שלומית אורבך

חַיָּל קָדוֹשׁ

אֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לִקְרֹא בַּבֹּקֶר
בְּשִׁמְךָ
הַמִּתְחַלֵּף מִשָּׁעָה לְשָׁעָה,
מֵעִיר לְעִיר,
מִמִּשְׁפָּחָה לְמִשְׁפָּחָה.

אֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לִרְאוֹת
אֶת כָּל הָאִמָּהוֹת שֶׁלְּךָ
בּוֹכָה,
שַׁיֶּרֶת יְלָדִים שֶׁלֹּא נוֹלְדוּ
יְתוֹמָה עַכְשָׁו מִמְּךָ.
אֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לִקְרֹא אוֹתְךָ
בְּכוֹתְרוֹת מַהֲדוּרוֹת פְּרִיצָה לַחֲדָשׁוֹת
כִּי הַדְּמָעוֹת מְטַשְׁטְשׁוֹת.

אֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לִקְרֹא בְּשִׁמְךָ
בְּכָל הַשָּׁעוֹת הַמֵּתוֹת
כִּי הָאֵימָה
כִּי הַיֹּפִי
כִּי הַצַּעַר

אֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לִנְשֹׁם הַבֹּקֶר
בְּשִׁמְךָ
הַשֵּׁם יִקֹּם דָּמְךָ