טל עזגד

בנכר

גַּם מִמֶּרְחַקִּים,
הָרֹאשׁ עָכוּר כְּשֶׁהָיָה,
הָעֵינַיִם מִתְמַלְּאוֹת דְּמָעוֹת,
הַנְּשִׁימָה אֵינָהּ סְדוּרָה
רוֹבֶצֶת עַל מַפְתֵּחַ הַלֵּב


רַק בְּהוֹנוֹת רַגְלַי
נָעוֹת לְפֶתַע בְּחָפְשִׁיּוּת
אוֹת לַפַּחַד הַקִּיּוּמִי
שֶׁמַּתְחִיל לִזְלֹג מֵעָלַי,
כְּמוֹ קֶצֶף בְּסוֹפָהּ שֶׁל מִקְלַחַת,
אֲבָל נֶגֶד כִּוּוּן הַכְּבִידָה