יום אחד בכיתה ד׳, בבית היוצר, הגיע הזמן שנלמד לרקום, ובתור הכנה שלחה נירה את הבנים החוצה שלא יפריעו. הבנים מהכיתה שלי לקחו מקלות והתחילו לרדוף אחרי חולדים במחילות כאילו זה הייעוד שלהם בחיים, ואני שלא אכלתי חיות כבר מהקיץ הבנתי שאם ״בנים״ זה מי שלא לומדים לרקום או לתפור במכונה, זו לא הקבוצה בשבילי. הרבה שנים אחר כך הסתבר לי ששנה לפני כן החליטו בקיבוץ שלא אמשיך לרקוד, על בסיס אותו טיעון, רק שאז זה לא היה בפניי.
מוזר בעיניי שמאותה הקבוצה החברתית שנמנעים ממנה בילדות תרגולי דיוק, רוך, או חיבור עצמי רגיש, מבקשים בבגרותה להקריב את החיים. אולי זה לא מוזר כל כך בעצם.
* /
אַחֲרֵי שֶׁעָבַרְתְּ בַּמִּלְחָמָה
הִיא עוֹבֶרֶת לָגוּר בְּתוֹכְךְ
לֹא קְרוּאָה / לֹא מֻזְמֶנֶת.
חוֹבֶקֶת – –
אַחֲרֵי שֶׁעָבַרְתָּ בַּמִּלְחָמָה
הִיא עוֹבֶרֶת בְּךָ: לְפָנֶיךָ, מִצְּדָדֶיךָ
וּמֵאֲחוֹרֶיךָ;
הִיא הָעוֹמֵד.
ביקשתי להטמיר את חפצי הסימון שיצרתי, או הושתו עליי, כחלק מהשירות הצבאי. ממני והלאה אל עבר מרחב מופשט, מוזהב, בדרכו של איב קליין שלאחר המלחמה הציע לקדש טראומות של הגוף והלאום באמצעות השגבה שלהן.
נראה שבכל פעם שהמלחמה הפנימית מטלטלת והנפש שלי סוערת, היצירה אצלי פורה. היצירה היא הדבר היציב,
עוגן ההמצאה – התזכורת ליכולת ההתעלות בעקבות התמודדויות־קצה של הגוף והתודעה, האור ששב אחרי החושך הממית. אולי כל זה בכלל לא מתוך בחירה.