״תראה כמה אנחנו שונים, אתה ואני. אנחנו יכולים לחיות במדינה הזו יחד?״ שאל אותי גולן.
בשלוש השנים האחרונות, גולן ואני מנחים יחד קצינים בקורס ״ייעוד וייחוד״. עברנו יחד דרך ארוכה. בתחילת הדרך ההיכרות בינינו הייתה בסיסית, ושיתפנו מעט בחיינו האישיים ובעמדותינו הפוליטיות והחברתיות. בשנה שקדמה למלחמה, כאשר כבר ידענו שעמדותינו הפוכות בתכלית, נמנענו משיחה. אולי מפחד לאבד שליטה ולפצוע את הלב. מעניין שדווקא המלחמה הכריחה אותנו לדבר.
מנקודת מבטו של גולן, פגיעה בעצמאות מערכת המשפט היא פגיעה יסודית בדמוקרטיה; אני זועק לתיקון עוול שנמשך שנים, שמשתיק אותי ושכמותי במרחב הציבורי. הוא מבועת מהממשלה הנבחרת ונציגיה, אני בחרתי במפלגה המכהנת בממשלה. הוא חרד לגידול ילדיו במדינה שמפרה את החוזה עם אזרחיה. אני נזכר שחשתי חוויות דומות לפני 20 שנה, בזמן ההתנתקות.
***
אל המכינה שלי בגוש קטיף הגעתי ביום פינויה. הייתי אז קצין צעיר בקבע, עליתי על מדי ב׳ ונסעתי. היה לי חשוב להיות שם ביום הזה, עם המכינה ועם התושבים. מסביב יהום הסער, המוני חיילים עומדים חמורי סבר וחשש, טורים טורים, מסודרים, מתורגלים, וסביבם כלים כבדים שמכבידים על האווירה. רגליי לוקחות אותי למקום אחד — הספרייה. זה הבית. לשם אני הולך. לסייע לארוז את הספרים ולהניחם אחר כבוד במכולת הפינוי.
***
מאז ומעולם לבי נמשך אל הספרים. בכל בית שאני נכנס אליו, אני קודם כל הולך אל הספרייה, בוחן את אופן סידורה: האם ספר נשען על חברו או על בר פלוגתא שלו? האם היא מסודרת בקפידה או שרויה בבלגן חינני? הספרים מלאים אבק או שמא ניתן לחוש את רעננותם? המבט על הספרייה מלמד אותי מה מרכז העולם של בעליה, מה לשד תפיסת חייו וכמה אומץ יש לו לסגל מחשבות מגוונות ורחבות דעת.
אותה ספרייה, פשוטה, בהירה, שנמשכתי אליה ביום הפינוי היא זו שכבשה את לבי בשנות לימודיי במכינה. ניכר בה שהיא לא עוד רהיט בבית, היא הייתה הבית. ביתו של אחד הרבנים שלימדו אותי במכינה. היה לה סדר ברור. ספרי קודש במעלה המדפים, תנ״ך, משנה, גמרא, הלכה, ספרי הגות ומחשבה; הרב אברהם הכהן קוק תפס בה מדף שלם. במדפים התחתונים היו ספרים כלליים, ספרי שירה, ביוגרפיות. בן־גוריון, צ׳רצ׳יל, לוי אשכול. חיבתו של בעל הספרייה לסיפור הציוני הייתה ברורה. תמהתי כנגדה איך אסדר אני את ספרייתי בביתי שלי.
שנות לימודיי במכינה בגוש קטיף היו מלאות קסם. זה היה המקום היחיד בעולם שבו הרשיתי לעצמי ללכת יחף. לחול שם הייתה תחושה ארצית, שורשית. באותן שנים עוצבה תפיסת עולמי. שם הבנתי שאני רוצה להיות קצין בצבא, שם דמיינתי את הבית שארצה לבנות ואת הילדים שיתרוצצו בין רגלינו. שם שמעתי לראשונה את צמד המילים ״כלל ישראל״. תמיד שאלתי את עצמי מה באמת מחבר ביני לבין אנשים מהעם שלי שאיני מכיר ומעולם לא פגשתי? מה אני מרגיש כלפי מי שחולק על תפיסת עולמי? ואולי השאלה שמהדהדת בתודעתי מאז ועד היום היא מהו החוזה שלי עם המדינה. השאלה הזו נשאלה במלא עוצמתה ביום פינוי המכינה, יום טעון במיוחד, שבסיומו, אני יכול להעיד לאחר כמעט 20 שנה, חוויתי התקף חרדה.
***
נכנסתי לביתו של הרב, רגליי לקחו אותי אל ספריית הקש המתנדנדת, מתקשה לארוז, רק מדפדף ומעלעל, מנסה להרוויח זמן אוויר, אולי מבקש פשר למה שקורה בחוץ. והידיים כאילו הולכות מעצמן אל הספרים, פותחות בספר אורות של הרב קוק, ״מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כיסא ד׳ בעולם״. ובחוץ רעש מחריש אוזניים של דחפורים שנוגסים טיפין טיפין בקירות הבתים. אני דומע, הדמעות יורדות על דפי הספר, מה יהא על הכיסא? מתנדנד הוא ונוטה ליפול? אני מרגיש שתפיסת עולמי מתערערת ונסדקת.
העין קולטת ספר של בן־גוריון, חזון ודרך. אני רואה מטושטש, הדפים מצהיבים, תלושים, מתפוררים ממש:
״אסור לשכוח אף לרגע שאנו בונים ארץ זו מתוך חזון היסטורי, חזון משיחי לגאולה שלמה ומלאה, יהודית ואנושית, לאומית וסוציאלית, חזון אחרית הימים של נביאי ישראל בימי קדם ושל חוזינו הגדולים בכל דור ודור, שאנו קוראים לו בשם חזון ציוני־סוציאליסטי. גם הרצל חזה מדינת היהודים כחברה שיתופית, הוא רצה לבנות לא רק חברה חדשה אלא גם חברה מתוקנת […] אולם אנו מאמינים שיקום החזון במלואו, אם גם לא בבת אחת ומיד ופעמי הגאולה כבר נשמעו״.1 אני מהרהר במה שקראתי עכשיו. איה האנושיות? כך נראית גאולה?
אני חי בתודעה שנרקמה ברית ביני ובין צה״ל, ברית ביני ובין המדינה, ברית שאינה תלויה בדבר. אבל האם למדינה יש ברית בינה לביני? ומה המשמעות של הברית הזו? היש חוזה ביני ובין המדינה? שם, מחוץ לחלון הבית שבו אני נמצא, המחשבה על הברית הזו מטלטלת את נפשי. האם החוזה הופר? אני אוסף את שבריי ועולה לרכב, אל חיק זרועותיה של רעייתי, ותוהה — איך אשוב מחר לעשייה הצבאית ואלבש בגאון את מדי צה״ל? אני, שחבריי צחקו עליי כששמעו שביום
שבו התגייסתי בירכתי ברכת ״שהחיינו״ על המדים החדשים; אני, שחשבתי שהמדים הם התלבושת המושלמת לכל אירוע, גם לחתונה של חבר. ומה יהא עליהם עכשיו, מה יהא עליי?
***
את הפשר והנחמה, את הכוח להמשיך לתת מעצמי למדינה ולצבא מצאתי בין המילים, בספרים, בבירור נוקב על אודות מה שעבר עליי, עבר עלינו, ומה היא האחריות שלי מאז ועד היום.
מתוך הבירור ידעתי שבבית שאקים תהיה לי ספרייה מגוונת, כזו שתפתח עבורי צוהר לחיים הציבוריים בישראל ותאפשר לי ליצור שיחה עמוקה, עמוסה בהגות ותרבות עם חלקים רחבים בחברה. יהיו בה תנ״ך, שדרכו אני מנסה להתבונן על מרחבי חיי האישיים והציבוריים; גמרא, שבה אני רואה עולם חשיבה סוער הבנוי על חקירה ומחלוקת, על שיחה המתנהלת מתוך מפגש ויוצרת חיים לאומיים עשירים ועמוקים; ויסלבה שימבורסקה, נתן זך ושירת רבי יהודה הלוי שחיבבו עליי את המילה הכתובה ולימדו אותי להתרומם לגובהי המחשבה והכמיהה האנושית ולסגננם במילים ספורות; הייחוד והיחד של מאיר בוזגלו ויפה בניה וסוד כוחה של אמונת הייחוד באל אחד, לצד יסודות האמונה וספרי הרב קוק שהם לי מזור לנפשי הסוערת בנבכי המציאות הישראלית ומסייעים לי למצוא פשר לתפקידי בעת הזו; ספרות ישראלית, ציונית, השל והרב שך וכמובן ספר הפיוטים ״יגל יעקב״ שהוא לנו אבן יסוד תרבותית וחינוכית שבו אבא שלי, יעקב, לימד אותי לשורר בכל סעודת שבת וכך ממשיכים אנו את המסורת גם עם ילדינו. כשנולד בננו בראש חודש אדר ברור היה לנו שנקרא לו יגל יעקב.
מנעד הספרים הזה מאפשר לי גיוון מחשבתי, היסטורי והגותי המכיל ספרות יהודית, הלכתית, הגותית, ישראלית וציונית בתחומי חיינו הרחבים. אני רואה ביצירת ספרייה מגוונת משימת חיים. ספרייה רחבה מספיק לאפשר לי לנוע בחופשיות בין עולמות המקרא והאמונה לעולמות ההגות, המחשבה והגוונים השונים של החברה הישראלית. אני שואף שכך תהיה הספרייה בביתי. אני יודע ששאלת הגיוון תמשיך להעסיק אותי בהמשך חיי. האם גיוון יוצר בלבול וחוסר עקביות? האם הספרים שלי יסייעו לי לראות את האנשים מקרוב? האם אוכל להכשיר את עצמי למפגש הזה? בקריאה, בהתבוננות, בלימוד משותף?אני יודע כי ללא רוחב אופקים ואמת פנימית תהיה מלאכת החיבור הישראלי קשה עלינו.
אנחנו זקוקים לאנשים שיעצבו את הספרייה הפרטית שלהם, ואת המחשבה הציבורית שלהם, באופן רחב ומגוון,
שיאפשרו לעצמם להיפתח למחוזות, לספרים ולדעות שהם אינם מכירים, שיכשירו את עצמם למפגש עם אנשים שונים מהם. אני מדמיין בעיני רוחי את המרחב הציבורי במדינת ישראל כבית מדרש גדול שבו מבררים סוגיות, מנהלים מחלוקת ואי־הסכמות. הספרים מחברים בין הלבבות ונוצר אמון ביחד המשותף וברצון הקמאי לטוב המשותף במדינת ישראל, למען עתידנו כאן במקום הזה.
בחיי היום יום שלי אני עושה מאמץ גדול למען העתיד הזה. יומי מעורב עם הבריות, היישוב שבו בחרנו לחיות ולגדל את ילדינו הוא יישוב של דתיים וחילונים העמלים על יצירת מרחב חיים משותף של כבוד והערכה. אני פוגש מגוון רחב ועשיר של ישראלים במסגרת תפקידי בהכנה ערכית ומנטלית של צעירים וצעירות לצבא, מדן ועד אילת, באמצעות התוכנית החינוכית הערכית ״הנני״, שהייתי שותף לכתיבתה ולהטמעתה במערכת החינוך.
התוכנית מבקשת להעמיק את הקשר והשייכות של נערים ונערות למדינת ישראל, ולפתח תודעת שליחות לקראת השירות הצבאי. סדנה אחת שאני אוהב במיוחד עוסקת בחשיבות המפגש בין אוכלוסיות שונות עוד בטרם השירות הצבאי. לבושתי, פגשתי בחור דרוזי בפעם הראשונה בטנק, כשאמיר שובץ להיות בצוות שלי. הייתכן שלא נוצרה אף פעם הזדמנות למפגש כזה לפני כן? את זה אני שואף לשנות.
בימי המתיחות החברתית שהייתה במדינה במהלך 2023 , ומיד לאחר יום כיפור הסוער והכואב שחווינו, ישבתי לכתוב שיר קצר שכותרתו מַַלְְחֶֶמֶֶת אַַחִִים. משהו בי, עמוק, מהותי, שורשי, ידע שחייבת להיות עוד פרשנות לצמד המילים הכואב והמדמם הזה במהלך ההיסטוריה של העם שלנו. ידעתי שתפקידי בעת הזו הוא לצעוק, לעמול וליצור הלחמה בין האחים שאנחנו.
***
אני מוציא מהספרייה הביתית שלנו את הבית שאנו בונים יחד, שכתב הרב יונתן זקס, וקורא בו שורה שנוטעת בי כוח להמשיך את המסע: ״אני כותב כמי שמאמין בכבוד הגלום בשוני. אם כולנו נהיה זהים, לא תהיה לנו האפשרות לתרום משהו ייחודי או ללמוד משהו מאחרים. ככל שנהיה מגוונים יותר כן תתעשר התרבות שלנו וכן יתרחב אופק האפשרויות העומדות בפנינו. אלא שזה תלוי בנכונותנו להשתמש בהבדלים שלנו לטובת הכלל. ולשם כך יש צורך בהשתלבות ולא בהפרדה, ופירוש הדבר שצריכה להיות לנו הבנה עשירה וחזקה של טובת הכלל. ללא הבנה כזאת נגלה שהבדלים מולידים צרימה, שהם אינם יוצרים מוזיקה אלא רעש״.2
בסיום הקורס האחרון שהנחינו יחד, חיבקתי את גולן חיבוק חם ואוהב ולחשתי לו ״זו התקווה״.
שנינו בוחרים לעבוד על הנקודה המחברת בינינו, שסביבה נוצר אמון ואף מעמיקה האהבה. היסודות האלו מאפשרים לוויכוח הסוער בינינו על דמוקרטיה, על מערכת המשפט, על יחסינו עם האויבים שלנו, להמשיך ולהתקיים בלי רצון להכריע ולהכניע.
1 ד' בן-גוריון. חזון ודרך. המכון למורשת בן-גוריון, הוצאה מחודשת, 2024.
2 י' זקס. הבית שאנו בונים יחד: בנייה מחדש של החברה. הוצאת קורן, 2023.