רעות שלו

איך לזכור נקודה חמקמקת

רעות שלו היא מ״מ מנכ״ל עמותת נוה מלכישוע, כפר ומרכז לטיפול בהתמכרויות בראש הגלבוע. בוגרת בית ספר למנהיגות חינוכית, מחזור ל׳.

אֵיךְ לְהַגִּיעַ אֶל הָאִי הַשָּׁקֵט שֶׁלִּי
שֶׁיֶּשְׁנוֹ אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁיֶּשְׁנוֹ
בְּהֶשֵּׂג כָּנָף

(אל האי השקט, רחל חלפי)

בתום יום עבודה שהותיר אותי רצוצה מעצב ומכובד אחריות, לפנות ערב בשמונה באוקטובר 2023 , בדרך המתפתלת, הקצרה והמוכרת בחזרה הביתה, הוצב מחסום ספונטני. שני חיילי צה״ל עמדו משני צידי הכביש הצר, זרועותיהם מונפות מעלה ומטה, מסמנות לי להאט. מראות אמש ממהדורת החדשות, של מחבלים לובשי מדי צה״ל, עלו בי באחת. בחמש עשרה השניות שחלפו מרגע שהבחנתי בהם ועד לעצירה הסופית של הרכב הספקתי לא מעט: להעריך כי אלה עלולים להיות מחבלים, לשקול את סיכויי להינצל מהסיטואציה בהיחלצות מהרכב וגלגול יזום במדרון הירוק, להחליט נגד, ולסמן לי נקודה דמיונית בכביש שאם עד אליה לא אשתכנע סופית שמדובר בחיילי צה״ל — אהדק את אחיזת הרגל על הגז ואפרוץ את המחסום.

למזלי, נמנע ממני התסריט הדרמטי, כי החלטתי בזמן שהחזות של החיילים כחיילי צה״ל אמינה מספיק בעיניי ועצרתי. אבל השניות הקצרות־הארוכות הללו סימנו לי, אדם בלתי חרדתי בעליל בימות שגרה, שחר של יום בלהות חדש. דרמה קיצונית התרחשה ברגעים האלה באופן ממשי ביותר, אלא שהיא התרחשה בתודעתי. זו הייתה דוגמה מוחשית לתהליך שהחל מתבהר לי בשבועות הבאים: לראשונה בחיי אני יודעת בגופי טעמה של טראומה.

הגילוי הזה היה כרוך בבלבול מקצועי ובהארה: בסביבת עבודתי — מלכישוע, כפר ומרכז לטיפול בנפגעי התמכרויות השוכן בפסגת הר מלכישוע שבגלבוע — האנשים שאני אחראית על הטיפול בהם הם אנשים למודי טראומה וטראומה מורכבת. חוויית הטראומה שלי עצמי העניקה לי באותו רגע תחושה חזקה של הזדהות עם המטופלים והבנה בלתי אמצעית, לראשונה, של מצבם. עם זאת, לפתע פתאום לא היה לי ברור שבכוחי להוביל את המטופלים מוכי הטראומה להחלמה.

מן הספרים ידעתי שהטראומה שאני חווה היא טראומה משנית של מי שלא חוותה את המאורעות בעצמה אלא פגשה בהם באופן מתווך. אולם צל הטראומה היה כה מוחשי עד כי יכולתי להריח את ריח השריפה ולטעום את טעם הדם. לא הייתה לי סיבה להניח כי מישהו מאנשי הצוות שלי במלכישוע חש את הדברים על בשרו פחות ממני. מה, אם בכלל, אנחנו יודעים עדיין טוב יותר מהמטופלים שלנו נפגעי הטראומה? מה קרה לנו ומה אנחנו אמורים לעשות עם טעם הטראומה
החדשה הזו שנצרבה בנו, בעוד אנו אמורים להמשיך ולטפל?

כמה שעות מוקדם יותר באותו יום, בביתי שבגלבוע, קמתי מלילה טרוף שינה וצער. בחלל הבטן כבר מעכה המועקה את איבריי הפנימיים. כמילותיה של יונה וולך, ״גופי היה חכם ממני״; 1 הגוף שלי התנדב לייצר פרשנות זמן רב לפני כל מחשבה מנומקת.

יצאתי בלי להיפרד מילדיי, שהאריכו בשינה בשל יום החופש האיום שנכפה עליהם. עשר דקות הנסיעה מביתי בגלבוע למקום עבודתי במלכישוע נמשכו נצח וגם הרף עין; אז עוד לא ידעתי שתעתוע הזמן הזה צפוי ללוות אותי כל השנה. הלב הלם כאילו לא עשיתי את הדרך הזאת אין־ספור פעמים קודם לכן. ניסיתי להדוף הכול כדי להתרכז בשאלה מה נדרש ממני הבוקר. נזכרתי בבדיחה נושנה שבה הדמות הנלעגת נזקקת לאוזניות שדרכן לוחשים באוזניה: ״לשאוף, לנשוף״.

רק 18 שעות קודם הוטלה על כתפיי המשימה לנהל את הכפר במינוי טלפוני זריז בעיצומה של השבת; מינוי שדמה יותר מכול לקוד מורס במברק שנשלח מן החזית:


״הקפיצו אותי למילואים.
את המנכ״לית בפועל.
זום חפיפה קצר עם המנהלים עוד שעה.
תחשבי מה את צריכה״.


אני לא יודעת מה ציפיתי לפגוש מעבר לשער המוכר, במקום שהיה לי בית שני זה עשר שנים, ושאליו חזרתי אחרי לימודים לתפקיד סמנכ״לית רק שלושה שבועות קודם לכן. יחד עם ה־ס׳ שנשרה באבחת שיחת טלפון מתיאור התפקיד שלי והפכה אותי למנכ״לית, נשרה גם הכתובת הטבעית לשאת אליה עיניים. באחת אבד לי קולו של המנכ״ל הוותיק, מעין מספר כל יודע שברהיטות השמורה לאלה שיודעים את סוף הסיפור יודע תמיד, כמדומה, מה עושים עכשיו. כתחליף נולדה
בלידת חירום הידיעה שכל התלבטות, כל החלטה, גם כאלה הנוגעות לחיי אדם ממש, נעצרות מעתה על שולחני. זו המשמרת שלי, גם אם לא אני בחרתי את התזמון המדויק או את אופן העברת המקל. פשוט הבנתי: העולם התהפך, המקל על הרצפה, ועכשיו אני מרימה אותו.


מתוך הרגל, הנחתי שעיקר הקושי יהיה בהתמודדות עם המטופלים. בתוך ים האי־ודאות, ידעתי מה השארתי במלכישוע בשישה באוקטובר, שלשום: כפר לטיפול בהתמכרויות ובו קטינים ובגירים, נשים וגברים, מכל רחבי הארץ ומכל מגזר, דת ורקע חברתי. אנשים שעוזבים הכול מאחור — משפחה, עבודה, הדחקות של שנים — ויוצאים למשימת חייהם: להיגמל מההתמכרות ולצאת, או לשוב, לחיים בריאים ועצמאיים.

בצד החיובי, סמכתי על הדי־אן־איי הארגוני שאני מכירה מקרוב זה שנים והוכיח את עצמו באין־ספור הזדמנויות, שלא יכזיב אותי. מבעד לרסיסי השבר ידעתי: הדיירים שלנו בידיים בטוחות. עיניים טובות מביטות בכל אחד מהם גם ברגע משבר תהומי שכזה. הלו״ז הקדוש הנהוג אצלנו, של יקיצה, עבודה, טיפול, שיתוף ותפקוד, ימשיך לסובב את הכדור סביב צירו. המסורות הגדולות והמעוגנות יישמרו ללא תלות בעוצמת המבול.

מנגד, ובכן, העולם התהפך. לא ידעתי על אילו חלקים מניסיון חיי אוכל לסמוך ומה אצטרך לגלות בחשש מחדש. ההתרחשויות שנגלו אליי אתמול דרך המסכים היו בעלות עוצמה גדולה כל כך, שרק יכולתי להכפיל את הממדים בדמיוני שוב ושוב כדי לשער מה מרגישים אנשים ונשים, נערות ונערים, שנקלעו להתמכרות לסמים ולאלכוהול, רובם ככולם על רקע של קשיים עמוקים וטראומות חיים. כמה זה ״איום ונורא״ כפול ״בלתי נסבל״ בחזקת ״זוועת עולם״?

כשהגעתי לכפר כמעט לא ניכר הטירוף המתחולל בחוץ. מצאתי את הדיירים שקועים בשגרת יומם. הם היו עסוקים במריבות זעירות, בציפייה לארוחת הצוהריים, בשיתוף קבוצתי בפורמט המוכר ובמילוי טפסים; ובשלל עצבונות ושמחות קטנות שכמו נטולים מן החיים הקודמים של לפני שבעה באוקטובר. זכר ראשית הקורונה הכה בי: בעצם גם אז, כשהצוות בחלקו נבהל, עשה מאמצים לא להידבק או להדביק, קיבלו רוב הדיירים את המצב במה שנדמה יותר מכול
כאדישות. לא אדישות מהסוג המופגן או החתרני — אלא זו הדומה יותר להלך רוחו של איש שבע ימים שראה הכול, וכלום לא יפתיע אותו או יסיט אותו ממסלולו. נהוג לצפות שטראומות חדשות שפוגשות טראומות ישנות יפערו פצעים מחדש. ואילו את מה שנגלה לעיניי, ממבט ראשון לפחות, אפשר לדמות לכוס שממשיכים למלא זמן רב לאחר שהיא מלאה, והרי היא איננה יכולה להיות יותר מלאה ממלאה לגמרי. לא חשוב כמה מוזגים, פשוט לא נשאר מקום.

מהר מאוד הבנתי שמי שזקוק לטיפול דחוף הוא דווקא הצוות, ולא המטופלים. חברי הצוות המטפל היו פגועים וכואבים. הם חרדו לבני משפחה ולחברים. כמה מהם פחדו להגיע לעבודה בכפר הסמוך לגדר ההפרדה. ידעתי שהם ידאגו לצורכי המטופלים, אבל חששתי שלא ידעו איך לדאוג לעצמם. החשש הזה היה מבוסס: גם אני לא ידעתי איך לדאוג לעצמי.

בשמונה באוקטובר בחרתי לעשות שני דברים, שהם אחד: מילאתי את מחסני החירום. קודם דאגתי למלא את מחסני החירום של הכפר. וידאתי שיש די קופסאות שימורים לשבועיים ושכמות המים המינרליים במחסן תוכפל. שלחתי את מנהל האחזקה (אב הבית נקרא למילואים) למלא עוד כמה ג׳ריקנים של דלק וסולר למקרה הצורך, וביקשתי מהאחות לוודא כי מלאי התרופות מספיק למקרה של פינוי. עד הצוהריים הכול היה בשליטה, ואז התפניתי בחשש למחסנים מסוג
אחר, עדינים הרבה יותר. במחסני החירום הנפשיים של אנשי הצוות אין חץ שמסמן את ידית ההפעלה או רשימת מלאי נצרך. מדובר ביותר ממאתיים אנשים שמטפלים בדיירים שבעי טראומות, כאשר הם עצמם בעיצומו של אירוע מטלטל. לא ידעתי מה לעשות.

בגב זקוף ובברכיים כושלות ישבתי במשרד המנכ״ל, שעדיין לא הרגשתי בו בנוח, בדלת פתוחה לרווחה. זה היה המקסימום שיכולתי לעשות: ידעתי שאם אנסה ללכת הרבה או מהר ביום כזה אני עלולה ליפול מכובד המשא. הנחתי לאנשים שחלפו על פני דלתי להפקיד משהו מן המשא שלהם. קיוויתי שמי שבאמת צריך שאראה אותו יגיע. באותו
היום זה כל מה שיכולתי לתת.

בחלוף הימים עדכנו את מסורות הכפר כדי שיתאימו למצב החדש. הענקנו מתנות למילואימניקים ומשפחותיהם, ערכנו יותר סבבי ״מה נשמע״ מהרגיל, התמקדנו במצב בהדרכות השגרתיות של אנשי הצוות. הוספנו מפגשי שיתוף. צעדים כמו אלה, יחד עם שמירה קפדנית על השגרה ומודעות מקצועית לטראומה, סייעו לנו לשוב מבחינה מערכתית לתפקד כמעט כמו לפני השבר של שבעה באוקטובר. אבל עדיין, ברגעי לבד נדירים, אני מרגישה שאנחנו רק בתחילת הדרך להבין מה קרה לנו.

במובן מסוים בשבעה באוקטובר קרסה גם הקונספציה שלי: עד אז חשבתי שאני יכולה לבד. חשבתי שבריאות נפשית היא בצד של הצוות, והיעדרה בצד של המטופלים. חשבתי שאני יכולה לסמוך, גם ברגעים קשים, על ״האי השקט שלי״. הקונספציה קרסה, ואחרות החלו להיבנות בהדרגה תחתיה, והן ממשיכות להיאסף מאז. כיאה לטראומה, הן עדיין מיוצגות בי כרסיסים. כבר למעלה משנה שאני אוספת אותן, מנסה ללא הועיל לייצר יחד תמונה שלמה וקוהרנטית. בינתיים אני מניחה אותן זו לצד זו ככתב חידה.

כשאני חוזרת לשאלות מהמחסום בשמונה באוקטובר שעבר, אני מציבה זו לצד זו שתי תשובות נכונות: אני יודעת על בשרי שבמצבי קיצון, בריאות נפשית היא רק קו הגנה ראשון מול טראומה. בה בעת, ראיתי כי יש כוח טיפולי אדיר לשגרה חזקה ומנוסחת היטב כמו שלנו במלכישוע. אנחנו יודעים להמשיך לטפל גם כשאנחנו פגועים בעצמנו. אנחנו יודעים מה לעשות בזכות המסורות, וכי אנחנו מבינים קצת יותר מקרוב מה עובר על המטופלים שלנו, אבל גם כי הסכמנו לוותר, כיחידים וכקבוצה, על קולו של המספר הכל־יודע שבתוכנו. הסכמנו לסלול דרך עדינה שיש בה גם ספקות, שמותר בה גם למטפלים להיות לפעמים בצד החרד, וגם למנהלים לא לדעת. הסכמנו לוותר על תשובות ולהישאר עוד קצת בשאלות.

כל זה מביא אותי להשלמה: מה שיש לנו לתת הוא מספיק, בהיותו אנושי, מקצועי ואותנטי. ובגוף ראשון, אני מהדהדת לעצמי כדי שלא אשכח: מה שיש לי לתת הוא מספיק, בהיותו אנושי, מקצועי ואותנטי.

אֵיךְ לְהַגִּיעַ אֶל הָאִי הַשָּׁקֵט שֶׁלִּי
שֶׁיֶּשְׁנוֹ אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁיֶּשְׁנוֹ
בְּהֶשֵּׂג כָּנָף

אֵיךְ לְנַוֶט אֶת עַצְמִי
כְּמוֹ צִפּוֹר בּוֹדְדָה
לׅנְּחִיתָה מְדֻיָקָה עַל הָאִי הַקָּטָן
הַהוּא

אֵיךְ לִזְכֹּר
אֵיךְ לִזְכֹּר אֶת הָאִי הַשָּׁקֶט שֶׁלִּי
הֶחָבוּי כִּנְקֻדָּה חֲמַקְמֶקֶת
בְּתוֹךְ מְעַרְבֹּלֶת הָרַעַשׁ
אֵיךְ לִזְכֹּר נְקֻדָּה חֲמַקְמֶקֶת

אֵיךְ לְהַזְכִּיר לוֹ
לָאִי הַזָּעִיר הַַכְּלוּמִִּי הַַזֶּה
שֶׁלֹּא יִבַּלַע
כָּלִיל2

1יונה וולך, מתוך: אור פרא, הוצאת איכות, 1983 .

2 רחל חלפי, ״אל האי השקט״, בתוך: ׳אהבת הדרקון׳, הוצאת
הקיבוץ המאוחד, 1995, עמ׳ 40.

צרו קשר

נעמי מנדל-לוי

nmandel-levy@mandel.org.il

עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: יניב איצקוביץ', יפה בניה, נעמי מנדל-לוי
אוצרת: דנה אריאלי

עריכת לשון: רעות יששכר, אייל טלמון
עיצוב גרפי: אביב ליכטר
הפקה וניהול דיגיטל: יהל מיימוני, עדן דוד
בניית אתר: שי קדם
הגהה: יונית ניסים

כל הזכויות של היצירות המופיעות כאן שייכות ליוצרות וליוצרים ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש © 2026