בספרו לכתוב היסטוריה, לכתוב טראומה מגדיר דומיניק לה־קפרה את המושג טראומה כ״חוויה משבשת המפוררת את העצמי ויוצרת חורים בהוויה״. ההגדרה של לה־קפרה מדגישה את הפער שבו שרוי האדם החותר להתמודד עם הטראומה, בין הרצון וההכרה בצורך לאחות את המפורק, לבין חוסר יכולתו לשנות את מצבו בפועל. לה־קפרה מצביע על הנתק בין הרגש לייצוג תוך שהוא מדגיש את התסכול הנובע מקיומה של תחושה שאין לה ייצוג. לטענתו, עיבודה של הטראומה הוא הניסיון לחבר מחדש בין הרגש לייצוג, מתוך הבנה שאיחוי כזה עשוי להוליד מזור לשבר פנימי.
לתרבות בכלל ולאמנות בפרט יש תפקיד מרכזי בתהליך עיבודה של הטראומה. יש אין־ספור נתיבים שבהם האומנים יכולים לנוע כאשר הם מבקשים להתחיל בתהליך העיבוד. יש הבוחרים לעסוק בטראומה ביצירתם בדרכים משתמעות, כאלה שאינן נותנות ייצוג ישיר לאירועים הקשים שחווינו. אחרים מאמינים שיש לתעד את אזורי הפגיעה, להתבונן אל הקרביים שלהם ובתוך כך לתת ייצוג ישיר לזוועה. מכאן גם נטייתם של אומנים רבים להשהות את עיבודה של הטראומה, לעומת מי שמבקשים להגיב כאן ועכשיו.
המושג ״טראומה מכוננת״ (Founding trauma) מתואר גם הוא במחקריו של לה־קפרה. להבנתו מדובר במוקד רגשי עצום המבנה את זהותו של היחיד וזהותה של הקבוצה בעקבות אירוע טראומטי. אירוע כזה, ודאי אם הוא מתרחש ברמה הלאומית, יכול לערער את הזהות של הפרטים. הוא גם עשוי, בחלוף הזמן ובהינתן תהליכי עיבוד נכונים, לתרום להבנייתה של החברה מחדש.
בכוחן של התרבות והיצירה לתרום תרומה של ממש לתהליכי עיבודה של הטראומה. במובן הזה גם אם רבים מהיוצרים אינם נושאים במישרין בתפקידי מנהיגות, עצם נטייתם (הטבעית) לעבד את האירועים, עצם הנבירה בתהום הנשייה והעלאת סוגיות שרבים בציבור הרחב מעדיפים לשתוק בעניינן, וההתעקשות לעסוק בטראומה שוב ושוב, מייצרים תהליך חשוב מאין כמוהו בדרך לתהליך עיבודה של הטראומה.
החברה הישראלית משופעת באירועים טראומטיים אשר קיבלו ביטוי באוֹמנות. טראומות מכוננות עשויות לייצר תגובות תרבותיות במשך תקופה מתמשכת. לעיתים האירוע כה עוצמתי עד שהתגובה האוֹמנותית משתהה, ויכולים לחלוף עשורים בטרם יוצרים יבחרו להגיב לו. תגובתה של קהיליית היוצרים בישראל לטראומת העל של החברה הישראלית — השואה — ממחישה טענה זו. כיום, במרחק שמונים שנה ויותר מתום מלחמת העולם השנייה, אנו עדים לגל של תגובות של יוצרים, בני הדור השלישי והרביעי. זוהי המחשה לטענותיה של יולנדה קמפלר במחקריה על ההעברה הבין־דורית. נקל לשער כי טענה כזו תהיה רלוונטית גם במקרה של שבעה באוקטובר.
שבעת התיקים שלפניכם עוסקים במים הסוערים שהציפו את בוגרי התוכניות השונות במנדל בעקבות אירועי שבעה באוקטובר. לצד ראשית תהליך עיבודה של הטראומה, מבקשים היוצרים גם ״לצייר את תמונת העתיד, להראות שתכף ההווה ישתנה, שיש למה לצפות״, כפי שכתב זאביק גרינברג במסה שלו, הנכללת בקובץ.
ציור תמונת העתיד נעשה מתוך התבוננות אל העבר. בבחינת מה שהיה הוא שיהיה. הוא מדגיש את הקושי לדמיין את החברה הישראלית לאחר הטראומה, שכן הוא מתהווה כרגע, ברגע שבו אנחנו עדיין לא מסוגלים לדמיין את תמונת העתיד.
תיק העבודות של אריאל עמית (עמ׳ נ) עוסק בשכול. הוא נוצר במשך ארבעה ימים בסוף אוקטובר 2023 . בשנה וחצי האחרונות עמית משרת במילואים כקצין וכמודיע למשפחות חללים. אנו מתבוננים בארבעה דיוקנאות עצמיים, שיש בהם משום עדות לקשיים האדירים שעימם מתמודדים מי שנמצאים במעגלי הטראומה ה״משניים״. ארבעת הרישומים נעשו בפחם, יום אחר יום. התבוננות בהם חושפת בבירור את השינוי בהבעת פניו של עמית לאחר הפעם הראשונה שבה מצא את עצמו במשימת ״הותר לפרסום״.
עדי שגיא )עמ׳ מד( עוסקת גם היא בשכול. כאם שילדיה עדיין לא בגיל גיוס לצה״ל, היא מבקשת להקדיש את תיק היצירות שלה לאימא אחרת, ליאת שדה סעדון, אימו של הלוחם סמל ראשון איתי סעדון, זכרו לברכה, מפקד טנק שנפל בעזה. ליאת שדה סעדון שיתפה ברשתות החברתיות מעין יומן אבל, ובתוך כך חשפה את ההתמודדות היום־יומית שלה עם החלל שנותר לאחר נפילתו של בנה. סדרת הקולאז׳ים של שגיא חושפת בפנינו פיסות מציאות המבוססות על הטקסטים. היא מרכיבה מציאות מתעתעת, הנעה בין צבעוניות קסומה לבין שברי משפטים המהדהדים את הזוועה העולה מעדותה של ליאת. התבוננות ביצירות מעמיקה את תחושת הפרדוקס שעולה מהן. שגיא חושפת בפנינו את מנעד הרגשות האדיר שחוותה, במעבר בין חיי היום היום והשגרה שלה, לבין המציאות האסונית שפוקדת משפחות רבות בישראל בעקבות אובדן של בן משפחתם.
תרבות השכול של החברה הישראלית בעקבות השבעה היא נושא ליצירות רבות בקובץ. בשונה מאריאל עמית ועדי שגיא, שהגיבו אל הקשריו המיידיים של השכול בישראל בעת הזאת, יצירותיו של דוכי ]דוד[ כהן מרחיקות עדות אל השכול הישראלי של שנות החמישים. כהן מבקש לעסוק בתעשיית השכול הישראלית בנימה שאינה חפה מביקורת. היצירה שלו כרטיס כניסה ללוויה מתבססת על חקירת פועלו של צוות מיוחד וסודי שהתבקש לתכנן ולארגן את הלווייתו של נשיא המדינה הראשון חיים ויצמן. כהן, החוקר את חלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים, בחר לברר כיצד התמודדה החברה הישראלית הצעירה מייד לאחר הקמתה עם שכול וטראומה. את כרטיס הכניסה שעוצב להלווייתו של ויצמן הוא הופך לחותמת שבאמצעותה הוא מחתים, בין השאר, את מפת הנגב המערבי. הרחקת העדות של כהן ומבטו אל ההיסטוריה מאפשרים לו להתמודד עם הקשיים האדירים שמציב בפנינו ביקור עכשווי בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.
היצירה זו לא כומתה נעשתה בעבודת רקמה עמלנית. היא עוסקת בצורה משתמעת ועקיפה בשירותו הצבאי של רז גלוזמן כלוחם ביחידת חיל ההנדסה של גולני בתקופת ההתנתקות ומלחמת לבנון השנייה. גלוזמן מפגיש אותנו עם חפציו, שאותם התבקש לשאת בשירותו הצבאי. העברת החפצים אל מרחב מופשט, מוזהב, כמו מקדשת את טראומות הגוף והלאום באמצעות השגבתן. פעולת הרקמה נקשרת אצל גלוזמן גם לשאלות של מגדר המעסיקות אותו כיום, שנים לאחר שירותו בצה״ל. בטקסט המתאר את היצירות הוא כותב כיצד כאשר היה בבית הספר היסודי, ביקשה המורה נירה מהבנים לצאת החוצה כדי שלא יפריעו להוראת הרקמה בכיתה. ״הבנתי שאם בנים הם מי שלא לומדים לרקום או לתפור במכונה״, הוא כותב, ״הרי שזו לא הקבוצה בשבילי״. את היצירות של גלוזמן ניתן לקרוא באין־ספור מישורים, אך יש להן גם הקשר אקטואלי: בנובמבר 2023 — לראשונה בהיסטוריה של ישראל — אישרה הכנסת תיקון לחוק המכיר בבן או בת זוג של נופלים להט״בים כאלמן או אלמנת צה״ל.
היצירות של גלוזמן ושל עמית משקפות תהליכים תרפויטיים. הן מייצרות תהליכי עיבוד ובתוך כך מגיבות, כל אחת בדרכה, למלחמה. באופן דומה גם סדרת התצלומים של יוגב וענונו, חורים, עוסקת במלחמה ומשקפת את הקושי שהוא חווה כלוחם־צלם. וענונו מצא את עצמו מאז אוקטובר 2023 משרת במילואים בכמה סבבים. בסבב האחרון הוא שירת בבסיס זיקים, שנפגע אנושות בפשיטה של מחבלי הנוח'בה אל ישראל בשבעה באוקטובר. מצלמתו של וענונו מתעכבת על החורים שנותרו מאחור כעדות אילמת לאירועים האלימים במקום. חזרת הבסיס לתפקוד מלא עומדת בסתירה לשרידים שנותרו בו לאירועים הטראומטיים המשתקפים, בין השאר, בשרידי הקליעים שנותרו על שלט הכניסה לבסיס, בהם קשה להבחין במבט ראשון.
תיק היצירות של עירית רובינגר לרון, אי שפיות, מייצר תמונה מתעתעת. לא ברור לנו היכן אנחנו. הפוטומונטז׳ מאפשר ליוצרת לשלב בין שרידי ההרס בקיבוץ נחל עוז לבין נופים אסקפיסטיים שאותם היא שואבת מהסדרה וירג׳ין ריבר בנטפליקס. הצורך לשקוע בסדרה שעלילתה מתרחשת באזור יפהפה טובל בירוק, ובשגרת החיים נטולת הדאגות שמנהלים גיבוריה, נובע מהקושי, שעליו מעידה האומנית, להמשיך וליצור בתנאים שהתהוו בארץ לאחר שבעה באוקטובר. היצירה מבטאת את הכמיהה של רובינגר לרון לימים רגילים, וכן את הדיסוננס בשל מצבה של החברה הישראלית לאחר שבעה באוקטובר. המפגש הבלתי אפשרי בין השרידים שנותרו בקיבוץ לבין המציאות הסכרינית הנשקפת מן האקרנים מתעצם עוד יותר בשל פלטת הצבעים הכהה יחסית שבה היא בחרה.
השסעים בחברה הישראלית נוכחים בתיק היצירות של לינור אללוף שעוסק במשבר הגיוס של החברה החרדית ובמחלוקות שהתעוררו בעטיו בחברה החילונית והדתית. אללוף, צלמת דרומית, עוסקת בצילום רחוב. ביצירותיה היא מתבוננת תדיר על עולם הפרסום הישראלי תוך שהיא מדגישה את המפגשים האבסורדיים שהוא מייצר עם חיי היום יום בבירת הנגב. בסדרה שלפנינו אללוף בוחרת לשפוך אור על הנוף האנושי שניצב לצד שלטי פרסום ובתוך כך מבטא את השקפת עולמה של היוצרת.
קיומה של תרבות בעיתות משבר איננה עניין של מה בכך, ויכולתה לסייע בתהליכי ההתמודדות האישיים של החברה עם האירועים אינה מוטלת בספק. התבוננות ביצירותיהם של בוגרי ובוגרות מנדל מבהירה את הזיקה בין תהליכי העיבוד של הטראומה לבין יצירה: היוצרים מבטאים כמובן את השקפת עולמם, אך בתוך כך הם חושפים טפח מתהליכי ההתמודדות האישיים שלהם עם האירועים הקולקטיביים חסרי התקדים שפקדו אותנו. הניסיון לתת ייצוג לבלתי ניתן לייצוג הוא מורכב, אך לאוֹמנות יש תפקיד מנהיגותי בעיתות משבר: יש בכוחה להציע לנו כיוון חלופי, כזה המתאפיין באמפתיה ובחמלה או בעמדה ביקורתית, חדה ונוקבת. בכוחן של היצירות להציע לנו זוויות שלא חשבנו עליהן, ונקודות מבט שונות, כמעט כמו חילופי אור וצל.