בתחילת חודש אוקטובר 2025 התקיים המפגש "זיכרון בחלוף הזמן: עדות ויצירה פוסט 7.10" לציון שנתיים לאירועי שבעה באוקטובר, שאליו הגיעו בוגרות ובוגרים מכלל תוכניות הקרן לעדות ולשיחה על המתרחש בצל המלחמה.
המפגש נפתח במעגל שיח בנושא "תרבות זיכרון" ובו עלתה שאלת האחריות של סוכני התרבות בעיצוב הזיכרון, על האתגרים וההתמודדות האישית כבעלי תפקיד בזמן מלחמה: ענת מרלא חפץ, מזכירת קיבוץ נירים בשנה שלאחר 7 באוקטובר ובוגרת תוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית, תיארה את האתגרים בבנייה מחודשת של קהיליית נירים; אבישג שאר-ישוב, צלמת עיתונות ובוגרת תוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית, שיתפה בחוויות של מי שעומדת מאחורי העדשה בזמן מלחמה; פרופ' דנה אריאלי, העוסקת במחקר וצילום תוך התמקדות ביחסי הגומלין בין אומנות לפוליטיקה וחברת צוות ביחידת בוגרות ובוגרי מנדל, דיברה על המשמעות ביצירת תרבות בזמן מלחמה ומשבר כמחזקת את החוסן החברתי ועל עבודת האוצרות בתערוכה המקוונת "פוסט 7.10", המורכבת מיצירות של בוגרות ובוגרי קרן מנדל. היצירות המוצגות בה התהוו בעקבות שבעה באוקטובר והן מבקשות, כל אחת על פי טבעה ודרכה, לתת צלם חזותי, טקסטואלי ומוזיקלי להיבטים השונים של הטראומה שחוותה החברה הישראלית.
המפגש המשיך בכתיבה רפלקטיבית ועיבוד חוויות מהשנתיים האחרונות דרך התבוננות בצילומים המוצגים בתערוכה "אלבום דרום: צלמים ישראליים במחווה לתושבי הנגב המערבי". כך תיאר שעיה בן יהודה, בוגר תוכנית עמיתי ירושלים, את התמונה שצילם זהר שפק: "במסגרת עבודתי נחשפתי לכל הדברים הנוראים שישנם לאחר שבעה באוקטובר. אני מחפש את החיים, והתמונה הזו היא תמונה של החיים, התמונה שמראה שמול כל הכאוס והמצב שאנחנו חיים בו מאז שהמדינה הזו קמה יש את הנחישות להמשיך את החיים, זו תמונה מאוד חזקה בעיניי". בן יהודה התייחס גם לצילום של יובל חן: "בתמונה נראים שני חיילים קטועי רגל, אומנם יש לכל אחד מהם רק רגל אחת, אבל הם עומדים על שתי רגליים".


"יש איזושהי בטונומיה בישראל, החומר הזה מייצר לנו הגנה", התייחסה שרון קן דור, בוגרת מחזור ז' תרבות נגב, לצילום של אלכס ליבק. "זה כמו הרגעה למוח שלנו ביחס למציאות. אנחנו חיים כדי שנוכל להמשיך לשרוד את הסיטואציה הזו עוד קצת. יש משהו ביכולת הפנימית שלנו להתבונן על רצף האירועים בזמן החולף ולהגדיר לעצמנו איך אנחנו רוצים לזכור. הנפגעים, אלו שחוו את הטראומה ושנשארו בחיים, נעדרים מאוד מהשיח. הקמה של אנדרטה מופנית כלפי המבקר בה, וכל החשיבה היא על המבקר ולא על האדם שהיה במקום ונפגע מהטראומה. הנצחת הטראומה הלא מעובדת, ככה כפי שהיא בבטון שספג את הזוועות, עושה בדיוק את זה".
