בתחילתה של שנת 1950 הוקם במדינת ישראל הצעירה צוות מיוחד וסודי ביותר – צוות קטן שנועד לתכנן ולארגן את לווייתו של נשיא המדינה חיים ויצמן. ויצמן לא היה בקו הבריאות, וככל שנקפו החודשים הידרדר מצבו הבריאותי. אבל מסע הלוויה שלו אורגן תקופה ארוכה לפני שהוא נפטר בפועל, בשלהי 1952. בעבודת התזה שלי אני חוקר את חלקת גדולי האומה בהר הרצל, ובמהלך המחקר נתקלתי בתוכניות הלוויה בתיקי ארכיון המדינה. בתוך התיקים מצאתי כרטיסי
כניסה עבור המוזמנים ללוויה. האנשים החשובים ביותר במדינה חולקו לקבוצות שונות על־פי קדימותם הממלכתית, ולכל קבוצה הוגדר לאיזה שלב של הלוויה היא מוזמנת ולאן בדיוק מותר לה להיכנס.
כששואלים אותי כיצד לנווט בשעת סערה אני מסתכל קודם כל אחורה. החיבור לעבר ולאופן שבו התמודדו חברות שונות, ואיך התמודדנו אנחנו, עם משברים שונים, נותן לי כוח. במקרה הזה, החלטתי לקחת את כרטיסי הכניסה ללוויה שממשטרים את המוות והופכים אותו לטקס מכובד, ולשחק איתם בין גבולות הסערה והבירוקרטיה. השבר והטקס, הפקידות והכאוס, החותמת והחיים.