זאביק גרינברג

מה לעשות עם השקט הזה

פרופ׳ זאביק גרינברג אב לארבעה וחבר קיבוץ יפתח. מלמד וחוקר במכללה האקדמית תל־חי, עוסק בתחומים של פיתוח הפריפריה, פיתוח קהילות כפריות וצמיחה אזורית. ראש המרכז לחקר המרחב הכפרי ועמית מחקר במכון לחקר הקיבוץ. עוסק בהדרכה ובליווי בעלי תפקידים קהילתיים ביישובים ובמועצות אזוריות. בוגר מחזור ב׳ של תוכנית מנדל למנהיגות באקדמיה בהכשרה להוראה.

בשעות הערב, לאחר הירידה מהגבעה, מייד לאחר פינת החי והעיקול המסתיר את המשך הדרך, נצבעים עצי המטע בכתום בוהק, שהולך ודוהה ככל שהערב יורד. את ההמולה של הכלים החקלאיים הכבדים תופס שקט. כמו רבים אחרים, גם אני מנצל את השעות הללו להליכה במטע. אני לא חקלאי, גם לא בן קיבוץ. הגעתי ליפתח לפני שנים רבות, מייד לאחר לימודי הוראה, כדי להקים משפחה בגליל. כבר בימיי הראשונים במקום למדתי לזהות את העצים השונים על־פי עליהם, צבע הגזע, גוני השלכת ועונת הפריחה. קיבוץ יפתח מוקף בעמק שהוכשרו בו עם השנים מטעי נשירים. הכביש המקיף את הגבעה הפך למסלול הליכה של כולנו, והוא מזמן לי מפגשים מזדמנים עם ההולכים מולי, ואפשרות לחשוב ולתכנן, לנקות את הראש ולנשום. איכות חיים גלילית ללא מרכאות.

מעברו השני של המטע, מעבר לגדר הגבול, יושב הכפר הלבנוני בלידא. מיפתח רואים רק את קו הבתים הגלוי, זה הגולש לעמק. הכפר ניצב שם הרבה לפני שהוקם הקיבוץ. הוותיקים סיפרו על מפגשים אקראיים עם תושביו לפני בניית גדר הגבול, על ביקורים הדדיים, על הבריכה של מעיין הכפר שהתרחצו בו לא פעם, על המסחר, על היציאות אל הכפר לקנות בו ירקות.

בלידא, כמו אח תאום, מלווה את יפתח מהעבר השני של העמק ושל הגדר. גם אנחנו צפינו על בלידא, ראינו את צמיחת הבתים ההולכים וגדלים, תאורת הרחובות שנוספה לפני כמה שנים, מטעי זיתים שניטעו, ובשנים האחרונות נוספו בתי ענק, וילות ממש. לי היה הכפר הזה כעין סוד ההולך וגדל. מדי שנה התקרב הכפר עוד ועוד אל הגדר ואל המטע, עוד ועוד בתים נוספו בוואדי שיורד לכיוונו. לאט לאט השתנו הנוף והפעולות של האנשים מצדה השני של הגדר. יותר ויותר פעמים ראינו רועים היושבים בצמוד לגבול וצופים לכיוון המטע שלנו והעובדים בו. לא פעם הם ישבו עם משקפות וצפו בנו עובדים או הולכים לעת ערב. ראינו אותם צועדים בין עצי הזית, לעתים עם נשק על הכתף.

ובאמת, בחודשים האחרונים, כשצעדתי לבד קיננה בי דרך קבע תחושת אי־נוחות וחוסר ביטחון. הידיעה שמישהו מביט בי בלי שאני יודע, הידיעה שלנו שהם מסתובבים בצמוד לגדר, לעתים עם כלי נשק, העיקול שהסתיר את בתי הקיבוץ, וגם הפוליטיקה המשוגעת, צמיחת החיזבאללה, כוח רדואן, מושג חדש שחלחל אט אט לשיח על המצב הביטחוני – כל אלה הכבידו והעיקו. השקט המשחרר נעשה עם השנים מתוח. היה זה כעין פחד משותף שלא מדברים בו, שלא דנים בו. אנחנו הרי לא מפחדים מכלום. הגליל הוא ביתנו.

בשבעה באוקטובר הומלץ לתושבי קיבוץ יפתח לעזוב את היישוב. ההמלצה הפכה עד מהרה להוראה ולצו. החשש הגדול מפלישה ליישובים הצמודים לגדר הגבול הביא לנעילת שערי המטע. זה כשנה יש חלקים ביישוב שאסור להסתובב בהם גלויים וחשופים.

מאז חודש יולי האחרון, עם כניסת הצבא ללבנון, הפך הקיבוץ לבסיס היציאה של חיילים לפעילות מבצעית. מחלון ביתי אני צופה בטור החיילים עמוסי ציוד ונשק, הולכים בדממה, יורדים אט אט בכביש אל המטע ונעלמים בחשיכה. עם שחר הם שבים, בהליכה מהירה, כמעט ריצה, פורקים את ציודם ונרדמים. בצוהריים, לאחר כמה שעות שינה, הם מגיעים למטבח המשותף לנו ולהם, ועל קפה ועוגות שאנחנו מארגנים להם מתפתחות שיחות ועולים תיאורים של מה שהם ראו ומה שהם עשו. אלה שיחות ישירות ואמיתיות, ללא הצנזורה המוכרת לנו מהתקשורת. הם מספרים את האמת כפי שראו אותה. והם מתארים עוד מנהרה, ועוד אחת, ועוד פיר, ובונקר עמוס בציוד לחימה ותחמושת, ובמנהרה שלידו מצאו אופנועים מוכנים, ופיר שמתחבר למנהרה שמצאו בלילה הקודם. ועוד אחת ועוד אחת.

אט אט אני מבין שהאזור ההררי והסלעי, זה שכל חלקה חדשה בו דרשה חודשים של סיקול ועידור, הפך למסננת מלאת חורים, פירים ומנהרות שמטרתם הייתה השתלטות על הגליל, תקיפה ופגיעה. זה היה חלק מהתוכנית להחרבת המדינה. אני מבין שאנחנו, חברי וחברות יפתח, המייסדים ההולכים אט אט שעונים על מקל, בני ובנות המקום, האימהות ההרות, הילדים הצעירים, עובדי המטע והשלחין – כולנו סומנו כמטרה להשמדה. הידיעה הזאת הולכת ומתחוורת ככל שמתרבים התיאורים של מה שנמצא מעברה השני של הגדר. הידיעות מכות בי. אט אט אני מבין את העוצמה ואת האשליה שאפיינה את השקט והשלווה הגליליים שכל כך אהבנו, שהבטחנו למי שבאו לגור פה. האם הייתה זו אשליה?

אני שוכב במיטה, מוקף בשקט ובחשכה מוחלטת. אני מנסה להירדם במיטתי שביישוב נטוש: רק אני ועוד שנים־עשר אנשים נשארו כאן. רובנו נשאר כאן במסגרת שירות מילואים בכיתת כוננות, ועוד בודדים שהתעקשו להישאר בבית. וכך אני מוצא את עצמי יחידי בשכונה שאני גר בה. בגלל צורכי ביטחון, תאורת החצר מוחשכת, ואני? לילות שלמים אני מתהפך במיטה, סופר כבשים והודעות. כל רעש עדין, כל עלה נושר, ענף שנע ברוח, חתול ההולך על השביל — נדמים לי כסכנה. הדמיון מתחבר לתיאורי שבעה באוקטובר בעוטף. קולות הרוח בענפים נדמים כתנועה, נצנוץ כוכב נדמה בחלון כפנס המחפש בחשכה, השינה הופכת לטרופה, העיניים מכוונות אל החלון, תרות אחר משהו לא ידוע. אני מוצא את עצמי מכין תוכנית הימלטות. אקפוץ מהחלון ואתחבא בשיח. לא, טוב יותר אם אפתח סולם ואטפס לגג להסתתר שם. לא טוב. מה יקרה אם יעלו את הבית באש? אולי אברח דרך הכביש הראשי? לא טוב. הוא חשוף. כל תוכנית שעוברת משורטטת במפת הקיבוץ שבדמיוני. נתיבים, מקומות מסתור ומחבוא מסומנים, ורגע לאחר מכן הפתרון נמצא בעייתי, לא מתאים, לא עונה לדרישות, ונפסל. כך, בכל יום עם רדת החשיכה עולה הפחד אל גרוני ותופס אותי כעין חניקה. אני שוכב במיטה, חזרתי לישון עם בגדים, מוכן לגרוע מכול. המתנה אינסופית המטריפה את הראש ואת הדעת ופוצעת את הנשמה ומקשה על הנשימה שכל כולה המתנה לקרן השמש הראשונה שתאותת שסיוטי הלילה באו אל קצם הזמני, עד מחר.

מאז שבעה באוקטובר נמצאת קהילת הקיבוץ בגינוסר. כבר בימים הראשונים שוכנו החברים בחדרי המלון. אל הנהלת הקהילה נוספו עוד כמה בעלי תפקידים כדי שהקהילה תוכל לתפקד במקומה החדש, בגלות שנכפתה עלינו. פעמים רבות אני נדרש לבוא לגינוסר לצורכי עבודה ופגישות. לאחר לילה טרוף שינה אני אוסף את עצמי בקושי, מקלחת חמה מעוררת, קפה חזק שמסמל עוד יום עבודה שמתחיל. אני עולה על הרכב בדרכי למלון בגינוסר, שם נמצאת הקהילה שלי.

מי שייכנס למלון יחשוב שמדובר במחנה נופש. אם ישאלו אותי, זו קייטנה של אנשים עצובים. הכול מאורגן היטב, שלוש ארוחות, סדר יום, ממש חופשת ״הכול כלול״, פינת קפה ועוגות, חוגים, הרצאות וטיולים. אני יורד מיפתח לגינוסר פעמיים־שלוש בשבוע. המעבר לא פשוט מההר אל העמק, מאזור הלחימה לנופש המאורגן ולדשא המטופח. אני מוצא את עצמי בונה בראשי את תסריטי השיחה, בורר מילים, מנסח משפטים כדי להיות מדויק, לדייק את ההפרדה בין סיוטי הלילה שלא מרפים ממני לבין מה שמצופה ממני כבעל תפקיד, ושל כל מי שעובד עם קהילות: לצייר את תמונת העתיד, להראות שתיכף ההווה ישתנה, שיש למה לצפות, שבקרוב אולי חוזרים. במציאות חיי, ויותר מכך בלילותיי, אני מתקשה לנסח את התמונה הזאת לעצמי, וכעת מבקשים ממני לנסח אותה לאחרים.

ייתכן שלא הרבה השתנה בצד השני של הגדר, אבל אל מול הקהילה החיים ממשיכים. מציעים תוכניות, בונים צוותי עבודה, לוחות זמנים, מוצאים פתרונות לחינוך ולתרבות ולרווחה. ואצלי בפנים — חשכה מוחלטת, דממה אינסופית מלאה בקולות הלילה המאיימים ובמראות מדומיינים. ככל שהזמן עובר אני מבין שהופקרנו. אט אט מצטברות העדויות והתמונות המלמדות על ההתארגנות והציוד והעוצמה של החיזבאללה הצמודים לגדר שלנו. ועולה השאלה מה עשו אלה שהיו צריכים להגן עלינו.

באחת מתורנויות השמירה שלי בשער הקיבוץ אני מקבל את פניהם של כלי רכב צבאיים ובהם מפקד הגזרה שהגיע לבקר את החיילים, לשאול לשלומם. אני דוחק את השאלה שצועקת בתוכי עמוק פנימה ונותן להם להיכנס. אל הצעקה החנוקה מתווספת עכשיו גם תחושת הפספוס על שלא שאלתי ולא אמרתי את מה שרציתי ולא ביקשתי תשובות. אני יודע שבעוד זמן קצר אפגוש את מפקד הגזרה בדרכו החוצה ומתחיל לנסח מה שאשאל ואיך. כשהוא מתקרב, עם שובו, אני לא ממהר לפתוח את השער. אני מחכה לעצירה מוחלטת של הרכב, מבקש ממנו לפתוח את החלון, מציג את עצמי ושואל אם יוכל לענות לי על שאלה קטנה. הוא מחייך. אני שואל אותו אם הם ידעו על המנהרות, על כמות הנשק שהוחבאה ממש פה, בצד השני של המטע. אני שואל על אורך הפירים שמצאו ומבקש שיספר לי מה היה בהן. הוא מרכין את ראשו, ממתין שנייה ועונה בקצה: ״אל תדאג, הכול בסדר״, מסיט את המבט ממני ומאותת לנהג להתקדם. הרכב ממשיך הלאה ואני נשאר נטוע במקומי, מביט אל השער ההולך ונסגר, מסתובב ומביט פנימה אל הקיבוץ, אל הבית שלי, רואה את מגדל הסילו הגבוה ומרגיש כל כך לבד וכל כך מרוקן.

והנה, בסוף 2024 הותר לחברי הקיבוץ להיכנס לחלקים בקיבוץ שהיו סגורים. זו הפעם הראשונה אחרי שנה שאני מגיע לחלקו הצפוני של יפתח. עברתי בין שורות הבתים, חוצה גדרות תלתליות שהוצבו ביניהם, על הכביש שרידי עמדות משקי חול שנבנו בימי המלחמה הראשונים. המשכתי לפינת החי ולכיוון העיקול הגדול שממנו מתחיל מסלול ההליכה שלנו במטע. הבטתי על גזעי העצים השרופים, על הכביש שטנקים סדקו ושברו, עצרתי, הבטתי שוב לכיוון הכפר, הבטתי אל הדרך ולחשתי שלום. לא בטוח שאשוב לצעוד פה בקרוב.

צרו קשר

נעמי מנדל-לוי

nmandel-levy@mandel.org.il

עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: יניב איצקוביץ', יפה בניה, נעמי מנדל-לוי
אוצרת: דנה אריאלי

עריכת לשון: רעות יששכר, אייל טלמון
עיצוב גרפי: אביב ליכטר
הפקה וניהול דיגיטל: יהל מיימוני, עדן דוד
בניית אתר: שי קדם
הגהה: יונית ניסים

כל הזכויות של היצירות המופיעות כאן שייכות ליוצרות וליוצרים ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש © 2026