מרים ליבוביץ'-אשרף

אקטיביזם מחבר: לחנך נערות בזמן מלחמה

מרים ליבוביץ אשרף היא אשת חינוך, מייסדת שותפה ומנהלת בית ספר ענבר בירושלים, בית ספר ממלכתי לתלמידות בכיתות ז׳–י״ב׳, אשר חרט על דגלו קידום שוויון מגדרי. מרים מתמחה בפדגוגיה מבוססת מקום, בלמידה התנסותית של תלמידות מחוץ לכתלי בית הספר ובפיתוח קהילה מקצועית לומדת של צוותי הוראה בתוך בית הספר. בוגרת בית ספר למנהיגות חינוכית, מחזור כ״ו.

״מרים שלום, אני כותבת אלייך (…) בהקשר למאבק להשבת החטופים, למאבק למען הדמוקרטיה. אני כותבת כדי לומר לך שמבחינתנו, יש מקום לחשיבה פוליטית ולעשייה פוליטית בבית הספר ענבר; לא במובן שעל בית הספר לנקוט עמדה שהנערות יידרשו להתמקם בהתאם לה, אלא במובן של יצירת מרחב שיאפשר לכל אחת מהנערות לשאול שאלות ולגבש עמדה מורכבת ומבוססת על המציאות ועל האופן שבו היא רוצה לפעול בתוכה. אשמח לשמוע כיצד את רואה את הדברים״.

הדברים האלה, שכתבה לי אם לתלמידה בבית הספר, הדהדו שאלות ומחשבות שמתרוצצות בי בשנתיים האחרונות. ובאמת, כיצד אני רואה את הדברים?


                                                              ***

למעשה, אפשר לומר שזו בדיוק המשימה של בית הספר ענבר שבירושלים: ליצור לנערות מרחב שבו יוכלו לשאול שאלות ולגבש עמדה מורכבת ומבוססת ביחס לאופן שבו הן רוצות לפעול במציאות שסביבן.

מחזור א׳ של בית הספר יצא לדרך בספטמבר 2018 . התחלנו, ארבע מורות ואני, המנהלת, עם 17 תלמידות חלוצות במסלול פמיניסטי ממלכתי לבנות, ראשון מסוגו. בית הספר שואף לעודד נערות לפרוס כנפיים בעולם ממוגדר. בימי שגרה אנו מייצרות כלים לגיבוש אומץ לב ותחושת מסוגלות, ושואפות להיות חוליה משמעותית בשינוי חוקי המשחק המגדריים. ואולם בשנתיים האחרונות נדמה שהאתגרים מוגברים. כיצד באות לידי ביטוי, בזמן משבר ומלחמה, המטרות והשאיפות היסודיות שלנו בענבר?

איך, למשל, נכון להתייחס בבית הספר למשבר החטופות והחטופים? ביום המאה למלחמה ערכנו סדנאות ומעגלי שיח. חני העבירה סדנה שכותרתה ״להיות תלמידה בזמן מלחמה כמו שלמדנו מזלדה״; ירון הנחה את ״לכל דבר יש זמן — קהלת ג׳״, הלל שוחח על ״דמיון פוליטי,״ ואני הובלתי סדנת כתיבה על קדושת חיי אדם. למדנו וכתבנו על קדושת החיים ותהינו איך נכון להנכיח את סוגיית החטופים בחיי בית הספר. תלמידה אחת הציעה שנפתח כל יום בשיחה על החטופים; תלמידה אחרת אמרה, בדמעות, שאם זה יקרה היא תפסיק לבוא, כי בית הספר צריך להיות מרחב מוגן מהזוועות שבחוץ.

מהו התפקיד שלי, של הצוות ושל בית הספר בזמן מלחמה? איך אני מייצרת לתלמידותיי מרחב מוגן מפני המציאות? ואיך, בו בזמן, אני מקנה להן כלים להיות אזרחיות מעורבות, פעילות ובעלות תחושת מסוגלות לנקוט עמדה ולפעול לפיה?

ב־ 1 בספטמבר 2024 , הכול מוכן לפתיחת השנה. מחזור חדש עולה לחטיבה. אנו קמות לבוקר של בשורות מרות – שישה חטופים וחטופות נמצאו ללא רוח חיים. בהם הירש פולין גולדברג. הצעיר הירושלמי שכולנו התפללנו יום יום לחזרתו והרגשנו שאנו מכירות אותו אישית. חלק מן התלמידות מכירות את המשפחה מקרוב. ועוד הותר לפרסום, שלושה לוחמי מילואים נפלו בקרב ברצועה.

שעות ספורות לפני כן, בחצות הליל, עזבתי את תלמידות י״ב בבית הספר. לאורך המסדרון הן פרסו בדים וצבעי אקריליק, וצבעו שלט גדול בכניסה, בהדפס מנומר, לכבוד החטופה רומי גונן. הן קישטו את הכיתות, את המסדרונות, וכמו כל דבר שעושות בפעם הראשונה בענבר, הן עושות זאת בכוונה וברגש של כינון מסורת חדשה.

ביום הראשון ללימודים אנחנו פותחות ברבע שעה של כושר גופני. זו פרקטיקה לפי עקרון האינטליגנציה הגופנית, חלק מה־ DNA שלנו. אני מגיעה ב־ 8:30 למגרש ורואה את תלמידות כיתה ז׳, מחזור ו׳, נרגשות וחוששות. בחודשיים האחרונים בוודאי תהו מה ילבשו היום, ליד מי ישבו, מי תהיה המחנכת שלהן. מה להן ולמוות, לחטופים מתים, ללב שבור? אני מסבה את מבטי אל המורות ורואה שעיני כולן אדומות מבכי. עוד רגע מסתיים הפתיח ואני כבר ברגע שאחרי. אני שואלת מחנכת בחטיבה לשלומה והיא פורצת בבכי: ״אני עוד רגע פותחת שנה ולא יודעת איך אחזיק את זה. פוחדת שלא אצליח״. אנחנו מחליטות שאכנס איתה. רכזת החטיבה תיכנס עם מחנכת נוספת, שגם היא מתקשה להחזיק את הדיסוננס. בתוך הכיתה, המורה מברכת את הנערות בברוכות הבאות ומשתפת בעצב ובקושי. אני יושבת בצד, מתבוננת עליה, עליהן, מהנהנת למילותיה כמו מחזיר אור. אני שם כדי שהיא תחוש את הקרקע תחת רגליה, כדי לשים לה יד מטאפורית על
הגב. אני שם גם בשביל הילדות־הנערות; שם כדי להבטיח להן במבט בוטח עתיד טוב.

מטרת בית הספר היא להעניק השכלה ומרחב שניתן דרכו לגעת בחיים וברוח האדם – והמטרה הזאת חשובה ביתר שאת אחרי שבעה באוקטובר. בשיחותיי עם חברים בקהילת בית הספר ציינתי כדוגמה רומנים היסטוריים אדירים שהשפיעו עליי עמוקות, ובהם ״הזמיר״, ״חלף עם הרוח״, ״אשתו של מגדל התה״. שאבתי כוח מסיפורים על בנות ובני אדם שבלב התופת גילו עוז רוח, ולא ויתרו על הזכות לאהוב, ליצור, לצאת לקונצרט וליהנות משלל פלאי העולם. החיילים שלנו נלחמים כדי שאנחנו נמשיך להחזיק את הרוח, ולהגדיל אותה. ומה בעצם האלטרנטיבה? שנעסוק כל היום במה שקורה בעזה? שניפול למרה שחורה?

דבריה של לאה גולדברג מהדהדים בי: ״היו הניגשים אלי ושואלים: ובכן, מתי תתחילי לכתוב שירי מלחמה? […] לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר […] כי כל זמן שהשירה אוהבת את האדם בארץ הזאת ואת החיים על פניה, כדאי וראוי גם לו, לאדם, לֶ אֱֱ הֲֲ בָָ ם, להעריכם, לשמור עליהם״.1

האם תפקידנו כנשות החינוך הוא כתפקידן של המשוררות? האם חובתנו ״להזכיר לאדם״ את הערכים הנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר? והאם יש סתירה בין החובה לשמור על בריאותן הנפשית לבין החובה לעודד אותן לפעול בעולם, להשמיע קול?

***

שי ורוני משכבת י׳ הצטרפו ליוזמה עירונית של בנות ובני נוער למען החזרת החטופים. לקראת היום ה־ 400 למלחמה הן קובעות איתי שיחה ומבקשות אישור להשתתף בהפגנה למען החזרת החטופים. חינוך אזרחי הלכה למעשה. בית החינוך שלנו מעודד נערות להשמיע את קולן. תמכתי ביוזמה ללא היסוס ואפשרתי לתלמידות המעוניינות להשתתף. אני ומורות נוספות עמדנו איתן באותו יום בצומת. הייתי גאה שתלמידות רבות הצטרפו והשמיעו את קולן.

למחרת, בוואטסאפ של כיתה ז׳, אבא אחד כתב שהבת שלו נחשפה לראשונה לשיח פוליטי ושלא בטוח שהיא בשלה לו; שנכון שזה לא היה אירוע ״פוליטי״ – כלומר לא אירוע שמשויך למפלגה זו או אחרת – אך בקבוצה הייעודית נאמרו גם אמירות מהסוג הפוליטי ושהיה לחץ חברתי להשתתף. אני מוציאה מכתב להורי שכבת ז׳ ובו כותבת ש״אקטיביזם ועשייה חברתית הם חלק משמעותי מהחינוך הערכי בבית הספר״. אני מבהירה שאנחנו מקפידות ליצור שיחה שבה כולן מרגישות בנוח להשמיע דעות שונות.

לפני המלחמה היה ברור לי איך עושים חינוך אזרחי. יש לנו דרכים רבות וטובות להקנות כלים לבחינה ביקורתית של המציאות, לגיבוש עמדה מבוססת עובדות והקשר. מבחינה פדגוגית נעדיף ללמוד על מציאות דומה אך רחוקה. אם נרצה לעסוק בגזענות, נלמד על מעמד השחורים בארצות הברית, או על הפער העדתי בקום המדינה. נלמד עובדות, נשאל שאלות, נדון, ורק לבסוף נגבש עמדה אישית. כדי שתהליך חינוכי ופדגוגי יהיה במיטבו נדרש מרחק מסוים, מרחב סטרילי יחסית שיאפשר פניות ללמידה איכותית.

כעת אני שואלת את עצמי אם הרחקת העדות הזאת רלוונטית כשהמציאות בוערת? איך אפשר ליצור מרחב בטוח ומוגן לשיח פוליטי עכשווי? איך אנחנו יכולות לשמש דוגמה, להביא את עצמנו לכיתה, ובה בעת לאפשר ריבוי קולות בקרב התלמידות? ומהו מרחב בטוח למורות שלי? האם הפדגוגיה של הרחקת עדות אינה אלא דרך לבריחה? איך אני מקנה כלים לשימושן של הנערות כאן ועכשיו ולא רק כציוד להמשך הדרך, בלי שאפול למלכודת של הכתבת דעה פוליטית?

בחוזר מנכ״ל זה נשמע לכאורה פשוט. תחת הכותרת ״השיח החינוכי על נושאים השנויים במחלוקת״, נכתב: ״חשוב שהמורה […] יעורר […] שיחה בנושאים שנויים במחלוקת. [זהו] חלק מהחינוך למעורבות אזרחית־חברתית […]. שיח כזה מעודד לפתיחות, לסובלנות, לדיאלוג ולחשיבה מעמיקה, שהם ממטרות החינוך הממלכתי. עם זאת חשוב שהשיח בכיתה [יעודד] דיאלוג וחיפוש אחר האפשרות להסכמה […] אם וכאשר המורה נוקט עמדה, עליו לעשות זאת בהתאם למסגרת
שחוק החינוך הממלכתי מתווה, בצורה שלא תתפרש כמחייבת את התלמידים לתפיסה מסוימת […]״.

למה זה כל כך מסובך במציאות?

בתחילת נובמבר, בפורום מחנכות, אנחנו מנסות לברר. אני מתחילה את המפגש עם השיר ״המורה להיסטוריה״ מאת בילי קולינס. אנחנו קוראות: ״בניסיון להגן על התום של תלמידיו הוא אמר להן שעידן הקרח היה בסך הכל עידן קריר. תקופה של מיליון שנה אשר בה כולם נאלצו ללבוש סוודרים. ועידן האבן הפך להיות עידן החצץ על שם שבילי הגישה הארוכים של הזמן ההוא״.2 אני מבקשת מהן להוסיף לשיר בית שמתחיל בשורה: ״כדי לשמור על התום של תלמידותיי״.

אני כותבת: ״כדי לשמור על התום של תלמידותיי, אמרתי להן שחרבות ברזל זו תקופה שרבו בני הנוער שנזקקו לטיפולים אורתודנטיים והממשלה התגייסה להוזלת כל טיפולי הברזלים לשיניים. ומנגד, בניסיון להגן על הקול של תלמידותיי ולהצמיח דור של מנהיגות, אמרתי להן שכדי להפוך את הברזל לזהב, את החרב לאת, עליהן ללמוד, להבין, לשמוע, לנהל משא ומתן ולהבין כמה כוח יש להן לשנות מציאות״. האומנם? ואולי גם אני אינני מאמינה בכך יותר? כבר 440 יום מאז
תחילת המלחמה.

ובשבוע אחר, דילמה אחרת. שיעור על אמנות ככלי מחאה בסדרת מנהיגות ודמוקרטיה. התלמידות לומדות על אומנות מחאה בעולם ובהיסטוריה. לאחר מכן הן מציירות כרזה המבטאת את המחאה האישית שלהן. בעקבות הציורים, חלקם פרובוקטיביים ומעוררי מחלוקת יותר או פחות, מתפתחת בכיתה שיחה פוליטית מוחזקת ומכבדת. אך כאשר הכרזות מגיעות למסדרונות בית ספר, במרחב שאין בו הקשר או אפשרות לדיון, השיח מתהפך ומעורר מהומה. אז לא לתלות כרזות במסדרון? מהם הגבולות הנכונים לשיח?

***

אני מחפשת אחר הדרך לחנך לאקטיביזם מחבר. להקנות כלים לעצב דעה בלי להכתיב אותה. כלים לניהול שיח במרחב מגוון שיש בו מחלוקת. אני חושבת שאולי התשובה טמונה בעצם אחוות הנשים, הסיסטרהוד, שאנחנו מגבשות בקהילת בית הספר. אולי זו הקרקע הבטוחה שמתוכה יצמחו מעשים של תיקון והשפעה בעולם. אולי אקטיביזם מחבר הוא עצם המעשה החינוכי של ענבר: רשת התמיכה שאנחנו פורסות לנערות, כדי שיוכלו לחשוב, לנסח, להתלבט, לדון ולפעול בעולם.

1 לאה גולדברג, ״על אותו הנושא עצמו״, בתוך: ׳יומן ספרותי: מבחר רשימות עיתונות׳, כרך ראשון 1928 – 1941, ספרית פועלים — הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017, עמ׳ 396 – 400.

2 בילי קולינס, "המורה להיסטוריה", בתוך: 'חוצה ברגל את האטלנטי: מבחר שירים מאת בילי קולינס', תרגום: מכבית מלכין ויואב ורדי, הוצאת כרמל, 2008, עמ' 48.

צרו קשר

נעמי מנדל-לוי

nmandel-levy@mandel.org.il

עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: יניב איצקוביץ', יפה בניה, נעמי מנדל-לוי
אוצרת: דנה אריאלי

עריכת לשון: רעות יששכר, אייל טלמון
עיצוב גרפי: אביב ליכטר
הפקה וניהול דיגיטל: יהל מיימוני, עדן דוד
בניית אתר: שי קדם
הגהה: יונית ניסים

כל הזכויות של היצירות המופיעות כאן שייכות ליוצרות וליוצרים ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש © 2026