בבלגן אפשר היה להבחין עוד לפני שנכנסתי למלון המתפקע בשכונת בית וגן שבירושלים. בין ערמות של בגדים לבין דוכנים מאולתרים של ביטוח לאומי ושל שירותי בריאות כללית, מצאתי בעיקר ילדים משחקים מחבואים ומבוגרים בוהים בחלל, אבודים. "לאן אתה?" שאל המאבטח בתקיפות. לא ממש ידעתי איך לענות. "הכניסה אסורה. לכאן נכנס רק מי שהגיע מהעוטף". היה זה שבוע אחרי שבעה באוקטובר וב"עוטף" לא הייתי מאז דרום אדום ב־2016. באתי כי למילואים לא לקחו אותי וממש רציתי לעזור, אבל באמת לא ידעתי איך. "אני מהחינוך", אמרתי. אחרי מבט חושד הוא נתן לי לעבור.
"אפשר לסייע?" שאלתי ונעניתי בתחילה בפנים חתומות.
"הבעיה היא עם הנוער", אמרו לי אחרי שקט מתמשך שכמעט גרם לי לוותר. "אנחנו לא מצליחים להגיע אליהם בכאב הזה, ולא להוציא אותם מהחדרים".
לא רק בבית וגן נשארו הנערים בחדרים. כשנכנסתי למלון דיוויד בים המלח, ויהורם גאון בדיוק שר בפתוס על הפסנתר "לא לא לא תנצחו אותי" – כשברחבי קומת הכניסה משפחות אבלות ואנשים פצועים עמדו בתור לתת עדות במשטרה – בני הנוער לא היו בנמצא. הכול נראה שבור וכאוב וסוריאליסטי כל כך.
בימים שלאחר מכן הגעתי לטבריה, למשמר העמק, להרצליה ,למצפה רמון ולאילת, ובכל מקום אותו ריטואל: בהתחלה מבט מרחיק מהשומר, "לאן אתה?", אחר כך מבט בוחן מאנשי הקהילה, "מי שלא היה איתנו מאחורי השער הצהוב ב-7 באוקטובר, שלא יבוא עכשיו". וכשיושבים מספיק זמן ,השער מתחיל להיפתח. "הבעיה היא שאנחנו פשוט לא יודעים מה לעשות עם הנוער במצב הזה. ביום הם ישנים, בלילה הם יוצאים להסתובב, חוזרים הפוכים, מבטים חלולים. לא מדברים איתנו. מנתקים מגע".
והנערים: "לכמה זמן באת?" הם שואלים בכל מפגש. "שבוע ?שבועיים? עזוב, תמשיך הלאה". הם לא יתמסרו למי שבאו לזמן מוגבל ושעוד מעט יחזרו לביתם. מתי יוכלו הם, הנערים עצמם, לחזור הביתה?
הבית הוא המקום שבו הם הרגישו שייכים, עם החדר שלהם שאפשר לסגור בו את הדלת, עם המרחב הפרטי שאפשר להסיר בו את ההגנות. דווקא עכשיו, כשהכי קשה, המרחב הזה חסר.
הבית הוא גם מוקד המשפחה. ארוחות, מסורת, חוויות של ילדות ושל התבגרות ושל חגים. זהו המקום שבו מתעצבת הזהות. הוא הבסיס שממנו יוצאים ואליו חוזרים. והבית הוא גם שגרה ותפקידים ודינמיקה של קשרים. כדי לזכות בכל הדברים האלה שהבית נותן יש גם אחריות – המשימות שצריך למלא כדי להפעיל את מכונת היום־יום. להתארגן, לסדר, להכין אוכל, להיות עצמאיים ולעזור בבית. אלה מעשים קטנים שנתפסים כשוליים, אבל מעניקים לאורך השבוע נקודות בזמן שבהן הם מרגישים נחוצים. לא רק למען עצמם.
הבית הוא גם הקשר גיאוגרפי ותרבותי – נוף ילדותם; קהילה ושייכות למרקם שהוא מעבר לחדר ולמשפחה ולרחוב שממנו הם יוצאים בכל בוקר לבית הספר ושדרכו הם חוזרים בערב מחברים. זה הציר המרכזי בשייכות שלהם, שסביבו נעים חייהם. ובתהליך המורכב הזה שנקרא תקופת ההתבגרות, השייכות והבית הם עוגנים הכרחיים בתוך סערת חייהם. ולכן הם כל כך נחוצים להם.
בחדרם במלון, שהחליף באחת את הבית, החלום של לקום בכל בוקר באתר נופש הופך אט־אט לסיוט. בתוך הסערה המושלמת, הם מייחלים כל כך לעוגן, אך מוצאים עצמם על הפלגת הכול כלול. החוסר באותה עשייה יום־יומית פשוטה פוגע בתחושת התפקיד, מפר את חוויית המסוגלות, כופה חוסר בחירה ומביא לתסכול. התפקידים במשפחה משתנים. מיקוד השליטה מתרחק מהם. הם לא בחרו להיות פה, הם לא בחרו מי יהיו שכניהם למסדרון, והם אינם יודעים כמה זמן עוד יהיו כאן יחד. הכול זמני וחיצוני לשליטתם. שלוש פעמים ביום הם יורדים לחדר האוכל של המלון, מקבלים את כל השירותים, חפים ממשימות ומחויבות, ובהתאם לכך גם הולכים ומתנתקים מתחושה של אחריות ושל משמעות שבלעדיה אין שייכות ואין בית.
*
על הדשא בשפיים שמעתי בפעם הראשונה על המשאיות – משאיות של נייקי ושל שטראוס ושל איקאה ושל מוצרי חשמל – עוצרות ופורקות משטחים שלמים של ציוד למפונים.
"לאנשים כבר אין מקום בחדרים", אמרו לי. ולא רק בגדים ומעדנים ורהיטים ומוצרי חשמל, גם בחוויות ובפעילויות הם מוצפים. "בשבוע שהגעתי לפה הזמינו את כולם לפילאטיס גורים. זה פילאטיס שבזמן האימון יש בחדר גורים קטנים של כלבים שמסתובבים עליך". מצד אחד מנסים לייצר להם שגרה, להחזיר אותם לבית הספר. מצד שני שטף האירועים והאטרקציות גורם להם להרגיש שהשגרה הזאת מיותרת להם. מנוער העוטף הם הפכו לנוער העטוף. מעמד יוצא דופן ,שמצד אחד ניסה להקל עליהם (ואולי גם על רגשות האשם של העוטפים) ומצד שני העלה את סף הריגוש, הפך אותם לצרכנים ואפשר להם להימנע ממעורבות ומנשיאה באחריות.
על החינוך להיות חסם העורקים בזמן מלחמה, כפי שקבע צבי לם בספרו "מלחמה וחינוך". באנו באוקטובר 2023 לעבוד עם הקהילות שנפגעו כדי לסייע להעמיד את הנערות ואת הנערים על הרגליים מתוך תחושה של חובה מוסרית כלפיהם. אבל במידה רבה באנו גם מתוך האמונה שכדי לראות את החברה הישראלית משתקמת ביום שאחרי המלחמה, נצטרך לראות בתהליך של שיקום והחלמה את הקהילות שהיו בלב הפגיעה.
כאנשי חינוך, זו הייתה ההתגייסות שלנו למאמץ המלחמתי .הניסיון לעטוף את הנוער שנפגע כדי לתת מזור לכאב היה אינסטינקט נכון בשלב הראשון. ואולם הנטייה להמשיך ולעטוף אותם לאורך זמן עיכבה את היכולת שלהם עצמם להמשיך בתהליך של החלמה וצמיחה.
עד מהרה הבנתי – עוד אירוע מרגש ועוד פינוק לא יעזרו להם לקום על הרגליים. דווקא צעדה שהובילו למען החטופים, עגלת הקפה הקהילתית שהקימו בכרמי גת, ערב של מסעדה קהילתית במפלסים וטיול חנוכה שהנוער אירגן ברוחמה – דווקא אלה היו האירועים המשמעותיים שהגבירו את המעורבות של בני הנוער והתחילו לייצר שינוי בקהילות. תחושה מחודשת של תפקיד. של מסוגלות. של עשייה שרואה בתוכה גם את האחר. כדי שיוכלו לצלוח את המשבר, הם צריכים להרגיש שהם מסוגלים להשפיע על סביבתם. רק כך ירגישו שוב בבית.
בשלב הזה תפקידנו כמחנכים היה לייצר יציבות, אחריות ומחויבות. כשהם האחראים, הם מכניסי האורחים, הם בעלי הבית. זהו המרחב שלהם בזכות המעשה שלהם.
היום, במבט לאחור, אני מבין שהנטייה שלנו לעטוף יתר על המידה את בני הנוער לא התחילה בשבעה באוקטובר. במקומות רבים בחברה שלנו התמקדנו יותר ויותר בפרט וברווחתו, ופחות ופחות באחריותו ובתפקידו בחברה. פעמים רבות אנו מבקשים לקדם ולטפח את ילדינו כדי שימצו את הפוטנציאל, כדי שיצליחו. ותופסים זאת כמהלך שלא בא יחד עם התפקיד החברתי והקהילתי.
חלק מהקסם של החברה הישראלית הוא המוסכמה שהצעירים צריכים למלא תפקיד. מההדרכה בתנועת נוער, דרך ההתנדבות בשכונה, היציאה לש"ש או למכינה או לשירות לאומי. להתגייס לצבא, לעשות מילואים, לצאת להפגין. הבית שהוא החברה הישראלית דורש מאיתנו כל כך הרבה, אבל נקודות הממשק האלה גם מאפשרות את החיבור העמוק ואת התחושה שאנחנו לא אורחים במרחב. אנחנו בני בית. אנחנו שייכים ואנחנו שותפים. עכשיו, כשאני אומר ש"אני מהחינוך" – אל השותפות הזאת ואל השייכות הזאת ואל האחריות הזאת אני מתכוון.

ערן זהר
עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: גילי רומן, ד"ר יניב איצקוביץ', ינה נכט, עילם לביא
עריכת לשון: רעות יששכר
עיצוב גרפי: תמר לב אליהו
בניית אתר: שי קדם
הפקה: קרן יצחקי, יהל מימוני
המסמך מייצג את עמדתם האישית של הכותבים והכותבות
ואינו משקף עמדתה של קרן מנדל-ישראל.
כל הזכויות למסות המופיעות כאן שייכות לכותבים לכותבות ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש מהם.
ירושלים, נובמבר 2025