״הכלום מתפשט. יש יותר ויותר ממנו בכל יום, אם זה בכלל אפשרי לדבר על יותר כלום. כל האחרים נמלטו בזמן אבל אנחנו לא רצינו לעזוב את הבית שלנו. הכלום תפס אותנו בשנתנו וזה מה שהוא עשה לנו… אתה לא מרגיש כלום. פשוט יש משהו חסר. וכשזה משתלט עליך יש עוד משהו שחסר בכל יום. עוד מעט לא יישאר מאיתנו כלום״.1
ילד בשם בסטיאן שוכב בעליית הגג בבית הספר שלו, וקורא ספר. מצבה של ממלכת פנטזיה הולך ומתדרדר מעמוד לעמוד. הכלום משתלט עליה וחלקים שלמים ממנה נעלמים. אבל אז, בסטיאן מבין שהוא מסוגל להשפיע על מהלך הסיפור. שהוא לא רק קורא את הסיפור, אלא שהוא חלק ממנו ויש לו כוח להציל את גיבוריו. הכלום נעצר. בשנה האחרונה הרגשתי שאני קוראת את הסיפור שלי ושאין לי שום יכולת להשפיע עליו. שקצת כמו הכלום בספר ההוא, הייאוש אוכל אותי ואת כל מי שסביבי. שעוד מעט לא יישאר ממני כלום.
***
שלושה חודשים וחצי לאחר פרוץ המלחמה, טל התחקירנית ואני יושבות בקומה התחתונה בבית המלון שאליו עבר קיבוץ בארי. מישהו ארגן כאן ״מועדון לחבר״ מאולתר. אני עורכת תוכנית של סיפורים משבעה באוקטובר והגענו לכאן לפגוש ניצולה שהסכימה להתראיין. היא מספרת את סיפור הממ״ד שלה. שלושה ילדים קטנים, בעל שמחזיק את הדלת ובשלב מסוים נורה ואי אפשר להציל אותו לבד. והודעות שהיא שולחת בקבוצה של הקיבוץ, הודעות מפורטות שנשמעות כמעט שקולות. זה דחוף, וצריך עכשיו. יש לה שלושה ילדים ובעל פצוע והיא מחזיקה את עצמה. אבל אף אחד לא יכול לעזור.
ואז שריפה וצריך לנסות להוציא את הילדים ולהשאיר אותו שם כי זה אבוד, וכמה חיילים מגיעים אבל זה כבר מאוחר מדי. והיא יושבת מולנו והעיניים שלה ריקות ועצובות. הסיפור נשפך ממנה וטל בוכה לידי ואני מתאמצת לא לתת לעצמי להרגיש כלום. להיות עניינית. לא להוסיף לזיכרונות שלה גם את המבט שלי עליה. בסוף השיחה היא אומרת לנו: אני לא מאמינה עד עכשיו שזה קרה. זה קרה לי, ועדיין אני לא מאמינה. אנחנו יושבות מולה וגם אנחנו לא מאמינות, והיא עצובה וכועסת ומיואשת.
עשרות אנשים פגשתי במהלך השנה הראשונה למלחמה. שמעתי הרבה סיפורים שהייתי רוצה לשכוח. בכל פעם, כשיצאתי מפגישה כזאת, צלצלתי ליואב המפיק שהבין שהתפקיד שלו הוא להקשיב ולתת לי לפרוק, גם אם היה לו קשה. חמש דקות של חזרה מתומצתת על הדברים הנוראיים ששמעתי, ואז לנתק, ולבכות באוטו כל הדרך הביתה ולנגב את הדמעות, ולעלות במדרגות מרוקנת, וליד הדלת לשים עליי את המסכה שצריך לשים, ולהמשיך.
תשעה חודשים מאוחר יותר, הפקה אחרת. סרט דוקומנטרי. סיפור של ימים רגילים. סיפור קשה אבל רגיל. שישה חטופים נרצחו יום קודם לכן, ובסוף הצילומים עליתי על הרכבת כדי להספיק להגיע להפגנה. בן הזוג פגש אותי שם. זו הייתה הפגנה מאולתרת. הבמה הייתה רחוקה מאיתנו מאוד ולא הייתה הגברה לאורך הרחובות שמסביב. לא יכולנו לשמוע את הנאומים. עמדנו שם שעה וחצי וניסינו למצוא תקווה במספרים. כשנגמר הלכנו הביתה והבנו את מה שכל מי שהיה שם הבין – שמחר בבוקר נקום וכלום לא יקרה. שבעצם באנו להתייאש יחד.
שנה עברה מאז המפגש ההוא, ארבעה חודשים מאז ההפגנה, ועדיין קשה לי להאמין שמה שקרה באמת קרה, והייאוש עדיין כאן, והכול סביבי ציני, אלים ונטול חמלה וקשה לי לנשום.
אני אדם אופטימי. ייאוש כזה הרגשתי רק פעם אחת בחיים, בתקופת הקורונה. גם אז היה נדמה שהכול כאן ירד מהפסים. דויד גרוסמן כתב אז שתקווה היא עוגן שאתה משליך אל עתיד מדומיין שעשוי ממשאלות לב, עוגן למשוך את עצמך אליו. העוגן שלי אז היה ״תרבות של סולידריות״ – התארגנות של מתנדבים שסיפקה חבילות מזון לכל מי שהקורונה מוטטה אותו כלכלית והיה צריך סיוע. אפיתי עם הבת שלי עוגות דבש לראש השנה. היא הכינה פתקים קטנים לעוגות ועליהם כתבה בכתב יד לא לגמרי בטוח של ילדה בת תשע מה יש בתוכן. עם בן ה־ 15 חילקתי חבילות מזון. אין חניה בשום מקום בתל אביב אז אני מחכה באוטו והוא עולה עם הארגז הכבד מדי בחדרי מדרגות מתפוררים בדרום העיר. מחפש את הדירה הנכונה ומוסר את החבילה. בפעם הראשונה שבה יצאנו לחלוקה הוא נעלם לרבע שעה ולא ענה לטלפון. שוק התקווה, שמונה בערב, חושך מוחלט וילד שנעלם בבניין מתפרק. בסוף הוא יצא ואיתו שני פליטים. אבא ואימא. הם באו להגיד לי תודה שחשבנו עליהם. אחר כך באוטו הוא סיפר שהיה לו קשה כל כך לראות את הדירה הדלה ההיא; שהוא ישב לשחק קצת עם הילדים הקטנים ואיבד את תחושת הזמן.
היינו שלושה ממאות מתנדבים. הרגשתי שיש לי השפעה, מינימלית ממש, אבל קיימת, על העתיד המדומיין ההוא. למדתי שבתנועה יש אופטימיות.
בתקופה האחרונה אני מרגישה שקפאתי במקום. שהכול מסביב מתפרק ואין לי שום דרך להשפיע על מה שקורה. שהאופטימיות אבדה לי. אני יודעת שאני אמורה להחזיק אותה בשביל הילדים שלי. אני מנסה אבל לא ממש מצליחה. העצב והייאוש משתקים אותי, והילדים עושים מה שילדים עושים במקרים כאלה, מדחיקים.
***
אני מקננת כאילו אני שוב בהיריון. משפצת את הכיסאות הישנים שקניתי. תולה עוד תמונה על הקיר. קונה עוד עציץ. נאחזת בקירות שלי באופן הכי פיזי שאפשר. בלילות אני יושבת עם המחשב ומחפשת בית ספר מתאים לבת שלי במקומות אחרים בעולם. מנסה לדמיין לי חיים אחרים. לאן שנצוף, שם הבית? לא באמת, כי בכל פעם שאני מסתכלת על תמונות של דירות במקומות אחרים בעולם אני יותר ויותר מבינה שהן לא יהיו הבית שלי. אני מקבלת הצצה למה זה באמת לעזוב בית, ואני מוכת כאב. המקום הזה הוא המקום היחיד שבו עצוב לי ושמח לי עם מי שסביבי. כאן המשפחה, החברים והשפה. זה המקום היחיד שבו אני יכולה להיות אני.
***
אני עורכת. אני אישה של סיפורים. זה המקצוע שלי. זה הדבר שאני אוהבת. במשך שבועות אני כותבת את המאמר הזה ומוחקת, מנסה לדייק לעצמי את הסיפור שלי במלחמה הזאת, מתוך תקווה שכשאגיע לסופו יהיו לי תשובות לייאוש, שאיכשהו יכתבו את עצמן. שהכתיבה תהיה התנועה שתחזיר לי את האופטימיות.
התשובה הראשונה מתנסחת לי מעצמה. אני חייבת לנסות להאמין שיהיה טוב, כי האפשרות האחרת היא לוותר ולעזוב. אני בוחרת להאמין.
ואולי כמו אטיקוס פינץ׳ – הגיבור הספרותי של ילדותי, האבא האהוב מ״אל תיגע בזמיר״ שנלחם מלחמה אבודה על הערכים שלו – צריך פשוט להמשיך ולהחזיק בהם ולפעול לפיהם ולחנך לפיהם את הילדים שלי. ככה. בכל יום מחדש.
ולהפגין. לא כדי לשנות את העולם (זה לא עובד כרגע), לא כדי שהעולם לא ישנה אותי (הוא שינה), פשוט כדי לומר – גם אני פה ויש לי קול.
ולשתוק. לשבת עם האימהות שלובשות לבן ולשתוק.
ולדבר. יש לי חברה חרד״לית. אישה שהאמונה שלה היא חלק מרכזי מאוד בחייה. היו לנו המון שיחות על הפרדה מגדרית. לא הסכמנו, אבל הבנו. אני אותה והיא אותי. וכשהיא באה לתל אביב ביום כיפור, לאירוע המשותף לחילונים ולדתיים של מסעדת ״האחים״, באתי לומר תודה שבאה, ולבדוק שהיא בסדר. שיש לה מה שהיא צריכה. שאחרי התפילה המשותפת היא תוכל להתפלל בהפרדה. שמה שחשוב לה נשמר. כי הבנתי. אני בטוחה שבמאבק הבא על תפילה בהפרדה בכיכר דיזנגוף היא תבין אותי. ואולי תאמר משהו למישהו. ואולי תסביר. ואולי ככה יהיה לנו סיכוי.
ולדמיין. חודש לפני בת המצווה שלי אימא שלי נפטרה. היא הייתה המגדלור שלי. אהבתי והערצתי אותה בכל ליבי. ידעתי שהיא חולה. לא ידעתי שיש לה סרטן. לא ידעתי שהיא בהוספיס. לא ידעתי שהיא עומדת למות. היינו צעירים כשחלתה בפעם הראשונה והפסיכולוג המליץ שלא לספר. ואז היא מתה, והקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים. העולם קרס. כששכבתי במיטה בלילה שאחרי ההלוויה, אחרי שבכיתי את עצמי לאבדון, והודעתי לאלוהים שאני איתו גמרתי, הבנתי, בחושים של ילדה שצריכה לשרוד, שאבא שלי לא יהיה הסופרמן שנצטרך שיהיה, ועכשיו זה עליי, ואני צריכה להבין מה יעזור לי לעבור את התקופה הזאת עד שאהיה גדולה ויהיה לי בית משלי. חיפשתי נואשות משהו שייתן לי את תחושת הבית שאבדה לי ואישור שיהיה בסדר, ושאני בסדר, למרות הכול. מה שתמיד עבד היה הדמיון. קצת שלי (הסיפור הכי מוצלח שסיפרתי לעצמי היה שאימא שלי בכלל לא מתה. היא באיזו משימת ריגול סודית ויום אחד היא תחזור ותדפוק בדלת ותבקש סליחה, ותחבק אותנו והעולם ישוב למסלולו), והרבה של הספרים והשירים שקראתי. א״ג קרונין ודוסטוייבסקי ופרל בק וג׳ון סטיינבק, ויליאם פוקנר והרפר לי וגבריאל גרסיה מארקס, הם היו החברים שעזרו לי גם לשכוח, וגם לתת פירוש למה שקורה, וכשקראתי ב״מאה ילדים שלי״ איך לנה קיכלר מספרת שדמיינה את אחותה המתה מדברת אליה ואומרת לה שהיא תמיד תהיה בתוכה, דמיינתי את אימא שלי אומרת לי בדיוק את אותו הדבר.
יכולתי להישען אז על הספרים והדמיון ולדעת שאף על פי שקרה לי הדבר הכי נורא שיכול לקרות, אני אצליח לקום ולבנות לי, מתישהו, בית משלי על יסודות טובים יותר. כי יש המון סיפורים בעולם, וברובם קורים דברים רעים, אבל בסוף, גם אם זה לוקח המון זמן, משהו קורה, משהו משתנה, משהו משתפר. ובינתיים, אפשר לדמיין את זה.
1 מ. אנדה. הסיפור שאינו נגמר. תרגום: חנה לבנת. כנרת זמורה ביתן, 2015.