שירה ירדני היא מלווה מנהלים וצוותי הובלה בבתי ספר, במסגרת תחום הכשרת עתודות ניהול בארגון "חותם".
בוגרת מרכז מנדל למנהיגות בצפון.

ג

שירה ירדני

באחד הימים הראשונים שלי בבית הספר "עצמון" נכנסתי לכיתה ב'. הילדים בנו יחד את תיבת נוח. ישבתי ליד ילדה דוברת ערבית שלא הבינה אילו חיות היא צריכה להכין. תוך כדי שיחה וניסיון לעזור לה, הבנתי שהיא גם לא מכירה את השמות של החיות בערבית. שאלתי את עצמי: מה הקשר של הילדה הזאת לתיבת נוח? איך היא תלמד עברית אם אין לה אוצר מילים מספיק גם בשפת האם שלה? ומי ילמד אותה ערבית?

האתגרים העיקריים של בית הספר "עצמון" ברורים. הוא משרת "אוכלוסייה מגוונת נסיבתית", שזו מכבסת מילים רשמית למצב של עוני רווח ושל עברית כשפה שנייה. בית הספר נמצא בנוף הגליל (בעבר: נצרת עילית) ובהתאם, התלמידים והתלמידות מגיעים משלל אוכלוסיות: 33% דוברי רוסית, עולים ותיקים וחדשים; 36% דוברי ערבית שעברו לכאן זה לא כבר מנצרת ומהכפרים באזור; ו־28% יהודים חילוניים דוברי עברית בני הקיבוץ העירוני או ממשפחות ותיקות. כלומר, שני שלישים מילדי בית הספר אינם דוברים עברית כשפת אם. וכן, רבות מהמשפחות שמהן הם באים מתמודדות עם עוני ומתגוררות בדיור ציבורי בשכונה. עד לאחרונה מנהלי בית הספר לא התייחסו למצב המסוים הזה וניסו להשתמש רק בכלים הסטנדרטיים של תוכנית הלימודים הרשמית. כביכול אין כאן מקרה מיוחד הדורש התייחסות מיוחדת. בית הספר נקלע אפוא למשבר עמוק.

*

הנחת המוצא שלי היא זו: בכוחו של חינוך ליצור ובכוחו להרוס. יש צורך לבחור, אין אפשרות לשבת על הגדר. אם לא בוחרים לקדם הוגנות וסיפור משותף התוצאה היא העמקת הפערים והחרפת הניכור וההדרה; כלומר פגיעה מתמדת בתחושת השייכות של התלמידים והתלמידות.

לילדים לא הייתה שפה משותפת עם קבוצת השווים שלהם ולכן הם היו מתוסכלים יותר ונטו יותר לאלימות. היות שלא הרגישו שייכים, קטנה מאוד המחויבות שלהם לבית הספר בהקשרים של הגעה בזמן, השתתפות באירועים בית־ספריים ותשלומי הורים.

בעקבות המשבר המתמשך התבקשה המנהלת לעזוב, ואני בחרתי לנהל את בית הספר "עצמון". התחייבתי להפוך אותו
למוסד חינוך ציבורי, מתפקד וטוב לכל הבאים בשעריו. הבנתי שהדרך להגשים את המחויבות הזאת היא לחתור ליצירת סיפור משותף. הבנתי שהחלוקה הרשמית לזרמים במערכת החינוך בישראל אינה מתקיימת הלכה למעשה וממילא אינה מתאימה בהכרח. על מנהלי בתי ספר להחליט באופן יצירתי, לנוכח המגוון המסוים של אוכלוסיית בית הספר, כיצד להתאים את המטרות ואת הפעולות לתלמידים ולתלמידות המסוימים שלו.

נדרשתי לפרק ולהרכיב מחדש את זירות הפעולה של בית הספר, ובהן מערכת השעות, הפדגוגיה וצורות ההערכה, מתוך הבנה שבית הספר הוא משאב חברתי חשוב לשכונה כולה. ההורים, הילדים והקהילות שחיות סביב בית הספר זקוקים למענה מותאם לצרכים ולאתגרים המסוימים שלהם.

יצאתי למסע של ניסוי וטעייה במרחבי הפעולה בבית הספר. ניסיתי לברר מהו המכנה המשותף של התלמידים והמורים מעבר לעובדה שהם נמצאים באותו בית ספר. השונה ברור, אבל מה המשותף? איך נייצר חברה משותפת בתוך מרחב תרבותי מגוון?

אחד הצעדים הראשונים שנקטתי הוא תיקון האופן שבו מלמדים אצלנו שפה. הבנתי שילדים רבים בבית הספר סובלים מעוני שפתי גם בשפת אימם. לרובם אוצר מילים דל, ושפה דלה המגבילה את יכולתם לבטא את עצמם. כדי ליצור בסיס קוגניטיבי לקליטת שפה שנייה, החלטתי לחזק את שפת האם. שיניתי את המדיניות כך שמותר לדבר בשפה הראשונה גם במרחב הציבורי. עודדתי הורים להקריא ספרים בשפת האם וגייסתי מתנדבות שיקריאו לילדים סיפורים בשפות אלו, מתוך הבנה שיש צורך להרחיב את עולם הדימויים ואת אוצר המילים של התלמידים.

צעד שני היה יצירת עולם דימויים משותף וגישור בין־תרבותי. הקפדנו לעבוד על בסיס סיפורים אוניברסליים, כמו בריאת העולם או סיפור חג החנוכה, ובכך לאפשר שפה משותפת בשדה בתולי ללא מטען קיים. שהרי דימויים כמו חגי האור של חנוכה ובתרבויות נוספות או עיסוק בקיימות אוניברסלית יכולים להפוך לנקודת חיבור משותפת.

צעד שלישי: הקמנו חממה כמרחב משותף חף משפה. החממה הוקמה כמרחב אקס־טריטוריאלי שאינו משויך לשפה כלשהי. בחממה מתקיימת למידה התנסותית המבוססת על חקירה וחוויה אישית ברוח גישתו של רוסו שלפיה הילד צריך לגעת, לחוש, לחקור ולגלות את העולם בעצמו. חודשיים אחרי שנכנסתי לתפקיד, ביקרתי בחממה החינוכית בעין שמר. פגשתי שם את אביטל, שסיפר לי על החזון החינוכי של החממה שהקים. מרחב ליוזמה, חקר, מדע וקיימות שנותן מענה חינוכי וחברתי לאוכלוסייה מגוונת במציאות חברתית מורכבת. מרחב של טבע וצמחים שיאפשר לילד להתמודד עם אתגרים באופן עצמאי וללמוד מהתוצאות של פעולותיו. הבנתי שמרחב הקיימות והטבע יכול לשמש עוגן מחבר מהותי בשביל הילדים, מקום שבו יוכלו לבטא את עצמם בלי שהשפה המילולית תהיה חסם. החממה מאפשרת ללמוד כיצד מגדלים ירקות בסביבה עירונית, לגעת בחומר, לפתח הרגלים של אכילה בריאה ואהבת הטבע, ולעורר רגשות של חמלה כלפי חיות והסביבה.

המשנה הפוליטית שלי ביחס לחברה הוגנת נשענת על הגותה של הפילוסופית מרתה נוסבאום, שאומרת כי ממשלות או גופים אחרים הקובעים מדיניות ומחלקים משאבים הם שצריכים לספק לכל האזרחים במידה שווה את היכולות הנדרשות כדי לחיות חיי שגשוג. לפי גישה זו, החברה היא האחראית לספק את התנאים לשגשוג האישי, מושג המושפע מכתביו של אריסטו, שסבר כי המטרה העיקרית של כל אורגניזם היא לשגשג בהתאם לטבעו.

הבחירה לעסוק בחינוך, בשבילי, היא מעשה של אמונה עמוקה באדם וברוחו, ובפוטנציאל הטמון ביצירת חברה מתוקנת והוגנת. זוהי בחירה לשאת באחריות על יצירת חברה כזו.

במציאות של חברה מגוונת ורב־שפתית, המשמעות של נשיאה באחריות הזאת היא יצירת שפה משותפת. תפקיד החינוך הוא אפוא לא רק להקנות ידע, אלא להסתכל בכנות על מרחבי אי־השוויון ולטפל בהם. כך נייצר מרחב שבו הגיוון התרבותי הופך לכוח מחבר ולא למקור לפירוד; מרחב המגביר הוגנות ולכידות ולא מצמצם אותן. עלינו לגשר על השונה במקום לחדד אותו. זאת מתוך אמונה שאנחנו רוצים לחיות יחד.

החינוך, למעשה, הוא הכלי המרכזי שבאמצעותו אנו בונים יחד חברה שמכבדת כל פרט, נותנת לו מקום, שואפת להביא לשגשוגו ומאפשרת לו להיות חלק מסיפור משותף, חדש וטוב.

עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: גילי רומן, ד"ר יניב איצקוביץ', ינה נכט, עילם לביא

עריכת לשון: רעות יששכר
עיצוב גרפי: תמר לב אליהו
בניית אתר: שי קדם
הפקה: קרן יצחקי, יהל מימוני

המסמך מייצג את עמדתם האישית של הכותבים והכותבות
ואינו משקף עמדתה של קרן מנדל-ישראל.

כל הזכויות למסות המופיעות כאן שייכות לכותבים לכותבות
ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש מהם.

ירושלים, נובמבר 2025