״הותר לפרסום״ ו״בצער רב״ הם שני צירופים שיוצרים אצלי בגוף הרגשה פיזית שקשה לי להסביר.
לאחר נפילתו בעזה של איתי סעדון ז״ל, מפקד טנק, נחשפתי לכתיבה העוצמתית של אמו, ליאת שדה סעדון, ברשת החברתית. ליאת כותבת על הכול – על הכאב ועל היחסים עם אנשים סביבה, עם החיים אחרי המוות ועם החלל העצום שנפער אחרי מותו של איתי. אני מחכה לפוסטים שלה וקוראת אותם בשקיקה. אני מזדהה עם התחושות והמחשבות שלה, אף שאנחנו נמצאות בספֵֵרות שונות לחלוטין.
לפני שנה הזמינה ליאת יוצרים ליצור בעקבות המוות של איתי, וחשבתי שאולי באמצעות אמנות הקולאז׳ אוכל לגעת בקשת הרגשות שאני חווה. תחושות שאני לא מצליחה למצוא להן מילים. בקולאז׳ שלי אני מייצרת את החלל באופן מכוון וממלאת חלקים ממנו בדימויים שאני מלקטת ממקורות שונים ויוצרת נרטיב של דימויים בהתאם לפוסט שנכתב.
תוך כדי תהליך היצירה הגעתי להבנה שחסרים לי כלים להתמודדות עם המוות. חסרה לי המיומנות ואולי עצה טובה או שתיים מ״בעלי או בעלות ניסיון״, או חוברת הדרכה אנושית ועדינה, שתסייע להתמודדות עם המציאות הקשה של אובדן ושכול. לא מדריך קולקטיבי ששואף לתקן או לשפר, אלא דווקא מהלך מינורי שמאפשר קירוב לבבות לנוכח מרחבי האובדן האינסופיים.