אילנה שריג היוז

מפצע לאור: על פגיעוּת ומנהיגוּת

אילנה שריג היוז היא מנהלת תוכניות בקרן ׳ביחד׳ — קרן משפחת קרסו. עד לאחרונה ניהלה את התוכנית למובילי לכידות חברתית, מיזם משותף של מכון מרחבים ועמותת רוח טובה. בוגרת בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית, מחזור כ״ה.

***

מִבַּעַד לְסֶדֶק הַזְּמַן תְּשׁוּבָה חֲרִישִׁית מִסְתַּנֶּנֶת אֶל

דָּלֶת אַמּוֹת הַסִּפִּין:
לֹא יַגְלִיד הַכְּאֵב הַזֶּה, בִּלְתִּי אִם
יֻגַּד  

דנה אמיר, קריעה, 2016, הוצאת אבן חושן

***

אבי, שמת ונעלם מחיי בפתאומיות מכאיבה כשהייתי בת כמעט 12 , שיתף אותי פעם בסוד על אנשים רגישים. משהו בו אולי זיהה בי, הילדה, קווים דומים לאלו שחווה כל חייו, והוא רצה, כנראה, להכין אותי ולו במעט לבאות.

אנשים רגישים, כך הוא אמר לי, מרגישים הכול יותר. זה אומר שכשקורים דברים רעים, קשה להם יותר, ושלפעמים גם דברים שקורים לאנשים אחרים עוברים בתוכם. הם מרגישים הכול. אבל, הוא הוסיף, אנשים רגישים גם רואים יותר יופי, מרגישים יותר אהבה גם במקומות שהיא לא נראית, הם רואים יותר אנשים אחרים, הם יכולים להתרגש גם מדברים של יום יום. הם בתוך החיים כל הזמן. על יופיים ונוראותם.

בשבעה באוקטובר ובשבועות רבים אחריו, הרגשתי כאילו כל הכאב שחוו אלפי אנשים עובר וקיים בתוכי. בכל לילה כשהורדתי את התריס בחדר השינה במקום מגוריי לא רחוק מהגבול הצפוני, הסתכלתי אל תוך האפלה שבחוץ כאילו מסתתר בה משהו או מישהו שמאיים עליי ועל משפחתי. בלילות כמעט לא ישנתי ובימים נשרטה תודעתי שוב ושוב עם כל עדות. האם הרגישות הזאת שירשתי מאבא תעזור לי גם לראות יותר יופי, לאפשר לטוב להתגלות?

אני מנהלת את התוכנית למובילי לכידות חברתית. מטרתה לקדם לכידות חברתית בחברה הישראלית דרך ארגונים ודרך נציגים ונציגות של ארגונים מהמגזר הציבורי, החברתי והעסקי, מכל הקבוצות בחברה הישראלית. שלושה ימים אחרי הטבח, בעשרה באוקטובר, אמור היה להיפתח מחזור נוסף של התוכנית. חודש לאחר מכן אמור היה להתקיים כנס שנתי גדול של קהילת הבוגרים והבוגרות. אחרי שדחינו את פתיחת המחזור ואת הכנס, נותרתי מול הר המציאות שעליו הרגשתי שאני צריכה לטפס שוב ושוב מדי יום, מתוך תחושת מחויבות ושליחות חזקה: אני לא יכולה להתפרק. אני לא יכולה להיעלם. יש לי קהילה לנהל ולהוביל. יש לי משימה.

מדוע הרגשתי כך? הרי ההלם והטראומה היו משותפים לכולנו ותוכניות רבות נדחו באותו זמן. אולי הייתה זאת הילדות בקיבוץ, הלינה המשותפת, שם למשל למדתי לקרוא לשומר הלילה כשאחי הצעיר הגיע אליי מבית הילדים שלו בהליכה מתוך שינה; אולי היה זה מותו המוקדם של אבי, שאחריו הרגשתי אחראית לאחיי התאומים הצעירים ממני ולאמי; ואולי זה בזכות בתי הבכורה, שנולדה עם מוגבלות מורכבת ושלידתה שלחה אותי למסע בלתי נגמר של אתגרים ומאבקים. עמוק בתוכי ידעתי שעליי לתפקד, להוביל. כתמיד.

לכן, מתחילת המלחמה ניהלתי והובלתי. יצרתי חיבורים בין צרכים לבין יוזמות לעזרה בתוך ומחוץ לקהילת התוכנית, דיברתי יום יום עם בוגרים ובוגרות שלה, שמרתי על קשר עם משתתפי המחזור שנדחה בכמה חודשים אבל נפתח לבסוף בינואר. עזרתי לקדם, למשל, תוכנית שחיברה בין חברת הייטק לבין עמותה של יוצאי אתיופיה במטרה להנגיש כלים דיגיטליים לנוער ולקשישים, או תוכנית שהעניקה הזדמנות לנערות ערביות מצטיינות להגיע לעבודה בהייטק, ותוכנית
שהובילה שיח מורכב בין קבוצות עובדים מזהויות מגוונות בארגונים עסקיים גדולים. והייתה ההתרגשות של המשתתפים, שהרגישו שזכו לנשום קצת בזכות המסגרת שיצרנו להם, ותחושה שלי שאני ממלאת תפקיד בעל ערך, כי איך אפשר להרגיש חזקים בלי לכידות חברתית.

אבל בתוכי השתוללו כל הזמן השאלות. האם להיות חזקה הוא באמת הדבר הכי חשוב עכשיו? מדוע אני מרגישה כל כך שבירה ופגיעה אף־על־פי שאני מתפקדת? האם אנשים אחרים צריכים עכשיו לראות את העוצמה שלי או דווקא את הפגיעות?

העיסוק בפגיעות כערך וכליבה של כל קשר אנושי לא היה חדש לי, והוא העסיק אותי וריתק אותי שנים. עכשיו, הסיפור המקצועי התערבב באישי. אני אמא לשלוש בנות. בתי הבכורה מיקה, בת 27, נפגעה בלידתה וחיה עם מוגבלות מורכבת. ההגדרה הרשמית היא שיתוק מוחין והמוגבלות הפיזית (היא בכיסא גלגלים ממונע) היא שנראית לעין. אבל לאורך כל השנים, ובארבע השנים האחרונות ביתר שאת מאז משבר שעברה, היא ואנחנו איתה עוברים רכבת הרים רגשית ונפשית שמשבשת את ימינו ולעתים את לילותינו.

סביב הקשיים שעלו, לצד נקודות אור רבות בהורות למיקה, חוויתי באופן חזק את העוצמה הטמונה בפגיעות כאשר שיתפתי בכנות בעמוד הפייסבוק שלי בחוויות טובות לצד הקושי. דרך השיתוף מצאתי הד עמוק ומרגש בתגובות של הורים לילדים ואנשים עם מוגבלויות, וגם סתם אנשים שמצאו בשיתוף ערך. הכנות והאותנטיות שלא תמיד היו לי קלות, הצמיחו קשרים וקהילה סביבי. צריך כפר כדי לגדל ילד; הרבה יותר מכפר כדי לגדל ילדה עם מוגבלות. הכפר שלי, הווירטואלי, היה שם עבורי באופן ממשי בכל פעם שהייתי צריכה. בגיוס המונים לכיסא ממונע חדש, בתמיכה בזמן משבר או בפילוס דרך במאבקים בירוקרטיים.

אחרי תקופה ארוכה של התקדמות איטית לאיזון מחודש אחרי המשבר ולבניית חיים טובים למיקה, באה המלחמה שלקחה ממנה ומאיתנו את השגרה. את הנסיעה למרכז היום שנסגר, את ההידרותרפיה, את הפגישות עם חברים.

וכך, מצאתי את עצמי בתוך סערה רבת רבדים ומתמשכת: בחוץ מלחמה, חטופים, מפונים, חיילים שנהרגים, עתיד לא ברור, חברה משוסעת, אזעקות ונפילות קרובות אלינו שגרמו גם לפצועים והרוגים; בבית התפרצויות של בכי, צעקות וקללות שצריך לדעת לנטרל שוב ושוב, וגם אתגרים של קו עימות בצפון בהתראות של 15 שניות שלעתים תפסו אותנו בתמרון מסובך עם כיסא הגלגלים, שאותותיו נראו בקיר בכניסה לממ״ד, וגם פעם אחת ברכב, כשמיקה יושבת בכיסא הגלגלים, בידיעה שהזמן הקצר אינו מאפשר את הורדת הכיסא במעלון. אני זוכרת איך ישבנו איתה שם, מגוננים עליה כמיטב יכולתנו, מעלינו יירוטים והדי פיצוצים מאיימים ובתוכי ההכרה שאני חייבת עכשיו להיות חזקה בשבילה, אבל גם ההבנה שכולנו פגיעים שם, יחד. עשר דקות אחר כך כבר הייתי בתוך שיחת זום של עבודה עם ההתלבטות: לספר את מה שעברנו עכשיו? להמשיך כאילו לא קרה כלום?

הכול התערבב כל הזמן. אזעקות קטעו שיחות זום שלפעמים נמשכו בממ״ד (בנוכחות מיקה שלעתים גילתה עניין בשיחה ולעתים הפגינה זעם); מטופלים של בן זוגי — מטפל באמצעות אומנות שתמיד שמר על הפרדה מלאה בין הבית לבין הקליניקה, נכנסו איתו לממ״ד בזמן אזעקה, לעתים עם הוריהם. הדריכות התמידית גרמה לי להרגיש שהקצוות שלי נחלשים ונשחקים.

בחיי האישיים כבר ידעתי שפגיעוּת היא בסיס לכל קשר משמעותי ולביסוס של אמון, וכבר ידעתי שכשאני מרגישה ביטחון מתאפשרת לי פגיעוּת ושהפגיעות הזאת היא חלק ממי שאני ומי שאני רוצה להיות. גם בחיי המקצועיים הייתי מודעת לכך שככל שגבר ביטחוני כמנהלת, כך הרגשתי נוח יותר להתייעץ עם הצוות שלי, להגיד כשלא הייתי בטוחה במשהו ולקבל גם ביקורת.

בזמן המלחמה, הכול הועצם. כל שיחה שהתחלתי עם השותפים שלי בצוות המוביל בארגון או עם בוגרים ובוגרות בתוכנית התחילה בשאלה המורכבת ״מה שלומך״? והלכה קודם למקומות האישיים. אני זוכרת שיחה כזאת שהתחילה מרצון לברר משהו ענייני לגמרי עם בוגר התוכנית והתמשכה לשעה וחצי של שיתוף מרגש על מה שעובר עליו. אני זוכרת שיחות עם בוגרת מהחברה הערבית ועם בוגר מהחברה החרדית על התחושות שלהם בתקופה המורכבת הזאת והתכתבות עם בוגר שכתב יומן רב כנות, מרגש ושובר מוסכמות על שירותו במילואים. כל אלו העמיקו את הקשר ויצרו סוג חדש של שותפות לדרך.

וכל זה הביא אותי לחשוב על פגיעוּתּ ומנהיגוּתּ. התבוננתי בלב כואב במנהיגות הלאומית שנראה היה שעושה הכול כדי לא להיתפס כפגיעה וחלשה, ובדרך מאבדת את היכולת לאמפתיה וחמלה, לשיקום האמון וגם לעוצמה אמיתית, ולאט לאט התחילו להגיע התשובות.

הבנתי שהכול מתחיל במבט. מבט שרואה. רואה באמת. עבורי, אין דבר מרגש ומחזק יותר מהתחושה שרואים אותי. לא מזמן כתבתי פוסט בפייסבוק על הדבר הזה שאני עושה כשאני מחלצת שוב ושוב כבר שנים את מיקה מבורות של עצב, לחץ וזעם שהיא נופלת אליהם, גם כשכבר אין לי סבלנות וכוח, וכתבתי גם באופן חשוף ומביך שמה שאני רוצה זה מדליה. שמישהו יגיד שהוא רואה אותי ואת ההתמדה שלי, והנה: קבלי מדליה. ובוקר אחד הגיעה בדואר מדליה, אני לא יודעת ממי. היה כתוב עליה שמי ו״אמא״ ובפתק שצורף נכתב ש״לפעמים משאלות מתגשמות״, ובכיתי, כי נראיתי. כי ראו אותי. הבנתי שאת הנראות הזאת אני מחפשת גם בעבודה שלי ובכל הנהגה שרואה את מי שמולה ואת מי שהיא מבקשת להנהיג. הבנתי גם שכדי להרחיב את המבט ולראות אחרים, אני צריכה לאפשר לעצמי להרגיש את הפגיעוּת שלי עצמי ולבטא אותה. רק אז אוכל לראות באמת גם את הפגיעוּת באנשים אחרים, ורק כך אפשר להנהיג באמת. ג׳לאל א־דין רומי אמר:
״הפצע הוא המקום שבו האור נכנס אליך״, להכיר בפצע, זה לתת מקום לאור. להנהיג זה לאפשר לפצע להיות המקום שדרכו נכנס האור.

צרו קשר

נעמי מנדל-לוי

nmandel-levy@mandel.org.il

עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: יניב איצקוביץ', יפה בניה, נעמי מנדל-לוי
אוצרת: דנה אריאלי

עריכת לשון: רעות יששכר, אייל טלמון
עיצוב גרפי: אביב ליכטר
הפקה וניהול דיגיטל: יהל מיימוני, עדן דוד
בניית אתר: שי קדם
הגהה: יונית ניסים

כל הזכויות של היצירות המופיעות כאן שייכות ליוצרות וליוצרים ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש © 2026