מבלי להזכיר את 7 באוקטובר. כמעט
הגפרור שהבעיר את האינתיפאדה הראשונה ניצת ב־9 בדצמבר 1987, במחנה הפליטים ג׳באליה. עשרה ימים לאחר מכן הגיעו המהומות למזרח ירושלים. כך, בשעת לילה בין 21 ל־ 22 בדצמבר באותה שנה, בדרכה של אמי משכונת ארמון הנציב לבית החולים הדסה הר הצופים כדי ללדת אותי, זרקו עליה אבנים. במרחק נסיעה קצר יחסית, עוד טרם הייתי אדם בעולם, המציאות הישראלית כבר לימדה אותי, כאן לא אוכל להיות רק המספרת. הרי הגבול בין היותך כזאת למושא הסיפור מטושטש עוד מיומך הראשון, לעתים, תרתי משמע.
35 שנים לאחר מכן, בסוף דצמבר 2022 , התפרסמה כתבה שעבדתי עליה במשך שבועות. כותרתה הייתה: ״זוועות מריופול״. המלחמה באוקראינה פרצה בתחילתה של אותה השנה, ואף שלא נשלחתי כעיתונאים אחרים לסקר אותה, לא יכולתי להניח לה. שורה של שיחות טלגרם ושיחות טלפון ליליות עם מתורגמנים, כשקולות מפוחדים נשמעו מן הצד השני, סייעו לי להרכיב מאגר עדויות. חלקן הגיעו מארגון העיתונות האוקראיני העצמאי Bihus ובהן דיווחים כדוגמת: ״ילדים מגיל 14 כבר עוברים פילטרציה״, כפי שאמרה תושבת מריופול. מחנות הפילטרציה היו מחנות סינון שהוקמו בידי הרוסים בצומתי דרכים כדי שהאוכלוסייה האוקראינית המנסה להימלט תיאלץ לעבור דרכם ולהיבדק אם היא התבטאה נגד רוסיה או לא. ״ראיתי כלב רץ עם רגל אדם בפה כשיצאתי מהמרתף״, נאמר בעדות אחרת. עדה נוספת סיפרה, ״הם הורידו מהעור שלו את הקעקוע והכו אותו למוות״; ״הם גררו אותי, איימו על אבא שלי שיחתכו לו אוזן אחת״; ״ראיתי איך לוקחים בת מאמא שלה״, המשיכו העדויות להיאסף. זמן קצר לאחר מכן, בזכות מתווכים, נפגשתי בישראל עם לוחם אוקראיני פצוע ועם אשתו של לוחם אוקראיני נוסף שנעלם בכלא הרוסי. הפגשתי אותם עם חברי כנסת ישראלים, קיוויתי שזה יעזור; זה לא עזר. הסיפורים שהם סיפרו היו שוברי לב, הם היו מבחילים אבל הם לא היו שלי. יכולתי להביט בכול מהצד ולסקר את המלחמה האיומה הזאת, את פשעי המלחמה שהתחוללו על אדמת אוקראינה, מנקודת מבט חיצונית כפי שנדמה שעיתונאית צריכה לעשות.
בתחילת שנות האלפיים, כשהייתי נערה, הייתי יושבת בחדר משרדי קטן בקומה העליונה בבית של איתן הבר, בשכונת רמת חן שברמת גן; יושבת ומקלידה לו מאמרים. איתן, שהיה עיתונאי מהדור הישן, נהג לכתוב בעט על דפי מדפסת, ונהג לצלצל ולהכתיב מאמר למערכת, או לשלם לי בעבור ההקלדה. מובן שלא נדרשה עריכה, כל פסיק היה במקום, לכל מילה היה ערך. הוא לא היה מדווח, הוא היה מספר סיפור.
בבית הישן של איתן הייתה חלוקה ברורה. המחשב הגדול, שהיום אפילו נכנה אותו ״תקופתי״, היה בחדר הקטן שבקומה העליונה. אבל שולחן העבודה שלו, שעליו כתב בכתב יד, ניצב בגאון אל מול הסלון בקומה התחתונה בדרך לחצר, כך שכל מבקר יוכל לחלוף על פניו. אני זוכרת את השולחן הזה לפרטיו. הוא היה שולחן עץ עשיר, רחב, שמאחוריו ניצבו מדפים עם ממורביליה ממנהיגי עולם: תמונה של איתן מסדר יחד עם ביל קלינטון, אז נשיא ארצות הברית, את עניבת הפרפר של יצחק רבין; תמונה שלו משוחח בכובד ראש עם המלך חוסיין, אות שגריר של כבוד שקיבל מדרום קוריאה וכמובן הפורטרט של רבין על כן ציירים שניצב ליד. השולחן הזה הפך בשבילי לזיכרון נעורים מובהק שמבטא יותר מכל את הטשטוש: בישראל של איתן הבר, כדי לשרת נאמנה את הציבור, לא רק מספרים סיפורים אלא מנסים לשנות אותם, פעם בעיתון ופעם בשירות המדינה. כשאיתן נפטר, הוציאו אנשי ״ידיעות אחרונות״ גיליון מיוחד עם כל מאמריו הגדולים. קניתי מייד את המוסף והבנתי לפתע שאני כותבת כמוהו. בהמשך אותו החודש התחלתי לעבוד במעריב, בלי ניסיון אבל עם שפה שהקלדתי כבר בגיל 16.
ואולי באמת צריך גם לשאול מהי הדרך הטובה ביותר לספר סיפור? בוודאי יש לשאול, מה הדרך הטובה ביותר לשנות אותו, או למנוע ממנו מלהתרחש שוב? האם הדרכים הללו בשדה העיתונאי, או דווקא בשדה התרבותי? כעיתונאית וכיוצרת תיאטרון זאת שאלה שמעסיקה אותי, מה תפקידו של הפער, אם ישנו, בין עדות עיתונאית לעדות אומנותית. בשנת 1961, למשל, עלה יצחק צוקרמן על דוכן העדים בישיבה ה־25 של משפט אייכמן ותיאר בפרוטרוט את מהלך המרד הקטן, זה שפרץ בין כותלי גטו ורשה כבר ב־18 ינואר 1943. ״באותו הבוקר אני הייתי פצוע״, העיד צוקרמן, ״עם האות שניתן בידי מרדכי אנילביץ׳, החברים שהיו בתוך השורות התנקשו בגרמנים, זרקו רימון והייתה בהלה גדולה. הגרמנים התפזרו וגם היהודים התפזרו לכל עבר״. ולדיסלב שלנגל כתב מתוך הגטו שיר על אותו האירוע בדיוק: ״בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ גָּרְרוּ אִמָּא זְקֵנָה מֵהַשְּׂעָרוֹת״, הוא מתאר, ״עַל הַמַּדְרֵגוֹת הַמְּפֻתָּלוֹת // שׁוֹכֵב הַנְדְטְקֶה – קְצִין אֶס-אֶס // פָּנָיו נְפוּחִות, מוּזָר מְאוֹד // כְּאִלּוּ לֹא מְעַכֵּל אֶת הַמָּוֶת // כְּאִלּוּ הַמֶּרֶד חָנַק אֶת הַנְּשִׁימוֹת //וְהוּא מְחַרְחֵר וְיוֹרֵק דָּם וְעוֹד // לַחֲפִיסָה שֶׁל סִיגַרְיוֹת יוּנוֹ עֲגֻלּוֹת״1 דרך
חפיסת הסיגריות שמופיעה שוב ושוב לאורך השיר מתאר שלנגל את התקפת הנגד. מי מהם מספק עדות? צוקרמן או שלנגל? או אולי שניהם? מה הופך עדות למסירת פרטים ומה הופך אותה ליצירה? האם העניין הוא המופע? צוקרמן הרי עלה על במת בית העם שבירושלים, שעוצבה במיוחד, שעוטרה בשטיח אדום להדהד את דם הקורבנות ושהקהל נאבק כדי להשיג כרטיס כניסה ולצפות בה. צוקרמן עמד בקו ישר מול תא הזכוכית של אייכמן, מונומנט תיאטרלי בפני עצמו, כדי ליצור את הניגוד הסימטרי והסימבולי בין רוצח לבין קורבן. שלנגל בוודאי כתב את המילים בדירה קטנה, כשמחוץ לחלונה
מתחוללים הקרבות הספונטניים. אם כך, איך אפשר להגדיר כל עדות? ואם זאת השאלה, איך אפשר להגדיר יצירה עיתונאית? האם היא רק דיווח, או שהיא גם סיפור? האם היא מחייבת נקודת מבט חיצונית, או שהיא יכולה להיכתב גם בפי המשתתף באירועים? השפה שנצרבה באצבעותיי המקלידות בגיל 16 הוכיחה לי שבכל כתיבה אין ריחוק, יש גם רגש. אנשי מילה הם אנשים שמחפשים הקשרים, שיודעים לנוע על איזו רפסודה בים גועש בין זמנים ועולמות, ליצור מסלול שלא היה שם קודם לכן, לפני שהם הפנו אליו פנס. בימים של סערה, אפשר בהחלט להסיק, נדרשת רפסודה, לא?
בשנת 2018, עוד לפני שנכנסתי לעולם התקשורת, השתתפתי בפסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר. באחד מאולמות האבירים העליתי את היצירה ״המקום ינחם אתכם״, על פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן. הזמנתי את הקהל ״לשבת שבעה״ על אנשים, שבני משפחותיהם מאמינים כי הם חיים, על מנת להציף את מקומם הנעדר בחברה. הרי בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל הפכו אלפי הורים, יוצאי תימן, המזרח ומדינות הבלקן ל״הורים שכולים״, אף שמעולם לא זכו לראות את גופת ילדיהם, להביאם לקבורה ולדעת מה באמת עלה בגורלם. בסוף אחת ההצגות, ממש ברגע שהאור ירד והקהל עוד לא הספיק למחוא כפיים, צעקה אישה מהקהל. הייתי על הבמה והבחנתי בה מייד. היא הייתה מבוגרת מאוד, עורה היה שחום ואת פרק כף ידה עיטרו צמידי זהב. לפתע היא נראתה חריגה כל כך בנוף הקהל העכואי. היא צעקה במלוא גרונה ״זאת לא הצגה, זאת אמת״. ברגע הזה הבנתי את ההבדל המהותי בין שפת העיתונות לשפת התיאטרון:
היצירה העיתונאית חושפת את הפצע. יצירת האומנות מחטטת בו כדי לרפא אותו.
ינואר, 2024, אני נוסעת עם הצלם יוסי אלוני לפזורה הבדואית, לפגוש נערה שנדמה היה לי שאיש לא יטרח להגיע אליה. עאישה אלזיאדנה, נערה בדואית בת 16, שנחטפה עם אביה ושני אחיה מקיבוץ חולית. במסגרת עסקת החטופים הראשונה, היא חזרה עם אחיה האמצעי בילאל. יוסף, אביהם, וחמזה, אחיהם הגדול, נשארו שם, נרצחו בשבי והובאו לקבורה בישראל כשנה אחר כך. הנסיעה לפזורה נערכה בחלוף שלושה חודשים מפרוץ המלחמה. בנקודת הזמן ההיא כבר קיימתי עשרות ראיונות, רובם עם משפחות נעדרים וחטופים. אחרי ששוחחתי עם דודהּ עלי ועם אחיה בילאל, ניגשתי למתחם הנשים. בלי לדעת אם עאישה תסכים לדבר איתי. אלוני לא הצטרף אליי. אף גבר או מצלמה לא יכולים להיכנס למתחם הזה. עשרות ילדים מחוסרי מעילים ומלוכלכים הובילו אותי במבוך של פחונים עד אליה. הסברתי לעאישה בתנועות ידיים גדולות מי אני ומה אני רוצה והיא הסכימה לדבר איתי. נכנסנו לחדר ריק מאדם וריק כמעט מחפצים. ההד ניכר בהקלטה. ״הרגע שנפרדתי בו מאבא שלי״ — היה הרגע שנצרב בה מהשבי, כפי שסיפרה לי. אבל האמת היא שהשלמתי את הפרטים האלה רק אחר כך. מחסום השפה חצה בינינו כגבול. אני לא יודעת ערבית והיא לא יודעת עברית. הצעתי שנשתמש בגוגל תרגום, אבל אז גיליתי שהיא גם לא יודעת לקרוא ולכתוב. כדי לחצות שוב את הקו הבלתי נראה, אחותה הצטרפה. אני כתבתי שאלות בעברית, הגוגל תרגם אותן לערבית, אחותה הקריאה לה את השאלות ועאישה ענתה. ״אמרו לי ולבילאל שנתכונן כי הם מחזירים אותנו. זה היה קשה, היינו ביחד, ואז שניים הלכו הביתה ושניים לא״, סיפרה כשתיארה את יום החזרה שלה. קראתי את זה רק אחרי שהריאיון תורגם ותומלל, אבל אני יכולה להישבע שהרגשתי את זה כבר מולה. ובכל זאת, לא שיערתי שזה יהיה גם הרגע האחרון שבו תזכה לראותם בחיים. כשהבשורה על מותם הגיעה, שוב שאלתי מהו תפקיד העיתונות בעת הזאת. והתשובה לפתע הייתה ברורה: כמו בכל עת, לרדת מהכביש הראשי, לנסוע בדרך העפר, להגיע לעולם שנחבא מן העין, להיכנס לחדר ריק ולהתעקש על קול שצריך להישמע.
1מתוך השיר ״התקפת נגד״, שירו של ולדיסלב שלנגל, שתורגם על ידי אלברט בועז.