שלומית נעים נאור

אי אפשר להאמין

יוֹם שֵׁנִי  

נִצּוֹל בְּאַרְצוֹ 
עָקוּר שָׁרָשִׁים 
שָׂרְפוּ לוֹ אֶת הַבַּיִת  
הֵם הָרְגוּ אוֹתָהּ. 
הָרְגוּ אֶת הַכַּלְבָּה,  
הַחֲתוּלָה נֶעֶלְמָה.  
אֵין לוֹ כְּלוּם  
הוּא לֹא מַשְׁוֶה כְּאֵב, כֻּלָּנוּ סוֹבְלִים.  
אֲנַחְנוּ שְׁמוּרִים בְּבֵיתֵנוּ, אִלְּמִים.  

יוֹם שִׁשִּׁי 

הַצָּבָא מָצָא אֶת הַכַּלְבָּה 
בַּמְּכוֹנִית הַשְּׂרוּפָה שֶׁלָּהּ  
אֶפְשָׁר לְהָבִיא אוֹתָהּ? 
לְלוֹקָה יֵשׁ בְּלִיטָה בַּמֵּצַח, תָּמִיד הָיְתָה לָהּ.  
עַכְשָׁו יֵשׁ לָהּ צַלֶּקֶת  
וְקָלִיעַ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהוֹצִיא  
מֵעֶצֶם הֶחָזֶה 
הִיא מְשַׁלְשֶׁלֶת הִיא חֲרֵדָה 
צָרִיךְ לְהַסְבִּיר לָהּ.  
כְּשֶׁהוּא לוֹקֵחַ אֶת לוֹקָה בִּזְרוֹעוֹתָיו  
הוּא מְחַיֵּךְ 

יוֹם רִאשׁוֹן 

יֵשׁ הַלְוָיָה וְתִהְיֶה שִׁבְעָה. 
הוּא אוֹפֶה אֶת כָּל הַמְּתוּקִים.  
אוֹפֶה לֵילוֹת בּוֹדְדִים בְּכוֹסוֹת סֻכָּר 
צְוָחוֹת אֵימָה בְּקִילוֹ קֶמַח 
רַק לֹא לַחְשֹׁב עָלֶיהָ  
מָה יָדְעָה 
הַאִם הֵבִינָה שֶׁתָּמוּת 
זָעֲקָה אֶת שְׁמוֹ 
עַכְשָׁו זֶה רַק הוּא וְהַכַּלְבָּה. 
בַּתְּמוּנוֹת עַל הַמְּקָרֵר  
כַּצְמָן עוֹמֵד פָּרוּעַ כְּמוֹ תַּלְתַּלָּיו 
הִיא מְחֻבֶּקֶת וּקְרוֹבָה 

שְׁלוֹשִׁים 

חֲבֵרִים לֹא מַשְׁאִירִים אוֹתוֹ לְבַד 
תָּמִיד יֵשׁ מִישֶׁהוּ  
לַעֲבֹר אֶת הַלַּיְלָה  
לְעַשֵּׁן אֶת הַיּוֹם 
אֲנַחְנוּ קוֹנִים מָה שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ: 
סֻכָּר לֹא סוּגַת, גְּבִינוֹת רַק שֶׁל גָּד 
שֶׁמֶן קוֹקוֹס טִבְעִי, מֶיְפֶּל טִבְעִי  
קִילוֹ קֶמַח שְׁקֵדִים, נָטוּרִינָה, 
קֶמַח לָבָן מְנֻפֶּה.  

שִׁשִּׁים 

הוּא כּוֹתֵב שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַרְבֵּה מְקוֹמוֹת לִהְיוֹת בָּהֶם 
הוּא מְחַפֵּשׂ מְקוֹמוֹת בָּהֶם יוּכַל לֹא לִהְיוֹת.  
גַּם הַלַּיְלָה הָיָה עֵר וְאָפָה 
אִי אֶפְשָׁר לְהַאֲמִין 

 *לזכרם הטוב של תהילה קעטבי, עדי ויטל קפלון וחיים כצמן תושבי חולית, שעלו ביום אחד, בשבעה באוקטובר, השמימה.