סמיר: מירב, מגיעות תמונות וסרטונים זוועתיים מאלג׳זירה,
נורא ואיום, נורא.
מירב: מה אתה רואה, מה מראים?
סמיר: קשה, זוועה, מפחיד.
מירב: מה? חטופים?
סמיר: כן, מתוך טנקים, נשים בשבי.
מירב: חלום בלהות. סיוט.
סמיר: נורא ואיום.
מירב: התקשורת כאן ממש עדינה בפרסומים, מה שעוד יותר מפחיד.
אתה יודע שחבר שלנו אלון פאוקר גר בבארי? הוא נעול בממ״ד,
ובחוץ מלחמה.
סמיר: מה? מישהו בקשר איתו? אל תסתכלי בטלוויזיה, זה רק מעלה
דופק. את ממליצה שאני אכתוב לפאוקר?
מירב: כן, למה לא? מה שמפחיד זה שאולי זאת רק ההתחלה ועוד
תיפתח חזית נוספת.
סמיר: זאת רק ההתחלה, הציבור עוד לא נחשף לזוועות. טוב, תשמרי
על עצמך, הכי חשוב.
מירב: גם אתה.
מירב שולחת תמונה שלה צופה בשידורי אלג׳זירה.
התכתבות וואטסאפ, 7.10
אני כותב על מנהיגוּתּ בזמן מלחמה – אבל מהי נקודת המבט שלי? האם אני כותב כפלסטיני? כישראלי? איך אני מוביל, מנהיג, מתערב כשהמדינה שלי במלחמה עם העם שלי? האם הזהות הלאומית שלי והזהות האזרחית שלי מסונכרנות? איזה עצמי אני מציג בכלל ובמנהיגות בפרט?
ביולי 2022 התחלתי בתפקידי הנוכחי כמנהל־שותף של המרכז לקידום חיים משותפים במכללת בית ברל; מרכז שמטרתו לקדם ערכים של שלום, שוויון, אחווה והיכרות בין קבוצות שונות במכללה, ובעיקר בין יהודים לערבים. המרכז בונה תוכניות התערבות, ובהן הנחייה של סגל להוראה ולהתמודדות בכיתות מעורבות של יהודים וערבים; בניית קבוצת סגל והנחייתה בנושאים של דת, לאום וחברה; עבודה עם יחידות דו־לאומיות במכללה; לימוד שפה ערבית ליהודים; קורסים על חברה משותפת ועל רב־תרבותיות; וקורסים שמפגישים את הסטודנטים עם סופרים בני הקבוצה הלאומית האחרת. קיבלתי את התפקיד בהתרגשות רבה, מתוך אמונה מלאה בשליחוּתּ המרכז ובערכיו.
הרכב הסטודנטים במכללת בית ברל מגוון מאוד והולם את הרב־ תרבותיות המקומית: ערבים, יהודים, דתיים, חרדים וחילונים, נשים וגברים. המכללה מורכבת משלוש פקולטות, ובהן ״המדרשה״, הפקולטה לאומנות, שבה מספר הלומדים היהודים זהה למספר הערבים. בשתי הפקולטות האחרות שיעור הערבים עומד על כעשרים אחוז. בטקס החלפת התפקידים אמרתי בליבי תודה לאל שאירועי מאי 2021 – גל של דיכוי הפגנות של ערבים ופלסטינים בידי כוחות הביטחון – קרו שנה לפני כניסתי לתפקיד.
ואז קיבלתי את שבעה באוקטובר – והבנתי מייד את גודל האירוע. מה שקורה עכשיו מערער בעוצמה את החברה בכלל ואת הסגל במכללה בפרט. כמומחה להנחייה של קבוצות מעורבות, יהודים וערבים, נחשפתי בעבר למודלים של התערבות בזמן מלחמה ומשבר באזורים שנחשבו אזורי סכסוך כמו צפון אירלנד ודרום אפריקה. המודלים האלה הראו שההתערבות צריכה להיות בחברה האזרחית ושמוטב להתמקד בשיח זהותי ובחתימת הסכם לתחילת תהליך פיוס, או שכדאי לבחור תחום דעת ששתי הקבוצות מנסות ללמוד יחד. המפגש אמור להיות הזדמנות לשיח ודיבור. במסגרת החשיבה על הימים הבאים, ניסינו – מירב נקר סדי, המנהלת השותפה, ואני, ליישב את המתיחות בסגל תוך שימוש במודלים הללו. מהר מאוד הבנו שזה לא יעבוד. אנשים יקומו באמצע ויצאו מהחדר. המתח והכאב גדולים מדי.
הקושי ניכר במיוחד בפקולטות שבהן היה מיעוט ערבי. שם תחושת הפירוק הורגשה יותר. הערבים, בחלקם הגדול, היו בהלם. הם לא הבינו מה קרה ולכן שתקו. השתיקה באה מתוך פחד שכל אמירה יכולה להתפרש הפוך ממה שהתכוונו. הם לא ידעו מה להגיד, פחדו והתרחקו. לראשונה מאז 1948 נקרעה לגמרי זהותם הלאומית והאזרחית; הזהויות שלהם ממילא אינן מסונכרנות, והתחושה הזאת התגברה עם תחילת המלחמה, ונוכח המראות הקשים מעזה. תחושת הקריעה הבלתי אפשרית גרמה למילים להיגמר. לא הייתה להם שפה לחוות ולתאר את עולמם. המעצרים של אזרחים ערבים בשבועיים שאחרי שבעה באוקטובר הגבירו את תחושת הפחד עשרות מונים.
גם אני נקרעתי בזהותי. החלטתי לארגן סיור של חברי סגל ערבים מהמכללה לקיבוץ בארי אצל חבר סגל שעבר את הנורא מכול, ד״ר אלון פאוקר. הרגשתי חובה מוסרית, אנושית ולאומית. ידעתי שאשלם על זה מחיר, אבל זה לא הפחיד אותי. רציתי לראות מקרוב, רציתי להיות עם חבר שעבר חוויה נוראית ולחבק אותו.
בבארי היה קשה מאוד. ראיתי בתים שרופים, בתים הרוסים, שמעתי עדויות נוראיות, משפחות שנשרפו, ילדים שנורו. היה לי מאוד קשה. אבל בבארי שמעתי גם את קולות ההפצצות על עזה, ראיתי את עזה מולי, נזכרתי במראות הקשים מעזה שראיתי במסך הטלוויזיה. נקרע לי הלב. זו הפעם הראשונה שאני רואה את צפון הרצועה. עמדתי על הגדר בקיבוץ, בין בארי לעזה, בין הלב לשכל, בין האני לאנחנו, בין הלאומי לאזרחי, בין הפלסטיני לישראלי. איך אוכל להכיל את הכול? אולי הגיע הזמן לבחור צד? אמרתי זאת לעצמי בפעם הראשונה.
כשאני במשבר בין מעגלי הזהויות שלי אני חוזר למי שתיאר הכי יפה את החיים של הערבי הישראלי בספרו ״אלמֻֻתַַשאאִִל״, האופסימיסט (הקיבוץ המאוחד, 1995), אמיל חביבי: לא יכולתי להבין איך אני אמור להרגיש כפלסטיני החי במדינת ישראל, ובכל זאת אני חלק ממנה, האם אני אופטימי, האם אני פסימי, ההרגשה הזאת להיות שייך ולא שייך, היא שהפכה לחיי היום יום שלי. זאת החוויה שניסיתי לתווך גם לצד היהודי.
במכללה, הקבוצה היהודית חיכתה לאמירה, לתמיכה, ובעיקר לגינוי פומבי. התביעה של הקבוצה היהודית לגינוי גלוי התפרשה בקרב הקבוצה הערבית כדרישה מהם להביע נאמנות לזהותם האזרחית ישראלית, כמו גם להתנער מזהותם הלאומית הפלסטינית. מובן שהדרישה הזאת גררה התנגדות. היהודים לא הבינו למה הערבים שותקים ויש שפירשו זאת כתמיכה בטבח של שבעה באוקטובר. הבנתי שקשה לקדם שיח זהותי ולשתי הקבוצות קשה להיפגש לדיון במצב. הבנו שכל המודלים שהכרנו אינם תקפים למציאות שלנו. יש כאן משהו אחר, רצח אכזרי המוני. מה עושים?
הזהות ההיברידית שלי נעה בין האזרחי ללאומי, בין ערבית לעברית. בין שתי שפות – מילולית אבל גם אסוציאטיבית. אני מכיר את שתי התרבויות, מטייל בין בתי הקפה של רמאללה לבין אלה של שינקין, בין הגורמה של בית לחם לבין מסעדת מחנה יהודה, בין רשת ב׳ לבין רדיו אג׳יאל, בין סטימצקי לבין חנות הספרים תנווין, בין האוניברסיטה העברית לביר זית, בין המפגש עם השוטר הישראלי בתל אביב לזה הפלסטיני בג׳נין. שניהם מבקשים ממני תעודת זהות. הם מפחדים, אני מבין את הפחד. אני מבין טוב מאוד את הנפש של הערבי הישראלי, ואת זו של היהודי הישראלי. אני מכיר את הפחד של הפלסטינים ואת הפחד של היהודים. את המחסום הפסיכולוגי הזה אני רואה משני עברי הגבול. התגשמותו של המחסום הפסיכולוגי הזה באה לידי ביטוי בגדר ההפרדה. לא היהודים ולא הערבים יכולים לראות את ״גדר ההפרדה״ משני צידיה, זו זכות השמורה רק לערבי הישראלי. עזר לי מאוד לנוע בין שתי הקבוצות, ידעתי איפה האירועים האלה נוגעים ביהודים ואיפה הם נוגעים בערבים. מרחבי הביניים עזרו לי בהבנת עולמם של שני העמים: שתי חברות בטראומה. מרחב זה הוא משאב להנחייה והבנה. ייתכן שזאת הפעם הראשונה מאז 1948 שאני מרגיש פריווילג.
אחרי שיחות ארוכות עם בעלי תפקידים שונים באקדמיה, החלטנו לחבק את הכאב ולתת לגיטימציה להחלטה שלזמן מה לא ניפגש בקבוצות מעורבות. הזמנו סטודנטים, סגל אקדמי ומנהלי אלינו למרכז, לשיחות, הקשבה, תמיכה וסיוע. ניסחנו מכתב לסגל שהבענו בו הבנה לכאב של כולם והשמענו קול של שותפות. הדגשנו את חשיבות המרקם שנרקם בעמל רב, ואמרנו שנעבור את הכול יחד. החלטנו ששנינו – מירב ואני – ניכנס כמנחים לקבוצות החד־לאומיות. היא תעשה את
התיווך לקבוצה החד־לאומית הערבית ואני אעשה את התיווך לקבוצה החד־לאומית היהודית. המנחה הוא הגשר לקבוצה השנייה. כך תיווכנו את המציאות וזה הפך לחלק מהמודל החדש שלנו.
ניצני הצלחה הופיעו רק אחרי חודשיים–שלושה. בזכות התיווך, הפרשנות והנגשת עולמה של כל קבוצה לקבוצה האחרת, הצלחנו ליצור שיחה בין הקבוצות עצמן. באחת הקבוצות החלטנו ליצור מעגל גדול ובתוכו שני כיסאות, שאליהם מוזמנים שני סטודנטים משתי קבוצות לאום שונות, בנוכחות הסגל, ושני מנחים משתי קבוצות הלאום: מירב ואני. בהנחייה מקצועית, המשתתפים הוזמנו להיכנס למעגל הפנימי ולהשתתף בשיחה כשירגישו מוכנים. חלק מהסטודנטים לא רצו לדבר וכיבדנו את הרגשתם. בעקבות קבוצות השיח הבנו שחשוב שיהיו לו גבולות וכתבנו קוד אתי לשיח במכללה. ניסחנו את הקוד ושלחנו אותו לפני הפצה למרצים שונים, לשמוע דעות שונות מקבוצות שונות, כדי שייצג את כולם.
מה עשו טבח שבעה באוקטובר והמלחמה בעזה לשותפות בינינו? הבנו שאם אנחנו מתפרקים, המכללה מתפרקת. הבנו גם שמי שרוצה לדבר על חיים משותפים לא יכול לעשות את זה בשפה של שחור ולבן. אני שואל את עצמי אילו תנאים צריכים להתקיים כדי לייצר זוגיות מקצועית שכזו? הרבה מזה טמון באישיות, אבל לא רק. אני שואל את עצמי איזו הגות, איזו פרספקטיבה, אילו משקפיים עוזרים לי לקיים חיים משותפים או להסתכל על המציאות המורכבת. אני חושב שעשוי
להתפתח כאן מודל חדש, אבל אני עדיין לא יכול להגדיר במדויק איזה.
בינתיים, החלטתי להכיר יותר את הפחד של היהודים, לגעת בו, לנשום אותו, לחוות אותו ולא רק להבין אותו אינטלקטואלית. במאי אני נוסע למסע לפולין לסיור במחנות ההשמדה, השכונות והגטאות. יהיו הרבה שירימו גבה: אולי תבקר בעזה קודם? אני מבין את הביקורת. איך אני מבקר בבארי, בכפר עזה ובמתחם הנובה, ועכשיו משתתף בסיור ובמסע לפולין, כאילו אני מגלה הבנה לצד היהודי יותר מאשר לצד הפלסטיני. אבל אני יודע למה אני בוחר בביקורים האלה: אני רוצה לגלם במעשיי את ההבנה שכדי לאפשר חיים משותפים במקום הזה צריך להכיר בכאב של הזולת. אולי זאת גם הדרך שלי לבקש הכרה בכאבי.