יאללה
ביציאה מהפארק לכיוון ביתנו באמסטרדם עצרו הילדות לשתות מים מברזיה, מתווכחות מי תשתה ראשונה ולמה. הוא עבר אותנו בחיפזון ואז עצר. הביט ארוכות. נראה שאינו מאמין שהוא שומע את השפה. קרא לחברו בערבית. אמר לו משהו, ובתוך בליל המילים זיהיתי בחשש את המילה ״איסראיל״. הסתכלתי עליו. הייתי רוצה להאמין שזה היה מבט תקיף אבל נראה שלא ממש. הוא המשיך לעמוד ולהביט, אולי מחשב את צעדיו. המבט הזה והשפה הזאת צלצלו כפעמוני האזהרה שהוטמעו בי במשך שנים של חיים בישראל. הסתובבתי אל הבנות ואמרתי להן ״יאללה״, מטעים במקצת את הל׳ כדי להטעות קצת. סובבתי אליו מבט. הוא היה מבולבל, חברו לא התייחס לפליאתו והמשיך ללכת. אני מניח שגם הוא מיהר לעבודה, או לאיזה צורך דוחק אחר המכביד על חיי מהגרים. שני אנשים חולפים זה על פני זה במרחב נייטרלי לכאורה, אך המשא על גבם, כמו שני סמי־טריילרים החולפים זה מול זה בכביש צר, יוצר גלי הדף חזקים אך קצרי־מועד. מנותקים מהבית, מהמולדת ומחוברים אליה בעבותות. מנסים לאסוף את טלאי חייהם הישנים והחדשים — סרוויס מפה, מנהג משם, חיברות וסוציולוגיה, פריווילגיות וטראומות — ולתפור מהם דבר־מה חדש. לפעמים בתפר גס וסרבני, לפעמים ברקמה עדינה. לעיתים בצריבה שמותירה את חותמתה בבשר.
כל חיי עברו עליי באמירת שלום במדרכות. כבן משק וכחבר קיבוץ שכללתי את אומנות תנודת הראש לרמת איזון מושלמת: תנועה מינימלית שלא תיראה בעין בלתי מיומנת אך תיקלט בנקל על ידי הנמען המיועד. פוליטיקת השבילים של הקיבוץ היא לא עניין להקל בו ראש. כך נעתי ונדתי בדרכים במשך שנים, כקלישאה של נזיר זן יפני, מנהל את האינטראקציות התרבותיות שלי במינימליזם־דורש־טיפול־בטראומה־בינדורית המתחזה לאיזה אלגנס מאופק.
והנה, ברחובה של עיר, ריבוא רבבות נשים ואנשים, ואין למי להניד סנטר. לנופף. שלא לדבר על לצעוק מהצד השני של הרחוב. חשבתי שתהיה זו תחושת בדידות שתמלא אותי, אך במקומה מצאתי חופש. החירות להסתובב בלי מבטו של החבר של אבא מכתה א׳, שמופתע עד היום מזה שהבן־של ירד לשלוש יחידות במתמטיקה. בלי מבטה האוהב של הגננת, שנכדהּ הולך עם נעמה לגן ממש עכשיו. בלי המבטים של חברי נעורים שחזרו ועדיין לא ממש מאמינים לשינוי שעבר עליהם או עליי בזמן הארוך שבין גיל 17 לגיל 40 ומשהו, כאילו מחוץ לקיבוץ זה מחוץ לזמן. ממקום שכולם נראים בו כמעט אותו הדבר אך רובדי הזמן הופכים אותם שונים וייחודיים, למקום שצועדים בו מיליונים מכל צבע, מין, עם ושפה ונראים לעיתים כנהר אחיד. יובלים מיובלים רבים מתנקזים אליו, דוברי שבעים לשון ושפה ואנגלית, מחפשים מפלט, מקלט, שגשוג או הישרדות. מקום חדש מציע חלומות והגשמות ואתגרים וכישלונות שכולם חדשים, ולפעמים השד שאתה לא מכיר אינו גרוע כמו זה שהכרת.
אחלם
ראשונה יצאה דפני לדרך. היא נסעה לדירה ששכרנו שבועיים לפני הטיסה המשפחתית כדי להכניס את מיטת הקומותיים, לסדר כמה בגדים בארון, להציע מיטות שאליהן ייכנסו הבנות בלילה הראשון שלהן בארץ אחרת. שיהיה בית. מול הכניסה פגשה את אחלם. הקליק ביניהן היה מיידי, חלק ונטול צרימות. שתיהן נשים חזקות, מנהלות שהלכו נגד כל מיני זרמים, אימהות לילדים בגילים דומים, והן לא נתנו לאיזו דעה קדומה לעמוד ביניהן. לאחלם שלושה בנים: בוט, הגדול מבוגר במעט מנעמה ופס הקטן צעיר במעט מנטע וזהר. ביניהם אולה. אחלם הייתה לחברה המקומית הראשונה שלנו. היא עזרה לנו עם טלפונים, טפסים וחיבורים תרבותיים וחברתיים. אנחנו שמרנו על ילדיה כשהייתה צריכה לצאת לרגע. אולה ובוט דפקו לנו בדלת ביומנו השני כאן והזמינו את הבנות לבוא לשחק בחצר, אני מנחש שבתגובה לבקשתה. כל האזהרות על ההולנדים הקרים, שלא ממש מזמינים אליהם הביתה ומסתפקים בנימוס מאופק ובישירות חותכת, התפוגגו לאחר יומיים והבניין האפרורי הפך לרגע לדשא הגדול.
לפעמים נראה שתחושת הביתיות קפצה עלינו מהר מהצפוי, אבל יש בה ממד חמקמק מאוד. הבית הוא קירות? הוא החלל ביניהם? הוא מי שממלא את החלל? אולי הוא בכלל הקהילה שמקיפה, עוטפת או משחררת? הישיבה באירופה מכניסה פרספקטיבה חדשה למושג השורשיות, האהוב כל כך על החברה הישראלית. האם בארבעה דורות יכול היהודי להכות שורש? ההיסטוריה מראה שכן, וגם מראה שלא. בעיקר תלוי מי מתבונן בה ובכיוון שאליו הוא מתכנן להוביל את העובדות. כך גם ההיסטוריה המשפחתית שלנו בין אירופה לישראל; היסטוריה משפחתית של חלוציות ותקיעת שורש, של הנפת מגל וחרב, אבל גם היסטוריה של הגירה, של קירות דקים, משפחות רחוקות שאבדו, נדודים.
ארבעה קירות ומעליהם גג
לנצרות יש משקעים מורכבים עם ארץ ישראל, שבה נולדה באכזריות ואליה חזרה באכזריות. למרות אלה, היום ההוא באוקטובר 1946 היה סתם עוד בוקר יום ראשון של מנוחה ושל הנגאובר בריטי של ימי הקולוניאליזם האחרונים. לפנות בוקר התחילה ההתארגנות האחרונה. קו נערות ונערים עבריים מתחיל לנוע לנקודה, ביניהם גם סבא וסבתא. מי שהיה חוזה בפעילות האינטנסיבית באותו לפנות בוקר לא היה מנחש שאלו נערות ונערים יהודים בערב יום כיפור, אבל הקודש והחול התערבבו באותם ימים במחול מטורף. אל 11 גבעות חשופות נעו טורי נערות ונערים, נושאים על גבם את העול הפשוט כאבק. חוק המנדט קבע: כשעולים ארבעה קירות ומעליהם גג — מדובר בבית ובית אין מפרקים. מורשת עשירה יש לקיבוץ חצרים. מורשת של אחיזה בקרקע, של יצירה, של חידוש ומסורת, של חוסר פחד מהחדש ומהוותיק (ושל פחד קמאי מהתקדים), של דשא ירוק וגגות רעפים בלב המדבר, ולפני הכול — של ארבעה קירות מוכנים מראש המצטרפים לגג ובאבחה אחת הופכים לבית.
המסע להולנד הולך בכיוון הפוך — לא היו לנו קירות מוכנים מראש במזוודה. מדבר רחב ידיים לא חיכה שנקים בו דבר. מצאנו חלל שהתאים בדוחק למידותינו ובו התיישבנו. הגענו לעיר שוקקת, מלאת חיים להתפקע, ים אדם שאין לו סוף. מצאנו ארבעה קירות וגג שחללם פנוי, יש בהם אבן על אבן, כיריים אש ומים. נכנסנו בו לאחר שמילאנו את כל האישורים, הפקדונות והטפסים הדרושים. וכך, במובן מסוים ולאור המורשת, המקום הפך לבית באבחה אחת. ובכל זאת, אנחנו מבינים שאי אפשר באחת להפוך ארבעה קירות וגג לבית.
כך נבנה ביתנו דהיום, במובנו הרחב. אנחנו חסרים המון. את הקהילה, את ההבנה התרבותית, את השבילים המוכרים תחת הרגליים, את קיצורי הדרך בשבילים, בכבישים ובקופת חולים. את הפריווילגיה שאליה נולדנו. ובכל זאת יש לנו קירות דקים של חברות וחברים שפגשנו זה מקרוב. בית קטן בקומה שנייה שחייב אותנו להתרחב ולהצטמצם בתוך
גבולותיו. קירות שמתמלאים בנו, בצרותינו ובהצלחותינו, בחשבונות שצריך לשלם, בהכרת הטובה על המזל ובאשמה, בארוחות שצריך להכין כל יום. בית ספר עם שפה חדשה ושיעורי בית שהופכים קשים מיום ליום, וילדות שרק אתמול למדו את השפה וכבר מגלגלות עיניים כשהאנגלית שלי, על גסותה הים תיכונית, מדוברת ליד חברותיהן.
האגדה המוכרת מספרת על האינואיטים, ועל מאה המילים שיש באמתחתם לתיאור הקרח. יש קרח עתיק הזורם על סלע, יש קרח ים דק (וגם עבה), יש קרח שיתאים לפסיעה של שועל או פעוט ויש קרח־מזחלות או עדר איילים. בעברית יש לנו עלייה וירידה, הגירה ורילוקיישן, מסע ותפוצה וגולה ומולדת. לא מעט מילים ואף אחת מהן לא מתארת את המנעד שבין הביתי ובין האלביתי, בין עזיבה לבין הכמיהה. אין מילה מתאימה לתיאור זרותו של אדם בארצו או חמימות השייכות הפתאומית לארץ אחרת.
סוף הקיץ
חודש לאחר נחיתתנו, הזמינו אחלם ודפני את דיירי הבניין למסיבת־ סוף־קיץ. בתחילה חשבתי שמדובר באירוע מסורתי אבל למעשה הייתה זו המצאה שלהן. בבוקר שבת קבענו עם כל הבניין בחצר. סאם ירדה עם הכלבים, רג׳י הגיע מאוחר עם אשתו שאת שמה איני זוכר. משפחות וילדים, סבים ורווקים, הגיעו לחצר האחורית, נושאים מגשים ובקבוקים מלאי כל טוב. לחגוג, ואולי להתאבל על החורף שמגיע. היה אוכל ויין, חיוכים ומשחקים, והיינו אנחנו, עם הראש קבור בטלפונים, מקבלים מטר של שאלות לשלומנו ממי שחשבו שאנחנו עדיין חיים בנגב, יחד עם ברד פוצע של הודעות איוב על שכנים וחברות, קולגות וקהילות שלמות בעת החורבן הגדול של שבעה באוקטובר.