שלומית נעים נאור

משוררת בזמן מלחמה

שלומית נעים נאור היא מנהלת תוכניות ישראל במכון לחינוך חוויתי ומשוררת. בוגרת בית ספר למנהיגות חינוכית מחזור כ״ו.

בימים שלאחר שבעה באוקטובר אני שמה לב כי אני מדברת מעט, לא מאזינה לחדשות, לא צופה בסרטונים או מאזינה למוזיקה. אני חוזרת לקרוא בט׳ כרמי, אמיר גלבע, דן פגיס ולאה גולדברג.

״מַה שֶּׁקָּרָה — קָרָה בֶּאֱמֶת
מַה שֶּׁקָּרָה — קָרָה בֶּאֱמֶת
מַה שֶּׁקָּרָה — קָרָה בֶּאֱמֶת
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה
שֶׁיִּהְיֶה בִּי הַכֹּחַ לְהַאֲמִין
שֶׁמַּה שֶּׁקָּרָה — קָרָה בֶּאֱמֶת".1

כך מלמד אותי ט׳ כרמי.

אצל דן פגיס אני קוראת:

״אַתָּה מְדַבֵּר בְּשָׂפָה עַתִּיקָה מְאֹד.
מִלִּפְנֵי חֹדֶשׁ. מֵתָה. נִשְׁכַּחַת.
כָּל נִדְרֵי הַמִּלִּים מֵאָז
בְּטֵלִים וּמְבֻטָּלִים"2

אבל אני לא מצליחה לכתוב על המלחמה. אני מרגישה מחויבת לעשות כך, אני, שכותבת על דברים שאנחנו לא מדברות עליהם, לא אכתוב על המלחמה? אך כל מה שאני כותבת יוצא דל, מילים צפויות, כבולות זו בזו ולא נותנות לעצמן מובן חדש. שחוקות בסגנון שאינו דומה לשירה שכתבתי לפני המלחמה. בעבר כתב עליי מבקר שירה שמה שמעניק לשירה שלי את כוחה המיוחד הוא שפע, מבול, הצפה והיעדר גבולות. כעת הלשון שלי כבולה.

אני צופה ביוטיוב בדרשה של הרבה אנג׳לה בוכדל בבית הכנסת ״סנטרל״ בניו יורק, היא מזכירה לי את החובה שלי כמשוררת:

״אין מילים. אין מילים. אין מילים… מילים מחזקות אומות, בונות גשרים, ומביאות מרפא. אבל מילים יכולות גם להפוך למחסומים, קללות וכלי נשק. יהודים מעולם לא הסכימו עם החמשיר הילדותי, ׳מקלות ואבנים אולי ישברו לנו את העצמות, אבל מילים לעולם לא יפגעו בנו׳. אנחנו יודעים עד כמה הן רבות עוצמה, המילים. ואנחנו גם יודעים איך שתיקה — היעדר המילים — יכולה לאפשר רוע וכאוס״.

אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות נעדרת מילים ומאפשרת רוע; אני כותבת, אני ממשיכה לכתוב, אך אני לא מרוצה ממה שאני כותבת.

גם לאה גולדברג התייסרה בשאלה הזאת. בפולמוס משנת 1939 אלתרמן וחבריו מתחו ביקורת על כך שהיא אינה כותבת שירי מלחמה, וכך היא השיבה להם, במסה מבריקה ומשוכללת:

״לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר״.3

האם אצליח?

עמיתותיי סביבי כותבות ומפרסמות, ואני לא. בכל סרלואי מפרסמת קינה קורעת רקיעים הנפתחת באזכור שמות היישובים שנטבחו: ״אֱֱ־לֹהֵֹיֵ אֳֳפָָקִִים, אֱֱ־לֹהֵֹיֵ בְּאֵֵרִִי, אֱֱ־לֹהֵֹיֵ זִיִקִִים, אֱֱ־לֹהֵֹיֵ חוֹלִֹיִת, אֱֱ־לֹהֵֹיֵ יָָכִיִנִיִ, אֱֱ־לֹהֵֵֹי יִשְְִׂרָָאֵֵל, אֱֱ־לֹהֵֵֹי כְּפַַר עַַזָּה (…)״

רוני אלדד כותבת:

"מָה אַתְּ רוֹאָה:
בָּלוֹנִים פּוֹרְחִים אֲנִי רוֹאָה,
עופות צוֹוְחִים, נוֹצוֹת, נוֹצוֹת עַל הַפְּתָחִים,
אָב מוֹלִיךְ עֶגְלַת תִּינקֶֹת, קָפוא בְּאֶמְצַע הַתְּנועָה…״

יעל סטטמן מפרסמת שיר בשם ״מרגע זה״, והבית הראשון הוא:

״הַדִּבּוּר בִּלְשׁוֹן רַבִּים
הָאִישִׁי בִּלְשׁוֹן רַבִּים
שְׁלוֹמִי בִּלְשׁוֹן רַבִּים
קֶשֶׁת רִגְשׁוֹתַי בִּלְשׁוֹן רַבִּים״

לי אין אף לא לשון יחידה.

אני כותבת שיר אחד שאיני גאה בו, כותרתו ״עזה כמוות״ ומופיעות בו שתי שורות שנואות, משום שהן גרפיות כל כך ומשום שלא יכולתי שלא לכתוב אותן.

"נָשִׁים עֵירֻמּוֹת רָצוֹת לִקְרָאתִי
אוֹחֲזוֹת תִּינוֹקוֹת מְחֻסְּרֵי רֹאשׁ".

השיר הזה זוכה להכרה, מתורגם לאנגלית ומתפרסם באנתולוגיה הדו־ לשונית ״שבעה״, בעריכת ד״ר רחל כורזים. מבקשים ממני לקרוא אותו בערב ההשקה לאנתולוגיה, ואני נבוכה. הפירוט הגרפי שמופיע בשיר זר לפואטיקה שלי, אך השבר שחווינו בכל מערכות החיים הוא עמוק. השירה שלי לא יכולה להיות מנותקת מהמציאות. לשיר הזה יש ערך של עדות אך איני בטוחה שיש לו ערך פואטי. אני מתקשה לקבל את המילים הטובות עליו, לא נעים לי ליהנות מפירותיה הבאושים של המלחמה. אני כותבת שיר נוסף לבקשת כתב עת.

"…אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת בְּכִי הַגְּבָרִים 
לִפְנוֹת בֹּקֶר
זְמַנָּם אוֹזֵל
הֵם תְּמוּנָה
בְּכִתּוּב אָדֹם".

גם בו איני גאה. משהו בו נותן לי את ההרגשה כי הוא מצווה על הקוראת כיצד להרגיש, ובכל מקרה איך אפשר להיות גאה ביצירה שהמלחמה נגעה בה?

אם איני כותבת ואיני גאה במעט שכתבתי, מה משוררת בי? אנשים ניגשים אליי בבית הכנסת, בחנות המזון האורגני מתחת לביתי, ושואלים אותי מתי אכתוב על המלחמה. ״בטח זה נותן לך השראה״, הם אומרים, ״יש על מה לכתוב״. הציפייה הזאת משתקת אותי. פרסום ספר השירים השלישי שלי מתעכב שוב, מסיבות התלויות ושאינן תלויות בי, איני מצליחה לקבל החלטה, להתחייב לפרסם בהוצאה הכי נחשבת. נשמע זר למי שאני ברגעי המלחמה.

מי אני? אני משוררת, אישה כותבת.

אני רושמת לי ביומן כי ״הפשעים בוצעו בשפה (הוראות לביצוע הטבח), והתיקון יתרחש גם הוא בשפה (אמפתיה, הצעת עזרה, ניחום אבלים)״. אני מזהה כי התחושה הזאת של אובדן היכולת לספר סיפור מוכרת לי, חשתי כך אחרי שאבא שלי, זכרו לברכה, נפטר. כנערה וכאישה צעירה ציירתי כל הזמן. הייתי משוכנעת שלאחר התואר הראשון בפילוסופיה וספרות אמשיך ואלמד אומנות בבצלאל. כשאבא חלה ונפטר הפסקתי לצייר, הידיעה כי בעודו הוא חולה ואינו יודע כי הוא חולה עלה לירושלים ביום צום להשתתף בתערוכה שהצגתי בה כואבת לי עוד היום. כשחליתי בסרטן בתחילת הקורונה ב־ 2020 – הבנתי על בשרי ממש כי הדרך לנצח את הכאב היא להסכים לעבור בו, כלומר – לכתוב אותו. המנטרה ששימשה אותי בימי ההקרנות עולה בי שוב: ״אני חזקה מכל זה״. אני מבינה שעליי להידרש ולכתוב על המלחמה. גם כאן, כמו עם הסרטן, הכתיבה תהיה מכשיר ההחלמה שלי. הכתיבה מאפשרת לי ללכוד רגעים אקראיים ולבנות מהם סיפור, ליצור משמעות. זה מעניק לי שליטה: אני המספרת, אני בוחרת איך לספר ובעבור מה. שוב ושוב אני מבינה ש״הכתיבה״ אינה יעד, אלא דרך חיים. עליי להתגבר על המפלצות המאיימות – החרדה, חוסר הנוחות, תחושת החשיפה העצמית המוגברת.

אני חוזרת אליי פנימה, לא עוד אקרא בשירי אחרים, אני אשב ואתבונן. אני מסתכלת סביב. מה אני רואה.

אני רואה את הרהיט המרכזי בביתנו, הספרייה.

חודש יולי 2024 , אני נמצאת בסמינר ״יתד״ של המכון לחינוך חווייתי שאני מנהלת ומנחה. אני מתנסה בפעילות המונחית. אני מאיירת בלי לחשוב. מתמסרת לאוושת הדיו על נייר הבריסטול העבה. כעבור עשר דקות אני מסתכלת באיור.

המשבצת הימנית העליונה היא הספרייה שלנו. יש בה מדפים מלאים. מחזורים לימים נוראים בצד שמאל למעלה, מילון אבן שושן האדום על חמשת כרכיו מצד ימין במרכז הגובה. מדפי ספרות קודש. כל כתבי ש״י עגנון, אוסף ספרי אומנות, בישול, מדף ספרי קומיקס, מדף ספרי עיון, בעיקר פילוסופיה, ובמרכזה, ספרי השירה, עם מקום מיוחד ללאה גולדברג ופסלון קטן שלה בסמוך אליהם. מדף של ספרי חברים. הפמוטים של סבתא אסתר מונחים על מדף, לא רחוק מספריו של
בנימין זאב הרצל, והעציץ ההוא עם הצמח המטפס שאיני זוכרת את שמו והוא אינו מתפתח בקצב משביע רצון.

המשבצת השמאלית העליונה באיור מתארת את ״מעשה העז״ הפרטי שהיה לנו: בתחילת המלחמה חברים עברו לגור בביתנו, משפחה עם ארבעה ילדים, ועוד חברה נוספת עם בן ובת ישנה אצלנו עם ילדיה. כעבור שבועיים הם חזרו לבתיהם נטולי הממ״ד אך עם מקלט בבניין, וגיסתי וחמשת ילדיה עברו לגור איתנו לשלושה שבועות. הדירה כאילו נמתחה מאליה כדי להכיל עוד ועוד אנשים. כשהם יצאו, הבית נדמה כענקי. כמה מקום. כמה מרחב, כמה אור.

המשבצת הימנית התחתונה מוקדשת לא׳, ניצול מאחד מקיבוצי העוטף שעבר לגור אצלנו ביחידת הדיור שבסטודיו הנמצא מתחת לדירה שלנו. הוא מלא בסיוטים. הוא אינו עולה אלינו הביתה. הוא מסתגר ביחידה ואופה. הוא ממש כמו הפליט מהשואה, קרוב משפחה רחוק שגר בקצה המסדרון, מסיפוריו של בשביס זינגר.

המשבצת השמאלית התחתונה מתארת קבר. האיש שלי משרת כמודיע נפגעים, במאה ושישים הימים הראשונים של המלחמה הוא שירת כמנהל מדור הלוויות בירושלים ובשפלה. הוא חוזר הביתה ובעיניו עצב. אני מביטה באיור ונזכרת ב״העיוורת״ של יעקב שטיינברג – היא מגלה כי בעלה שנעלם באמצע הלילה, מריח מבוץ, עובד בחברה קדישא.

ההתבוננות באיור מאפשרת לי לזהות לראשונה מחשבות עמומות – אני חיה בכמה סיפורים יהודיים מקבילים, הכנסת האורחים שלקחנו על עצמנו מאז ומעולם וביתר שאת עם פרוץ המלחמה מעניקה לנו משמעות וגובה מאיתנו כוחות. האיור נותן לי יתדות ראשוניות להיאחז בהן, משם הכתיבה על המלחמה אפשרית.

זה השיר הראשון שאני שלמה איתו. אני נזכרת בעונג הכתיבה, וחשה מיד אשמה על כך.

שְׁלוֹשָׁה חֳדָשִׁים  
יוֹם שֵׁנִי 
נִצּוֹל בְּאַרְצוֹ
עָקוּר שָׁרָשִׁים
שָׂרְפוּ לוֹ אֶת הַבַּיִת 
הֵם הָרְגוּ אוֹתָהּ
הָרְגוּ אֶת הַכַּלְבָּה 
הַחֲתוּלָה נֶעֶלְמָה. 

אֵין לוֹ כְּלוּם 
הוּא לֹא מַשְׁוֶה כְּאֵב, כֻּלָּנוּ סוֹבְלִים. 
אֲנַחְנוּ שְׁמוּרִים בְּבֵיתֵנוּ, אִלְּמִים. 

יוֹם שִׁשִּׁי
הַצָּבָא מָצָא אֶת הַכַּלְבָּה
בַּמְּכוֹנִית הַשְּׂרוּפָה שֶׁלָּהּ 
אֶפְשָׁר לְהָבִיא אוֹתָהּ?

לְלוֹקָה יֵשׁ בְּלִיטָה בַּמֵּצַח, תָּמִיד הָיְתָה לָהּ. 
עַכְשָׁו יֵשׁ לָהּ צַלֶּקֶת 
וְקָלִיעַ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהוֹצִיא 
מֵעֶצֶם הֶחָזֶה
הִיא מְשַׁלְשֶׁלֶת הִיא חֲרֵדָה
צָרִיךְ לְהַסְבִּיר לָהּ. 
כְּשֶׁהוּא לוֹקֵחַ אֶת לוֹקָה בִּזְרוֹעוֹתָיו 
הוּא מְחַיֵּךְ

יוֹם רִאשׁוֹן
יֵשׁ הַלְוָיָה וְתִהְיֶה שִׁבְעָה.
הוּא אוֹפֶה אֶת כָּל הַמְּתוּקִים. 
אוֹפֶה לֵילוֹת בּוֹדְדִים בְּכוֹסוֹת סֻכָּר
צְוָחוֹת אֵימָה בְּקִילוֹ קֶמַח
רַק לֹא לַחְשֹׁב עָלֶיהָ 
מָה יָדְעָה
הַאִם הֵבִינָה שֶׁתָּמוּת
זָעֲקָה אֶת שְׁמוֹ

עַכְשָׁו זֶה רַק הוּא וְהַכַּלְבָּה.
בַּתְּמוּנוֹת עַל הַמְּקָרֵר 
כַּצְמָן עוֹמֵד פָּרוּעַ כְּמוֹ תַּלְתַּלָּיו
הִיא מְחֻבֶּקֶת וּקְרוֹבָה

שְׁלוֹשִׁים
חֲבֵרִים לֹא מַשְׁאִירִים אוֹתוֹ לְבַד
תָּמִיד יֵשׁ מִישֶׁהוּ 
לַעֲבֹר אֶת הַלַּיְלָה 
לְעַשֵּׁן אֶת הַיּוֹם
אֲנַחְנוּ קוֹנִים מָה שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ:
סֻכָּר לֹא סוּגַת, גְּבִינוֹת רַק שֶׁל גָּד
שֶׁמֶן קוֹקוֹס טִבְעִי, מֶיְפֶּל טִבְעִי 
קִילוֹ קֶמַח שְׁקֵדִים, נָטוּרִינָה,
קֶמַח לָבָן מְנֻפֶּה. 

שִׁשִּׁים
הוּא כּוֹתֵב שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַרְבֵּה מְקוֹמוֹת לִהְיוֹת בָּהֶם
הוּא מְחַפֵּשׂ מְקוֹמוֹת בָּהֶם יוּכַל לֹא לִהְיוֹת. 
גַּם הַלַּיְלָה הָיָה עֵר וְאָפָה
וְאִי אֶפְשָׁר לְהַאֲמִין

*לזכרם הטוב של תהילה קטעבי, עדי ויטל קפלון וחיים כצמן.

1ט׳ כרמי, ״מה שקרה״, בתוך: דבר אחר: שירים 1951 – 1969 , ירושלים: מקום לשירה (2020).
2 דן פגיס, "נובמבר שבעים ושלוש", בתוך: 'מילים נרדפות', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1982.
3 לאה גולדברג, ״על אותו הנושא עצמו״, בתוך: ׳יומן ספרותי: מבחר רשימות עיתונות׳, כרך ראשון 1928 – 1941, ספרית פועלים — הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017 , עמ׳ 396 – 400 .

צרו קשר

נעמי מנדל-לוי

nmandel-levy@mandel.org.il

עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: יניב איצקוביץ', יפה בניה, נעמי מנדל-לוי
אוצרת: דנה אריאלי

עריכת לשון: רעות יששכר, אייל טלמון
עיצוב גרפי: אביב ליכטר
הפקה וניהול דיגיטל: יהל מיימוני, עדן דוד
בניית אתר: שי קדם
הגהה: יונית ניסים

כל הזכויות של היצירות המופיעות כאן שייכות ליוצרות וליוצרים ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש © 2026