״נשער נא אפוא עתה שאנו ישנים, ושכל הפרטים הללו, כלומר, שאנו פוקחים את עינינו, מנענעים את ראשנו, מושיטים את ידינו, וכיוצא באלו, אינם אלא מראות שווא כוזבים; ונחשוב־נא שידינו ואף גופנו כולו, אפשר, אינם כפי שאנו רואים אותם. אף על פי כן צריך להודות שלפחות הדברים המוצגים לפנינו בשעת שינה הם כעין תמונות או ציורים, שאי אפשר ליצור אותם אלא כדמותו של משהו ממשי ואמיתי, ושעל כן לפחות דברים כלליים אלו, כגון עיניים, ראש, ידיים, וכל שאר חלקי הגוף, אינם דברים דמיוניים אלא אמיתיים ונמצאים…״
(דקארט, הגיונות על הפילוסופיה הראשונית, תרגום יוסף אור, מאגנס, עמ' 23)
1.
אני נזכר כאן במורה שלי לספרות, אירית אהרוני, שהיא האדם הראשון שגרם לי לחשוב שאולי ארצה פעם לכתוב. באחד השיעורים היא ביקשה מאיתנו לקרוא את "הדבר" של אלבר קאמי. אני זוכר איך נלחמתי לסיים את הספר, כמה השתעממתי מהדמויות ואיך הרגשתי רחוק מהעולם שתיאר. ואז, בשיעור עצמו, אירית לקחה את כל החומרים האלה שהתערבבו בראשי והרכיבה אותם מחדש. העולם של אוראן, העיירה של הספר, הפך לפתע מסעיר, היחסים בין הדמויות היו הרי גורל, והאלגוריה הפכה לפתע למציאותית מאוד. אירית לא המציאה עולם חדש, הספר כבר היה כתוב, היא רק גרמה לי לראות את העולם הקיים אחרת.
נדמה לנו שדמיון הוא דבר מה שחורג מן המציאות, שמרחף מעליה; משהו שאינו קיים ואולי אף אינו יכול להתקיים. אך דקארט, במפורסם שבטיעוניו, מבקש מאיתנו לדמיין שאנו חולמים. שכל מה שאנו חווים, רואים, נוגעים בו, אינו אלא אשליה. ובכל זאת, גם בתוך החלום, אומר דקארט, הדברים הנראים לפנינו עשויים מיסודות אמיתיים. כדי לחלום על יד, צריך לדעת מהי יד; כדי לחלום על עץ, צריך לחוות עץ. אם כן, גם הדמיון נשען על מה שקיים. הוא אינו בורא יש מאין, אלא מצרף את היש מחדש.
בעיניי, זהו היסוד הראשון להבנת הדמיון: הוא איננו ניתוק מן העולם אלא דרך אחרת להיות בו. הדמיון איננו בריחה אלא חיבור. הוא הזמנה להרכיב מחדש את הרכיבים שכבר בידינו ,לבחון אותם בצירופים חדשים, במבנים אחרים, במערכות יחסים שלא נוסו. מי שמדמיין באמת איננו מרחף. הוא רק נוגע בחומר המציאות ומפסל בו צורה חדשה.
2.
כך גם השפה, חומר הגלם של המחשבה והדמיון. בפילוסופיה הקלאסית דימו את השפה לכלי לייצוג, כלומר, למה שמאפשר לנו לבטא את המושגים באופן חושי, דרך קול. יש עולם, יש בו דברים, אנו יוצרים מושגים של הדברים במחשבתנו, ואז אנו מעניקים שם לכל מושג. אבא הוא ״אבא״, שולחן הוא ״שולחן״. במודל הזה, השפה נרכשת אחרי שהמחשבה מתעצבת, אחרי שהמציאות מפעילה את גירוייה על מוחנו. אך התבוננות קרובה יותר והתפתחויות כבדות משקל בתפיסות האלה הראו שהסדר הוא הפוך: אנו לומדים את העולם גם דרך המילים, ולא לפני שהן קיימות.
תינוק הלומד לומר "אבא" איננו משתמש במילה כדי לתייג מושג מוכן. הוא בונה את המושג עצמו מתוך ההתנסות במילה. הוא קורא "אבא" למי שמופיע, נעלם, מחבק, מכעיס, ומנסה שוב ושוב להבין את החוויה. כפי שסטנלי קאוול כתב:
כשאתה לומד שפה, אתה לומד לא רק את המילה 'אבא' אלא מהו אבא; לא רק את המילה 'אהבה' אלא מהי אהבה. כשאת לומדת שפה את לא רק לומדת את הגיית הצלילים והסדר הדקדוקי שלהן, אלא את צורות החיים שהופכות את המילים הללו למה שהן… כשאתה אומר לילדך 'אני אוהב אותך' הילד לומד את משמעות המילה 'אהבה' ומהי אהבה. דברים אלו, והאופן שבו אתה אומר אותן – יהיו אהבה בעולמו של הילד. ואם אלו מעורבים במרירות או הפחדה, אז אהבה היא בליל של מרירות והפחדה, וכשביום מן הימים הוא יאהב – כך הוא יאהב (Stanely Cavell, The Claim of Reason, pp. 177–178).
השימוש במילה מוליד את המשמעות שלה. אנו טועים, מתקנים, מחקים ולומדים. במובן הזה, רכישת שפה איננה רק תהליך קוגניטיבי אלא מעשה ניסיוני – מסע של התנסות ושל דמיון.
כך גם לגבי ההתרחבות של השפה. התרחבות השפה אינה מתרחשת כי מישהו המציא מילה חדשה. אלא בראש ובראשונה משום שהתנסינו בצירופים חדשים של מילים קיימות. דוגמה מובהקת לכך היא מושג ה"אבהות". במשך מאות שנים היה כמעט מובן מאליו שאב פירושו אב ביולוגי. במערכות חברתיות רבות, לא נחשבה אבהות חוקית או רגשית כתחליף אמיתי לקשר דם. רק עם עליית מושגים של אימוץ, הורות משותפת או משפחות חד־מיניות, החלה האנושות להתנסות בצירופים חדשים כמו "אבא מאמץ", או פשוט "אבא" גם במקרה שהקשר אינו ביולוגי. ההתנסות הלשונית אינה מעשה דמיון של המצאה, אלא היא מחוברת להתנסות החברתית ולמציאות של זמן ומקום. כל מעשה משמעותי של דמיון עומד למבחן המציאות – האם הצירוף הזה עובד? האם הוא מתקבל? האם התרבות יכולה להכיל אותו? רק כאשר מבשילים תנאים רבים במציאות, מעשה הדמיון יכול להתקבל כצירוף בעל משמעות אמיתית.
הדמיון אפוא הוא לא רק היכולת להגות מילים חדשות, אלא היכולת לשחק במילים הקיימות עד שהן מגלות פנים אחרות. זהו משחק שיש בו אחריות: הוא מצריך היכרות עם הכללים הקיימים, שליטה בחומר הלשון, ובאותה עת – נכונות לערבב, לנסות, להעז.
3.
חינוך איננו המצאה של עולמות יש מאין. הוא עיסוק בחומרי המציאות האנושית – ילדים, מבוגרים, קהילה, שפה, ידע, רגש – וביכולת לצרף אותם אחרת. מי שמבקש "לדמיין חינוך חדש" אינו נדרש למחוק את מה שיש, אלא לראות בו אפשרויות אחרות. החינוך המדומיין איננו פנטזיה עתידנית, אלא ניסוי מתמשך בצירופים אפשריים של מה שכבר קיים.
כדי לדמיין חינוך אחר, עלינו להכיר היטב את רכיבי החינוך הקיים: את מוסדותיו, שפתו, מבני הכוח שלו, הרגליו. הדמיון מתחיל מתוך היכרות, לא מתוך ניכור. רק מי ששולט בשפה החינוכית יכול להתחיל לשחק בה, לערבב אותה, להוביל אותה למחוזות חדשים. כמו בלשון, גם כאן השינוי מתרחש דרך שימוש חדש במילים ישנות: "למידה", "מורה", "כיתה", "בחינה". כל אחת מן המילים הללו יכולה, במאמץ דמיון חינוכי, להיפתח מחדש, לא רק כתגית אלא כמרחב פעולה.
כך, למשל, כשאנו מדמיינים "כיתה", איננו מוכרחים לראות בה חדר עם שולחנות ולוח. אפשר לדמיין כיתה כסביבה זמנית של למידה, כמעגל, כהליכה משותפת, כקשר אנושי. גם כאן, ההתנסות קודמת לאישור. צריך לבדוק: האם הצירוף החדש עובד? האם הוא מתאים לתרבות, לערכים, למציאות החיים? לא כל דמיון מחנך – יש דמיונות יפים שאינם בני־קיום. אבל כל דמיון אמיתי נבחן בהתנסות מציאותית.
אם כן, הדמיון החינוכי איננו חלום מתוק אלא תנועה של ניסוי. זהו אומץ לנסות להרכיב מחדש את החלקים שכבר יש לנו. לשאול, למשל, מה קורה אם "מורה" איננו רק מי שמעביר ידע אלא גם מי שלומד באופן פעיל. אולי "למידה" יכולה להיות גם יצירה ולא רק קליטה. אולי "מבחן" איננו מסתכם במדידה אלא בהזדמנות להתנסות חדשה והבנה אחרת.
המורה המדמיין איננו יוצר "חזון חינוכי" מרוחק, אלא מאפשר לתלמידיו להרגיש שהעולם איננו סגור, שבכל דבר ניתן למצוא עניין, ובעיקר, שהכול, אבל הכול, ניתן לעריכה מחדש. כל מילה שנאמרת בכיתה יכולה לקבל משמעות אחרת, כל מושג יכול להיבחן, ובכל אמת יש גם יצירה. מורה מדמיין לא מעביר רק ידע כעובדה. תפקידו גם להבהיר את ידו של הדמיון בדבר. השפעותיו של החינוך על הדמיון הן דרמטיות ביחסי הפרט-חברה במובנם הפוליטי. התלמידים יוכלו להבין שלדמיין עולם אחר אין פירושו בהכרח להמציא שיטת ממשל חדשה או להרוס את כל הקיים למען איזו פנטזיה ניסיונית. חומרי הגלם לקיום חברה טובה יותר נמצאים כבר כאן, וכל שעלינו לעשות הוא לסדר אותם אחרת או להדגיש משהו שנזנח. כמו דקארט, עלינו תמיד לזכור את התנועה הכפולה: מצד אחד, בכל מערכת שבה אנו פועלים, בכל סדר שנראה לנו "המציאות", תמיד מעורב גם הליך הרכבה של דמיון. מצד שני, בכל מעשה של דמיון, עלינו לזכור שחומרי הגלם שלנו לקוחים מהמציאות. עיניים, ידיים, לב, מילים, תלמידים, מורים, כיתה. כל אלה קיימים. השאלה היא רק איך נחבר ביניהם, ובעיקר לשם מה.

יניב איצקוביץ'
עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: גילי רומן, ד"ר יניב איצקוביץ', ינה נכט, עילם לביא
עריכת לשון: רעות יששכר
עיצוב גרפי: תמר לב אליהו
בניית אתר: שי קדם
הפקה: קרן יצחקי, יהל מימוני
המסמך מייצג את עמדתם האישית של הכותבים והכותבות
ואינו משקף עמדתה של קרן מנדל-ישראל.
כל הזכויות למסות המופיעות כאן שייכות לכותבים לכותבות ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש מהם.
ירושלים, נובמבר 2025