוא דבר פשוט ומדיד. הציון על הדף, המקום בבחינה הארצית או שיעור המצטיינים בכיתה שלי. המנהל היה מרוצה ומחייך כשהמספרים או הציונים היו גבוהים, והיה מזמין אותי לשיחה כשלא היו כאלה.

אבל הסיפור של אלון שינה בי משהו יסודי. הוא אפשר לי לראות הישגים שהמערכת לא מכירה בהם. כמו רועי, שבכיתה ט' גילה פתאום שהוא יוצר וכותב שירים אבל הציונים שלו בספרות היו בינוניים, והעובדה המפתיעה הייתה שהוא היה היחיד שביקש לכתוב עבודת מחקר על השפעת המוזיקה על השירה העברית המודרנית.

כשהסתכלתי על רועי, חשבתי על דבריו של קן רובינסון, חוקר החינוך הבריטי, שקבע כי "מערכת החינוך שלנו מחנכת אנשים לצאת מהיצירתיות שלהם". המערכת המסורתית כמעט הצליחה לכבות את הניצוץ היצירתי של רועי. הציונים הבינוניים כמעט הגדירו אותו כ"תלמיד לא מוצלח", אף על פי שהיכולת שלו ליצור ולהתחבר לטקסט הייתה יוצאת דופן.

איך מודדים את זה? איך רושמים בתעודה שתלמיד "הצליח להביע התלהבות מספרות"?

אני מוכרח לספר גם על נועם – תלמיד מבריק, ציונים מושלמים, תשובות נכונות תמיד; הורים גאים, מורים מרוצים; כל המערכת מגדירה אותו כבעל "הישגים מרשימים" – עד שלקראת סיום כיתה י"ב הוא ניגש אליי ואמר: "המורה, אני לא יודע מה אני רוצה לעשות בחיים. אני רק יודע שאני יודע לענות נכון על שאלות שאחרים שואלים אותי".

ברגע הזה הבנתי שאת ההצלחה בלימודים של נועם מלווה גם כישלון מסוים שלי כמחנך. הצלחתי להדריך תלמיד מצטיין, אבל לא הצלחתי לחנך אדם שידע לחשוב בעצמו.

*

אחרי נועם התחלתי בהדרגה לשנות את דרך ההוראה שלי בכיתה. בהתחלה זה היה מפחיד: מה יגיד המנהל? איך יגיבו ההורים? איך אני אדע אם התלמידים באמת לומדים?

החינוך המסורתי, עם כל חשיבותו ויעילותו, מתבסס על הנחה שכל הילדים לומדים באותו האופן ובאותו הקצב. אבל המחקר החינוכי מראה שזה לא כך. רובינסון מסביר: "האינטליגנציה מגוונת, דינמית ומובחנת". כל תלמיד נושא עימו צירוף יחיד של כישרונות, תחומי עניין ודרכי למידה.

במקום רק לבחון ידע, התחלתי לבקש מהתלמידים לכתוב רפלקסיה קצרה: "מה למדתי השבוע על עצמי?" התשובות הראשונות היו דלות: "למדתי על המהפכה התעשייתית". אבל אז התחילו להופיע תשובות אחרות: "למדתי שאני צריך לשאול שאלות כדי להבין", "למדתי שאפשר לטעות ועדיין להמשיך".

הקמתי "פינת חקירה" בכיתה – מקום שבו תלמידים יכולים לחקור נושאים שמעניינים אותם. כמה הורים התלוננו: "למה התלמידים צריכים לבזבז זמן על דברים שלא יהיו בבחינה"?

התהליך הזה, שנולד מההשוואה בין שתי תפיסות ההוראה, חשף בפניי את ההבדל העמוק שבין שני סוגי ההישגים: בחינוך המסורתי הישג הוא תוצר סופי – הציון, המבחן, העבודה שהוגשה. התלמיד מודד את עצמו לפי מדד חיצוני קבוע, והצלחה מוגדרת כהתאמה לקריטריון שנקבע מראש.

בלמידה שהלומדים מכוונים אליה בעצמם, הישג הוא תהליך רפלקטיבי – התלמיד מודד את עצמו לפי התפתחותו האישית, יכולתו לשאול שאלות טובות יותר, להתמודד עם אתגרים שבחר לעצמו. כאן ההצלחה מוגדרת כצמיחה אישית וכפיתוח של עצמאות בלמידה.

אבל אני ראיתי משהו אחר. ראיתי את עידן שגילה שהוא מתחבר לתנ"ך דרך המוזיקה, ואת דנה שחקרה את ההיסטוריה של העיר שלה ויצרה פרויקט מרתק על זיכרון קולקטיבי. שני התלמידים האלה לא היו בין המצטיינים המסורתיים, אבל הפרויקטים שלהם היו מרתקים יותר מהרבה עבודות שקיבלתי לאורך השנים.

*

היום, אחרי כל השינוי הזה, אני נאבק בשאלה מטרידה: האם אני לא יוצר חוסר צדק חדש?

התלמידים שלי שמגיעים מבתים שבהם ההורים קוראים עיתונים, מבקרים במוזיאונים, מעודדים סקרנות – הם אלה שמצליחים לנצל את החופש הפדגוגי החדש שאני נותן. אבל מה עם התלמידים שמגיעים מבתים שבהם ההורים עובדים שתי משמרות רק כדי להתקיים?

הרגע הכי קשה היה כשאבא של אחד התלמידים אמר לי באסיפת ההורים: "אייל, אני לא יכול לעזור לבני בפרויקט המחקר. אני עובד עד מאוחר וביום חופש אני רוצה לנוח. תוכל לתת לו מבחן רגיל שאני יודע איך לעזור לו להתכונן אליו"?

קשיים מסוג זה מעמידים אותי בפני דילמה עמוקה: איך לשלב בין הצורך לפתח את הפוטנציאל הייחודי של כל תלמיד, לבין הצורך לשמור על שוויון הזדמנויות? איך אני ממשיך לחנך כשאני יודע שאין פתרון מושלם?

אני מנסה לא לוותר על אף אחד מהצדדים. המטרה שלי היא לא לייצר תלמידים זהים, אלא לעזור לכל אחד לגלות את המקום שבו הכישרון הטבעי שלו פוגש את התשוקה האישית שלו. לזה רובינסון קורא "לחיות באלמנט שלך", באותו הרגע שבו אדם מוצא את הדבר שהוא אוהב לעשות ושהוא טוב בו.

כי בסוף אולי ההישג הוא לדעת – לא שאתה מושלם, אלא שאתה ממשיך לגדול; לא שאתה יודע הכול, אלא שאתה יודע איך ללמוד; לא שהכול קל לך, אלא שאתה לא מפסיק לנסות.

עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: גילי רומן, ד"ר יניב איצקוביץ', ינה נכט, עילם לביא

עריכת לשון: רעות יששכר
עיצוב גרפי: תמר לב אליהו
בניית אתר: שי קדם
הפקה: קרן יצחקי, יהל מימוני

המסמך מייצג את עמדתם האישית של הכותבים והכותבות
ואינו משקף עמדתה של קרן מנדל-ישראל.

כל הזכויות למסות המופיעות כאן שייכות לכותבים לכותבות
ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש מהם.

ירושלים, נובמבר 2025