יפעת הרמן

הפעם לא אורזת

יפעת הרמן היא מנהלת סניף חיפה של הביטוח לאומי וחברה בשתי קרנות של ביטוח לאומי — קרן מפעלים מיוחדים וקרן סיעוד. אנליסטית ומנטורית ב׳כוורת׳. בוגרת מחזור ג׳ בתוכנית מנדל למנהיגות אזורית בצפון.

אפריל 1983

אני נהגת צעירה מאוד, נוסעת בערב שישי לבקר חברה. תוך כדי חנייה, אני פוגעת במכונית חונה. כשאני חוזרת הביתה אני מספרת להוריי בחשש. ״לא נורא,״ מרגיע אבא שלי, ״זה לא משהו להתרגש ממנו״. הוא מדגיש: ״הכי חשוב שתמשיכי לנהוג״. בכל פעם שאני רואה את המכונית ההיא בכפר ויתקין אני נזכרת בתגובתו של אבי, שורד השואה שהעפיל לארץ כילד יתום. לראשונה עלה באונייה אקסודוס, גורש, ועלה שנית באונייה קדמה. המורשת שלו: להיות פרקטיים. כשמשהו קורה, לא משנה מה, ממשיכים לתפקד. בודקים מה צריך לעשות, ועושים. כך גדלתי. אלו הערכים שהוטמעו בי. ומהר. אבא שלי תמיד ממהר, לא ברור לאן ולמה.

יולי 2006

אני בת ארבעים ומתכננת לחגוג. בתחילת הקיץ אמרתי בצחוק שבא לי חופש גדול, כמו פעם, כשהיינו ילדים. אבל ב־ 16 ביולי אני מתעוררת מאזעקה ומבינה שהקיץ יהיה אחר. הקיץ מביא עמו את מלחמת לבנון השנייה. אני אורזת במהירות ציוד לשלושת ילדיי ושואלת את עצמי מה באמת חשוב עכשיו. מעולם לא נהגתי כל כך מהר בדרך פרויד המתפתלת במורד הכרמל לים, ומשם לכביש החוף. את השבועות הבאים אנחנו מעבירים בחדרה אצל הוריי. מצד אחד אי־ודאות, ומצד שני מקום מוכר ובטוח. אני נפגשת עם חברים מהתיכון, בונה שגרת חופש גדול, אבל ברקע — מלחמה. ״בפעם הבאה תיזהרי עם המשאלות שלך״, אומר לי חבר.

דצמבר 2010

שריפה גדולה משתוללת בכרמל. הלהבות בחלון ביתנו הן מופע מהפנט ומצמית. שוב אני אורזת בחופזה ושוב אנחנו נוסעים מכאן והלאה. כמה פעמים עוד אצטרך לארוז ולעזוב את המקום שאמור להיות הכי בטוח? שוב מדרימים לחדרה. אנחנו בני מזל שיש לנו לאן ללכת. יחלפו חודשים ארוכים עד שהיערות השרופים יתאוששו ויצמיחו עלים ירוקים.

אוקטובר, 2023

אני מתעוררת ולא מבינה למה כל כך הרבה אנשים התקשרו אליי כל כך מוקדם. עמיר אומר לי שפרצה מלחמה ויש מחבלים ביישובים בדרום. זו שעת האמת. אני יודעת שקורה משהו איום ונורא ושנצטרך לתפקד. על אף שבמסגרת העבודה תרגלנו תרחישי חירום ומצבי קיצון — רעידות אדמה, צונאמי, שרפות ואפילו מלחמות — לזה לא התכוננו. את התרחיש הזה לא תרגלנו. אני נכנסת מיד למצב עשייה. הפעם אני לא אורזת ולא עוזבת ולא נוסעת להורים. זו המשמרת שלי. התרחישים הבדיוניים ביותר הפכו למציאות חיינו, ואני, בת לאבי, נכנסת מיד לפעולה.

***

אני מנהלת את סניף הביטוח הלאומי בחיפה. אחד הגדולים בישראל. אני אחראית על כמאתיים עובדות ועובדים ועל כל מי שזקוק לקבל מאיתנו שירות.

כשהמידע מתחיל להגיע באופן מסודר, אני מבינה את גודל השעה. אני מבינה שעליי למצוא את האיזון הנכון בין דאגה לביצוע המשימות הרבות והדחופות לבין הדאגה לעובדות ולעובדים ולי. עליי להכיר בפחד שכולנו מרגישים. שום תאוריית ניהול, שום קורס שעברתי, אפילו לא ההתנסות בתקופת הקורונה, לא היו לי עוגן בתקופה זו. איך לשמור על רצף עבודה וגם על בריאותם הנפשית של העובדים? ושלי? ידעתי רק שעליי לתת דוגמה אישית. ידעתי שמעשיי נבחנים לא פחות מאשר מילותיי. ידעתי גם שככל שהעובדים חזקים, כך יש להם יכולת לתת שירות לציבור.

מהר מאוד למדתי שאני צריכה להיות נוכחת, שהעובדים צריכים לדעת שאני נמצאת כאן עבורם וזמינה להם, שהם רוצים להרגיש שאני יודעת את הדרך שבה כולנו צועדים יחד. הבנתי שחשובה הנוכחות הפיזית שלי בסניף, המפגשים עם העובדים, התחושה שאני שם בשבילם. עובדת אמרה לי ״זה טוב לי כל כך לראות אותך כל יום, את מרגיעה אותי״. חשוב שיראו אותי, שאבוא להגיד בוקר טוב, שאחייך. גם כשקשה, כשעצוב, כשמפחיד. והיה יותר מפחיד מאי פעם.

מבחינת העבודה עצמה התשובות פשוטות יותר. ניידתי עובדים ממחלקות פחות חיוניות למחלקות שעומס העבודה בהן גדל. בתחום השיקום, שתפקידו טיפול בנפגעי פעולות איבה וליווי אישי שלהם, ביקרתי כל יום, ולפעמים פעמיים ביום. עובדות התחום הן עובדות סוציאליות. רובן עובדות חדשות שלא יצא להן לחוות טיפול בנפגעי איבה בשלב ראשוני כל כך. עובדת סוציאלית פוגשת את המשפחה שנפגעה בתוך 24 שעות מרגע ההכרה באירוע כאירוע איבה, והליווי נמשך לתמיד. הקשבתי להן כאשר סיפרו על המפגשים עם המשפחות שהצטרפו למעגל השכול, ועל ביקורי הפצועים ובני משפחותיהם בבתי החולים.

נוספה לנו התמודדות חדשה: טיפול במשפחות חטופים. אירוע ראשון מסוגו. צריך לבנות יחד פרוטוקול טיפול. ברגישות, בהקשבה פעילה, בפסיעות עדינות ובנשימה עמוקה. אני זוכרת את ההכנות שעשינו לפני הקשר הטלפוני הראשון שיצרנו עם המשפחות, את ההתלבטויות איך לעשות זאת בלי להוסיף עוד גרגיר של כאב וצער ועם יכולת להכיל את כל מה שיעלה ויצוף. היה לי ברור שבשביל העובדת שמונתה לטפל במשפחות החטופים עליי להיות זמינה באופן אחר. היא שיתפה אותי בכל פיסת מידע שקיבלה. שתינו הוצפנו אושר אחרי ששתי חטופות שטופלו בסניף שוחררו, וכאבנו כאשר נודע על הירצחם של שני חטופים אחרים. אנחנו עדיין כל כך מחכות לשובו של החמישי. העובדת הזאת נוהגת לרוץ בשעות הפנאי. באחד מימי שישי מצאתי את עצמי, מוקדם בבוקר, מחכה לה בקו הסיום של ריצת 10 ק״מ למען החטופים. היה לי חשוב שתדע שאומנם לא רצתי, אבל אני איתה.

צעדים קטנים, יומיומיים. דאגתי לתליית דגלים בתוך הסניף ומבחוץ שיתנוססו בגאווה. אחת העובדות שיתפה אותי בתחושה הטובה שיש לה כשהדגל נגלה לעיניה בכל בוקר עם הגעתה. התכנסנו להדלקת נרות משותפת ותפילה לשלום החיילים והפצועים. הנרות בצורת מגן דוד, ההתאספות המשותפת במעגל אחד חיזקה את כולנו. בהמשך חילקתי את העובדים והעובדות לקבוצות, ובמשך שבועיים נפגשתי עם כולם. התוודענו לסיפורים קשים, לטרגדיות, לנסים, ושיתפתי אותם בסיפור האישי שלי. אבא שלי התייתם בגיל שש מאמא שלו ולאחר חצי שנה גם מאביו ונשאר עם אח גדול ממנו בשנה וחצי. ולמרות כל זאת, אני יושבת כאן ומנהלת איתם את השיחה החשופה הזאת. זה המקום שנותן לי תקווה ויכול אולי לסייע גם להם. תחושת היחד שלנו התחזקה, ההיכרות העמיקה באופנים שלא היו מתאפשרים אלמלא מאורעות השעה.

***

וברקע אבי, נושק לתשעים, הולך וכוחש, כומש ומתכנס בעצמו, גופו קמל, זיכרונותיו נודדים לשנות ילדותו. אני צופה במסע הזה בעצב, ללא יכולת להושיט יד. זוכרת איך היה מעודד אותי להעמיק פנימה לים, לא לפחד, לשחות. זו אחת המתנות שאבי העניק לי, לא משנה מה קורה, ממשיכים קדימה.

צרו קשר

נעמי מנדל-לוי

nmandel-levy@mandel.org.il

עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: יניב איצקוביץ', יפה בניה, נעמי מנדל-לוי
אוצרת: דנה אריאלי

עריכת לשון: רעות יששכר, אייל טלמון
עיצוב גרפי: אביב ליכטר
הפקה וניהול דיגיטל: יהל מיימוני, עדן דוד
בניית אתר: שי קדם
הגהה: יונית ניסים

כל הזכויות של היצירות המופיעות כאן שייכות ליוצרות וליוצרים ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש © 2026