טל עזגד

לפעמים מנהיגה צריכה לקום ולעזוב

טל עזגד היא אשת חינוך. מילאה לאורך השנים מגוון רחב של תפקידים — הוראה, ניהול בית ספר, ליווי מנהלים ואגפי חינוך. בוגרת תוכנית מנדל למנהיגות חברתית, מחזור ו׳.

השכם בבוקר, לונדון, חושך בחוץ. אני מתעוררת לבד במיטה כמעט זוגית, בחדר שפעם היה של אחותי הקטנה. שש וחצי בבוקר: זו שעה שאני רגילה להתעורר בה, אבל המשימה שלי הבוקר איננה להתארגן לעבודה כמנהלת בית ספר בגליל העליון, או כמובילת מודלים חינוכיים ברשויות ברחבי הארץ, אלא לארגן את בני לקראת יציאתו לבית ספר. בית הספר נמצא כשעה נסיעה באוטובוס מפינצ׳לי, השכונה בצפון לונדון שבה הוריי מתגוררים כבר מעל 30 שנה. זוהי משימתי בכל
הבקרים — רובם חשוכים וגשומים, מאז שעברנו, הוא ואני, לבירת בריטניה בספטמבר 2024 בעודנו מותירים בגליל העליון את בעלי ובתי הגדולה, שעומדת להתגייס לצבא.

הבוקר הוא זמן קשוח שבו משתלטות מחשבות טורדניות: למה אני כאן? למה חזרתי לבית הוריי שעזבתי כאשר הייתי בת 18? למה ויתרתי על העשייה, ההשפעה והמנהיגות שלי?

***

כאישה בוגרת שחיה רוב ימיה בקיבוץ בגליל העליון, בחרתי להשתתף באופן פעיל ומוביל בחיי הקהילה, כמורה ולאחר מכן כמנהלת בית הספר שבו התחנכו ילדי הקיבוץ וילדים נוספים מהאזור. כמנהלת הרגשתי אחריות לחייהם של ילדים של אחרים, לילדיהם של בני משפחה ולילדי הקיבוץ בכלל. מנהיגוּתּ בתוך קהילה שאני חלק ממנה לא הייתה אף פעם עניין של מה בכך: מצד אחד חשתי כל העת את המחויבות והאינטימיות של עזרה לאנשים שאני חיה לצדם, הרגשתי שאני משפיעה ישירות על החיים של הילדים שלומדים בבית הספר, שיש לי מעמד בקיבוץ ובאזור כולו, שמתייעצים איתי, שרואים בי דמות בעלת סמכות ובעלת יכולת לעזור. מצד שני היו תקופות קשות, שבהן הרגשתי שנכשלתי, תקופות שבהן העדפתי לא להסתובב בקיבוץ כי חששתי לפגוש הורים שידעתי שכועסים עליי. הרגשתי חשופה והתגעגעתי לאנונימיות של חיים בעיר גדולה.

בעקבות אירועי שבעה באוקטובר, הפחד של בני הצעיר ממחבלים שיתקפו אותו, פחד שליווה אותי גם כילדה בקיבוץ שחווה מתקפת מחבלים רצחנית, ובהמשך הפחד מאזעקות והתרעות בקיבוץ שלי וחוסר הוודאות לגבי הביטחון האישי של כולנו — גרם לי לעשות מעשה. החלטתי לעזוב את העשייה שלי וגם את הקהילה. אמרתי ״לא״ למנהיגות. בחרתי לא להמשיך בתפקיד שהיה לי בעמותה כמלווה של בתי ספר ורשויות, והחלטתי גם לא לגשת למכרז לתפקיד אזורי שעניין אותי בעבר.

ההחלטה הזאת הייתה קשה. הרגשתי שוויתרתי על השפעה, עשיית טוב, פתרון בעיות, חיים בקצב מהיר ועצבני — דברים שמילאו אותי בעבר באנרגיה וחיות. בחרתי לעזוב. לעזוב —את ביתי, את המדינה, את התפקיד שמילאתי ואת התפקידים שהאמנתי שעוד אמלא.

חששתי לשתף אחרים בהחלטה זו. הרגשתי שאני מוותרת לעצמי והרגשתי פחדנית. חששתי מתגובה של חברות שירגישו שנטשתי אותן בתקופה שבה עצם הבחירה להמשיך לחיות בגליל היא בעלת משמעות אדירה. חששתי מאכזבה של אלו שעבדתי לצדם בשנה האחרונה כמנהלת של פרויקט ליווי של מערכת חינוך בעיר ערבית גדולה: זו שמילאה את התפקיד לפניי סירבה להמשיך בו בגלל הטבח של שבעה באוקטובר, ואילו אני יצרתי שם קשרים טובים וקידמתי תוכנית שנתקעה בעקבות המלחמה. חששתי מכעסם של חברים שהקשר שלהם למדינה הוא חד־משמעי, נטול ספקות. לא מרחף מעליו סימן שאלה.

אצלי תמיד ריחף סימן השאלה מעל החיים בישראל, בגלל הכיבוש שאינני יכולה להסכין לו ובכל זאת אני חיה לצדו, בגלל הגזענות הגלויה נגד ערבים, בגלל האופן שבו החברה הישראלית חיה בבועות נפרדות והומוגניות, כמו הקיבוץ שלי, בגלל ההפיכה המשטרית שהרגשתי שמאיימת על קיומי לפני שידעתי שעוד אתגעגע לעמידה בצומת הגומא מדי שבת במחאה נגדה. וגם משום שאני נושאת עמי זיכרונות מילדותי בלונדון, זיכרונות שמסמלים בשבילי את האפשרות האחרת, את החיים בחברה מגוונת, פתוחה, מלאת חיוּתּ. כנערה בלונדון למדתי בבית ספר שכונתי עם ילדים מכל העולם, והיו לי חברים מיפן, מאיראן, מפקיסטן ומאירלנד, והזיכרון הזה של חברה רב־תרבותית שאין בה הפרדה הוא זיכרון מכונן שלי, אידיאל נשאף.

רבות מהתגובות להחלטה שלי לעזוב היו מלוות בעצב. חברה אחת בכתה, אחרת כעסה על שאני מתרחקת. קולגות הציעו לי לעבור לגור אצלם במקום לעזוב ללונדון, הצעות שריגשו אותי מאוד. חברות אימהות מהקיבוץ הביעו קנאה על שמצאתי דרך לעזוב ולהתרחק מהאיומים היום־יומיים שחווינו במהלך המלחמה, כשנאלצנו לרוץ למרחב המוגן אינספור פעמים או לנסוע בכבישים בידיעה שאנו מסכנים את חיינו. מעט מאוד מהתגובות היו שיפוטיות, וזה הפתיע אותי. בכל זאת, הייתה אחת שתיארה את הבחירה שלי לעזוב כירידה מהארץ. דווקא התגובה הזאת הפתיעה אותי משום שלא ידעתי שעדיין משתמשים בביטוי הזה. לי ברור שאני אזרחית העולם, שאגור היכן שאבחר, ושישראל אינה בהכרח פסגה שעולים אליה ויורדים ממנה.

***

עכשיו, בלונדון, אני גרה בשכונה מוקפת פארקים ירוקים, עם בתי קפה במרחק הליכה מהבית ובמרחק של חצי שעה ממרכז העיר, שם אני מסתובבת באנונימיות מוחלטת שעליה חלמתי רבות. ומעבר לזה, יש לי מה שלא היה לי אף פעם בעבר — פנאי להיות אמא. בשנותיי כמנהלת ובתפקידי הובלה אחרים הייתי עסוקה כל כך, שלא היה לי די זמן ליהנות מהרגעים הקטנים של האימהות. את בתי הייתי ״זורקת״ בבית התינוקות בשעה 7:00 בשביל להגיע ללמד בזמן, ובני היה בן שנתיים כשהתחלתי לנהל בית ספר. אני זוכרת את עצמי משחקת איתו בחדר, הטלפון הנייד שלי לא מפסיק לצלצל, אני מדברת ברצף בלתי פוסק ואינני פנויה אליו. עכשיו אני כולי אמא. מדי יום אני מבשלת לבני אוכל לא ממש טעים, מכינה עבורו את התיק והבגדים כל ערב לפני השינה, ובעיקר כל כולי מכוונת לצרכים שלו.

כשאני שואלת את עצמי אם הייתי אומרת ״לא״ למנהיגות ועוזבת את חיי מאחור לולא המלחמה — אני מאמינה שלא. האם אני משלמת מחיר? כן. לראשונה בחיי אני נטולת קריירה, נטולת משמעות שבאה עם עבודה ומנהיגות. לראשונה זה 26 שנים, מאז שהתחלתי לעבוד כמורה כשהייתי בת 24 , אני מציגה את עצמי ומגדירה את עצמי מחוץ להקשר של תפקיד ומקצוע וסמכות בעולם. אני פשוט טל. זה לא פשוט. זה נוגד את כל מה שידעתי על עצמי עד כה.

ובכל זאת, אולי העזיבה עצמה היא התפקיד שלי? היא המעשה הנכון של הובלה? אחרי שנה שבה ילדיי לא פותחים את חלון חדרם מפחד, שנה של אינספור ריצות למרחב המוגן, של ידיעה שבעת אזעקה בני נשכב על הרצפה ללא אפשרות אמיתית להגן על עצמו, שנה שבה היכולת שלי לנוע בחופשיות הוגבלה על־ידי התרעות חוזרות ונשנות, שנה שבה האזור שבו אני חיה נטוש, המעבר ללונדון נראה דווקא כמו מעשה חלוצי של תבונה וכוח והשפעה.

אולי דווקא הבחירה באפשרות להיות אדם פרטי — אישה שחיה רחוק מהקהילה שלה, מתפקידי המנהיגות שלה, שעדיין לא יצרה לעצמה קהילה חדשה — היא זו שתוביל אותי, ואת הבן שלי, לפרוץ דרך חדשה.

צרו קשר

נעמי מנדל-לוי

nmandel-levy@mandel.org.il

עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: יניב איצקוביץ', יפה בניה, נעמי מנדל-לוי
אוצרת: דנה אריאלי

עריכת לשון: רעות יששכר, אייל טלמון
עיצוב גרפי: אביב ליכטר
הפקה וניהול דיגיטל: יהל מיימוני, עדן דוד
בניית אתר: שי קדם
הגהה: יונית ניסים

כל הזכויות של היצירות המופיעות כאן שייכות ליוצרות וליוצרים ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש © 2026