שולמית אורבך

קול דממה

שולמית אורבך היא מרצה לכתיבה, משוררת וסופרת, מומחית לכתיבת תוכן ואמנית ספוקן־וורד. מייסדת ועורכת כתב העת ״יחידה״ לשירת נשים חרדיות. נופלת אל השמיים )פרדס, 2023 ( ושברי אור )פרדס, 2021 (. בוגרת תוכנית מנדל למנהיגות חברתית בקהילה החרדית — נשים, מחזור י׳.

בס״ד

מִתְרוֹצֵץ בְּתוֹכִי הָאַיִן
מוּל עֵינַיִם יָפוֹת נֶעֱצָמוֹת לִרְוָחָה
הַמָּוֶת פָּקוּחַ בָּהֶן
אֲנִי נוֹשֶׁמֶת אֵבֶל
שֶׁאֵין לוֹ שִׁעוּר
שֶׁאֵין לוֹ תֵּאוּר
קוֹלִי הוֹפֵךְ שְׁמָמָה
קְבָרִים נִפְעָרִים בִּשְׁאֵלָה
אֵיךְ גֵּיהִנּוֹם נוֹגֵס בָּאָרֶץ
נוֹגֵשׂ בָּרַחֲמִים
וְאֵין לִי דָּבָר וְאֵין לִי מִלָּה
זוּלַת קֵל נוֹרָא עֲלִילָה

יום אחרי פרוץ המלחמה אני כמו משותקת. הבית מאותת לי שעליי לעבור בדחיפות לקצב של עשייה, אבל הנפש לא מסוגלת. אני משאירה את גלי הכביסה מהחג להישפך על רצפת מרפסת השירות, את הסירים עם שאריות הדגים והטשולנט להמתין לשווא בכיור, ואת הילדים בבית. אני חייבת אותם קרוב אליי.

אחרי שבוע מתקשרת אליי חתונה קיפניס, שהביאה אותי לפני כמה שנים ללמד שירה במסלול הכתיבה בבית הספר לקולנוע יהודי ״תורת החיים״. עכשיו היא מציעה שאעביר סדנת כתיבה לנשים, בזום. הרעיון רחוק ממני שנות אור. איך כותבים עכשיו בכלל? מה לי ולמילים שקמות מחדש? אבל חתונה מבקשת ואני מסכימה. בעיקר כי חשבון הבנק לא נכנס כמוני להלם לאומי ודורש את שלו.

סדנת הזום מצליחה, להפתעתי. עשרות נשים עולות למסך בקוביות קטנות, ואני מוצאת את עצמי מתנתקת לשעה קלה מממדי האסון ומנחה באסרטיביות עניינית את הסדנה. מבקשת מכל משתתפת להצטנף לכמה רגעים בזיכרון אחד מהימים שנפלו עלינו, ולכתוב אותו. הצ׳אט בפינת הזום מתמלא בפעילות. נשים כותבות פתאום ואור עולה בעיניהן. אני רואה אותו נגלה. נשים מקריאות שירים שנולדו ממש עכשיו, ואני מרגישה אושר של דולה מיוזעת שמחזיקה תינוקות־מילים עטופים בקרום בראשית.

פתאום נעשית קלה. כמעט יכולה לעוף. תחושת הקלה פושטת בי. אני מרגישה שהנפש מעיזה להיות משוחררת, לראשונה מפרוץ המלחמה. משקל הימים האחרונים נוזל ממני ונספג לאיטו במילים שכתבו אחרות. במילים שערכתי אני. סוף סוף מבינה: אני צריכה לכתוב. אני חייבת לכתוב. עליי לחלץ מתוכי מילים ושברי שירה, לפני שתהיה בי מפולת.

***

בכל בוקר שומעים על חיילים שנופלים. השמות והפנים והעיניים והמשפחות והבכי שאין לו סוף והגבורה והאבל – כל אלה מולידים בי שירים, על חיילים קדושים שלא הכרתי מעולם אבל בבת אחת כולנו מכירים אותם, ממוסגרים במודעות אבל. אני בוכה בכל פעם שדובר צה״ל מתיר לפרסום ואז גם מותרות המילים לבוא בקהל והדמעות שוטפות את הדף בשורות קצרות, שבורות לב.

הֻתַּר לְפִרְסוּם 
שֶׁיֵּשׁ לוֹ פָּנִים וְעֵינַיִם רַכּוֹת
וּשְׂפָתַיִם
שֶׁלֹּא
וְאִמָּא שֶׁרַק רוֹצָה לְחַבְּקוֹ
לְהַנִּיחַ רֹאשָׁהּ בְּחֵיקוֹ

הֻתַּר לְפִרְסוּם
שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם שֶׁהָגוּ אוֹהֲבָיו
וְקָרְאוּ לוֹ בְּאֹשֶׁר גָּדוֹל
וְעַכְשָׁו יֵחָרֵת עַל אַבְנֵי מַצֵּבָה
לְצִדּוֹ יִכְתְּבוּ שֶׁנָּפַל הוּא בַּקְּרָב
וְנֵרוֹת וּפְרָחִים וַחֲלוֹם שֶׁנִּקְבַּר
יַחַד עִמּוֹ

הֻתַּר לְפִרְסוּם
שֶׁיֵּשׁ לוֹ הוֹרִים וּדְמָעוֹת אֵין מִסְפָּר
וְאִשָּׁה שֶׁחָשַׁךְ לָהּ אוֹר הַמָּחָר
וְיֶלֶד אוֹ אָח שֶׁיִּכְאַב לְתָמִיד
וְעָפָר טָרִי מְכַסֶּה עַל עָתִיד

הֻתַּר לְפִרְסוּם
שֶׁבַּכְּתֹבֶת הַהִיא יֵשְׁבוּ אֲבֵלִים
וְעָלָיו יִכָּתְבוּ הֲרָרִים שֶׁל מִלִּים
שֶׁהוּא כְּבָר אֵינֶנּוּ, נַפְשׁוֹ הוּא מָסַר
בִּשְׁבִילִי. בִּשְׁבִילְךָ. 
בִּשְׁבִיל יוֹם הַמָּחָר
כָּךְ הֻתַּר לְפִרְסוּם. כַּתָּבֵנוּ מָסַר

בחרדת קודש אני מניחה את המילים הללו בעולם. תחילה לחברותיי בקבוצה סגורה בווטסאפ. משם השיר עושה את דרכו לסטטוסים, לפייסבוק, לערוצי רדיו חרדיים וממלכתיים. ואנשים מגיבים וכותבים לי: ״המילים חורצות את הלב״, ״זה שורף״, ״זה מצמרר״, ״זה אמיתי וכואב וקורה בכל יום״. אישי שולח את השיר לאנשי תקשורת. העיתונאית תמר איש שלום בוחרת לפרסם אותו בדף הפייסבוק שלה. ואיש אחד, אומן של של מילים וצלילים, מיכה ביטון, פוגש את המילים שלי בדף שלה ומלחין אותן. מיכה ביטון, תושב נתיב העשרה שבעוטף עזה, שניצל בנס מטבח שמחת תורה, מעניק לשיר הזה צלילים וביצוע ורגש עמוק. ואני מבינה שיש רגע שמילים יכולות לבטא בו את מה שמונח בלב, ולא משנה איפה הלב הזה מונח, היכן הוא ממוקם ״מגזרית״. כשאני כותבת על הכאב של ״הותר לפרסום״, וביטון שר את הכאב הזה, ואנשים מקשיבים לו, כולנו מחזיקים יחד באותו חוט דק של כאב. המילים של השיר מחברות בינינו, מניחות תקווה באוויר.

וכשאנחנו נפגשים לראשונה, באולפן של ערוץ 13, מפגש קצרצר, דקה לפני שהוא מבצע את השיר בלייב, עם הגיטרה, ואני עוצמת עיניים ומקשיבה, הוא אומר לי בכנות, ״אפילו לא ידעתי שאת אישה חרדית״. יש מבוכה ברגע הזה, לפחות בי. מה המילים הללו אומרות בעצם? האם הוא תוהה איך ומתי כתבתי את המילים הללו? האם הוא מבין את הכאב העמוק שדרכו הן נכתבו? אני מתפללת שכן.

והשיר הזה ממשיך להיטלטל מסוף העולם ועד סופו ומיכה מסיע אותו ברגישות מבמה לבמה ברחבי הארץ ובכיכר החטופים בתל אביב, והמנחה בטקס הזיכרון הממלכתי קורא את המילים מעל הפודיום ומכל מקום הדים פוגשים אותי.

ואני, אני יודעת שאני אישה חרדית, שהחברה שלי עומדת באמצעו של הר געש שפולט לבה רותחת, שכל כך הרבה אנשים, אחיי לעם הזה, כועסים עכשיו עלינו, החרדים. ואני מרגישה שלא עת להסביר ולנמק ולתרץ. עת להקשיב. עת לחבק ולכאוב יחד. עת לידום.

***

כל הזמן הזה שאלות קשות צורבות בי מבפנים. מה את כותבת בכלל? איך את מעזה? אנשים מתים ומשפחות יוצאות להלוויות בהר הרצל ויושבות שבעה ואת יושבת בביתך הנעים, המוסק, וכותבת שירה. איזה ערך יש למילים שלך? הן לא ראויות לחיבוק הזה. לאהבה. ל״כמה את יודעת להגיד את מה שאנחנו מרגישים עמוק בפנים״; ל״כמה את מדייקת שוב את הפצע שלנו״. איפה אני, שולמית מטלזסטון, ואיפה הפצע שלכם. באיזו רשות אני, החרדית, שלא מכירה בשנה הזאת את
הצבא מקרוב, ממעגל ראשון, כותבת עליכם. לכם. לי. איזו זכות יש לי לתת לכאב שלכם מילים.

אבל אחרי הכול אני אוספת את המילים מרצפת הלב. האם אין לי זכות להניח אותן בעולם? מילים הן כל מה שיש לי לתת בימים הנוראים הללו. אז למה עמוק בלב אני מרגישה שהן הולכות וחומקות ממני ואין לי רשות לאסוף אותן, וכשאני תופסת אותן בכל זאת, אני כל כך מתביישת שהן נופלות לי לארץ מבין האצבעות. ואני צריכה להתכופף ולחפש אותן מחדש. בתוך הבוץ. בתוך האפר. בתוך הצעדים הכבדים. בתוך הנשימה המקרטעת. בתוך שבילים של דם ושמות של נופלים מהיום בבוקר.

חַיָּל קָדוֹשׁ 
אֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לִקְרֹא בַּבֹּקֶר
בְּשִׁמְךָ
הַמִּתְחַלֵּף מִשָּׁעָה לְשָׁעָה,
מֵעִיר לְעִיר,
מִמִּשְׁפָּחָה לְמִשְׁפָּחָה


אֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לִרְאוֹת
אֶת כָּל הָאִמָּהוֹת שֶׁלְּךָ
בּוֹכָה,

שַׁיֶּרֶת יְלָדִים שֶׁלֹּא נוֹלְדוּ
יְתוֹמָה עַכְשָׁו מִמְּךָ.
אֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לִקְרֹא אוֹתְךָ
בְּכוֹתְרוֹת מַהֲדוּרוֹת פְּרִיצָה לַחֲדָשׁוֹת
כִּי הַדְּמָעוֹת מְטַשְׁטְשׁוֹת

אֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לִקְרֹא בְּשִׁמְךָ
בְּכָל הַשָּׁעוֹת הַמֵּתוֹת
כִּי הָאֵימָה
כִּי הַיֹּפִי 
כִּי הַצַּעַר

אֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לִנְשֹׁם הַבֹּקֶר
בְּשִׁמְךָ
הַשֵּׁם יִקֹּם דָּמְךָ

לקראת יום הזיכרון הלאומי הראשון לטבח. אורנה יאיר, אוצרת המוזיאון בבית המשפט העליון, מזמינה אותי להשתתף בכנס פנימי מצומצם שייערך לעובדי הבניין. היא מספרת שמיכה ביטון יבצע בטקס הפותח את השיר ״הותר לפרסום״. לצידו, היא רוצה שאומר כמה מילים אישיות כרקע לכתיבה. שוב ההתחבטות קורעת אותי מבפנים. האם יש לי זכות לבוא ולדבר? האם יש לי חובה?

מזל שהיינו ראשונים, כי לאורך הבוקר המר הזה אינני יודעת היכן להניח את עצמי. מייד אחרינו משתפת את חייה בשנה הזאת אישה ללוחם מילואים ובוכה את נפשה. הלב שלי שותת יחד איתה אבל העיניים יבשות. משפילה אותן לרצפה. לא מעזה להסתכל לה בעיניים, או לקהל. איך אפשר. אני לא טעמתי טעם דמעותיה של אשת מילואים. אין לי מושג עם מה היא מתמודדת. לא חוויתי את האימה שלה בכל בוקר מחדש. מרגישה בכאב, עד כמה המרחק בינינו שנות אור.

לוחם מילואים מדבר עכשיו. לפני שעות אחדות שכל בקרב חבר קרוב בלבנון. הוא מתאר את התופת שיצא ממנה אמש. אני רועדת בכל הגוף. זה מצמרר. אחר כך יספר לי שעידן את הטקסט, צנזר כמה קטעים קשים לשמיעה.

שתי ילדות מגבעתיים שרות ״עד אחרי הנצח״ של פאר טסי ואני כל הבוקר הזה לא יודעת את נפשי. פריווילגית. מתיישבת בחוצפה על כורסת הכאב לקרוא מילים יפות שכולם מוחאים אחריהן כפיים או מזילים דמעה. היית נפלאה, מרגשת כל כך. המילים שלך מספרות את הסיפור של העם.

ואני מרגישה להבות בלב. בסיפור האישי שלי אין חוויה של לא לישון בלילה מהדפיקות של הבוקר. בסיפור האישי שלי אין אבק דרכים על נעליים גבוהות ומדים מוכתמים. בסיפור האישי שלי יש אין־ספור פסוקי תפילה ופרקי תהילים ו״אחינו כל בית ישראל״ ולב דומע לרסיסים. ואני חוצבת אותם מתוכי מתוך מקום שמאמין בתמימות שלמה שיש להם כוח. שהם פועלים בעולם. שלמעלה מן הטבע, הזמן והמקום, למעלה מן השכל, הם מחוללים ישועה. אומנם בחוץ, יש מקומות שהם
לא נספרים. יש אחרים שעבורם כל אלה נדמים לעיתים שקופים, בלתי נראים. כאילו הסיפור שלי לא נוגע בשלהם.

ובשעה שבסיפור שלי שירה אולי כן נוגעת בלבבות, אני מבינה שעכשיו היא כבר לא מספיקה.

צרו קשר

נעמי מנדל-לוי

nmandel-levy@mandel.org.il

עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: יניב איצקוביץ', יפה בניה, נעמי מנדל-לוי
אוצרת: דנה אריאלי

עריכת לשון: רעות יששכר, אייל טלמון
עיצוב גרפי: אביב ליכטר
הפקה וניהול דיגיטל: יהל מיימוני, עדן דוד
בניית אתר: שי קדם
הגהה: יונית ניסים

כל הזכויות של היצירות המופיעות כאן שייכות ליוצרות וליוצרים ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש © 2026