מרים ליבוביץ' אשרף

מרים ליבוביץ-אשרף היא מנהלת בית הספר 'ענבר' לתלמידות בירושלים. בעלת תואר ראשון בהיסטוריה ומדעי הרוח ותואר שני בחינוך יהודי פלורליסטי מהאוניברסיטה העברית. בוגרת מכון כרם להכשרת מורים. מכהנת בוועד המנהל של הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות. לפני שייסדה את 'ענבר' כיהנה בתפקידי חינוך והוראה מגוונים והייתה חברת הנהלה בתיכון קשת בירושלים. היא מתגוררת בנס הרים, נשואה ואם לארבעה, בוגרת בית הספר למנהיגות חינוכית, מחזור כ"ו

01

"אִם אָדָם/ הָיָה מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו חוּט/ לְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ,/ מֶה הָיָה מְסַמֵּן אַחֲרָיו,/ אֵיזוֹ דֻּגְמָה, / מִשָּׁם עַד שָׁם, קַו דַּק/ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה./ רִשּׁוּם רָגִישׁ וּמְדֻיָּק/ וְתָמִיד נִרְגָּשׁ." (חיה שנהב)

מה מעשיי? איזה מהלך אני מוביל.ה?

בשש השנים האחרונות, מאז שסיימתי את מחזור כ"ו בבית הספר למנהיגות חינוכית, אני מושקעת בהקמה, ניהול והובלה של בית הספר "ענבר". החל משלב הרעיון, הוזמנתי על ידי מנכ"ל הארגון לקידום החינוך והיזמת – הדס רייס, והתחלנו בבניית המודל הפדגוגי. הקמנו אותו עם 17 תלמידות והיום יש 270 תלמידות בשנה השישית של בית הספר. מחזור א' המונה 24 תלמידות סיים י"ב בסוף תשפ"ה, כך שמהלך של שש שנים מסתיים ובית הספר למעשה גמר לצמוח.

המהלך שאני מובילה הוא יצירה של מרחב בית ספרי שבמסגרתו המשימה המרכזית שלנו היא לבחון אילו כלים ואילו מיומנויות חשובים עבור נערות כדי שתוכלנה לפרוש כנפיים. אנחנו חותרות להבין מה נערות צריכות בגיל חטיבה ותיכון כדי להיות הגרסה הכי טובה של עצמן וכדי לפעול בתוך עולם ממוגדר עם הרבה חסמים, לנווט את הדרך שלהן בצורה הכי מדויקת, הכי מפתחת והכי מיטיבה.

הכלי הוא בית הספר. חטיבה ותיכון. יש לנו המון עבודה סביב פיתוח הצוות, תרגום של המודל הפדגוגי ודיוק שלו באופן יומיומי.

02

"וִיהֵא בֵּיתֵנוּ קָשׁוּר לְחוּט צְחוֹק מִתְגַּלְגֵּל / קְפִיצִי וְרוֹטֵט כַּעֲפִיפוֹן יָחוּג סִדְקֵי חַלוֹנוֹת מֵאֲלֵיהֶם יִבָּקְעוּ בְּקִירוֹתָיו / כּקִמְטֵי חִיּוּךְ מִתְמַשֵּׁךְ". (רבקה מרים)

איפה הבית שלי? מהו המרחב שבו אני פועל.ת?

אני יודעת שזה לא פופולרי, ושקיימת קונספציה שהממסד מצמצם, אבל לאור ניסיוני הרב בחינוך פורמלי ובלתי פורמלי, אני מאוד מאמינה בבית הספר ובכוח של המרחב הזה לייצר מציאות, שפה, ולהיות רלוונטי. אני מרגישה מאוד בבית במרחב הבית ספרי. נכון, למערכות גדולות יש מגבלות, אבל עדיין יש בהן הרבה אוטונומיה, ומבחינתי – כשאני עם הצוות שלי – השמיים הם הגבול.

החזון שלנו הוא אכן חזון חברתי של קידום שוויון מגדרי, אבל המשימה המרכזית היא להיות בית ספר מצוין, שמוביל פדגוגיה מעולה. הזרוע המרכזית בענבר היא למידה התנסותית ולמידה מחוץ לבית הספר. באופן הזה אנחנו מייצרות חיבור יומיומי בין בית הספר לבין העולם שבחוץ, לבין הקהילה במובן הרחב.

הקומה השנייה היא המשקפיים המגדריים – תמיד נסתכל גם דרכם ודרך הפריזמה של צמצום אי שוויון. כל שכבה בבית הספר לומדת יום בשבוע מחוץ לבית הספר, מה שמאפשר לנו לעבוד על תחושת המסוגלות ועל אומץ הלב של הנערות, באמצעות מפגש עם נשים מובילות בתחומים שונים. המודלינג הוא חלק משמעותי מאוד ממימוש החזון. כל הדברים האלה נבנים בעזרת הכלים הקיימים במערכת, בזכות איגום משאבים, בזכות התבוננות מזווית אחרת. ככה בנינו את הנרטיב הייחודי שלנו וככה אני יוצרת מודלים אפשריים בתוך המסגרת הקיימת.

03

"אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבַר בְּיַם סוּף בִּבְקִיעַת הַיָּם/ רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל זֶה שֶׁהָלַךְ לְפָנָיו/ וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת" (יהודה עמיחי)

מי השותפים.ות שלי לדרך?

קודם כל – המורות שלי, צוות בית הספר, שהוא קהילה לומדת ומתפתחת. השנה אנחנו צוות של 40 מורות ויש לנו שש מסגרות של פיתוח מקצועי בתוך בית הספר. הרבה מהמסגרות האלה קורות הודות לשיתופי פעולה מבפנים ומבחוץ. אנחנו מצויות בקשר עם מקומות כמו מרכזי החדשנות של עיריית ירושלים, שבונים איתנו יד ביד הרבה מהתוכניות שלנו. יש את האגודה לקידום החינוך, ואנחנו עכשיו בפיילוט בתי ספר מתנסים של משרד החינוך, שמאפשר לנו לבנות עוד תוכניות. גם עם האגף לתוכניות ייחודיות במשרד החינוך בנינו חמש יחידות מגדר לבגרות בתיכון. כמנהלת, פורום המנהלות והמנהלים מהווה קהילה שאני שואבת ממנה השראה.

יש גם שיתופי פעולה חוצי אוקיינוסים. אני חברה בארגון ICGS (הקואליציה הבינלאומית לבתי ספר לבנות), הייתי בשני כנסים שלהן, ואנחנו משתפות את הידע מתוך ענבר לתועלתם של בתי ספר בכל העולם, דבר שהוא מאוד משמעותי מבחינתי. יש רשת של בתי ספר בארה"ב GALS (מנהיגות אתלטית לנערות) שעשינו איתם הכשרת צוות בשנה הראשונה. לקחנו את המרכיב של אינטליגנציה גופנית מהמודל שלהם.

בעיקרון, כל מי שמסתכלים על בית הספר כמרחב של חלימה ויצירה – הם השותפים שלי. השנתיים עצמן במהלך התוכנית במנדל היו מתנה גדולה אחרי הרבה מאוד שנים של עשייה בלתי פוסקת. קיבלתי רגע לעצור, להתבונן, להעמיק, לצמוח, לעוף רחוק גבוה, במרחב שמאפשר את זה מכל מיני בחינות, גם מבחינת הרוח, החשיפה ותהליכי הלמידה וגם מבחינת העמיתות, העמיתים והצוות. מאז סיום התוכנית במנדל, עניין הרישות הוא מאוד חזק, החל מרמה של היוועצויות, ועד למידה והפריה הדדית בכל מיני רמות. נוצרה רשת של אנשים שפונים אליי ושאני פונה אליהם. גם היכולת להשתלם ולהרחיב אופקים ולהיות בקשר עם בוגרות ובוגרים בזכות יחידת הבוגרים היא קרקע מאוד יציבה בשבילי, כמו גם התחושה של להיות חלק ממקום שבו חינוך הוא לא על הדרך.

04

"הַשָּׁמַיִם אֵינָם נוֹפְלִים כְּשֶׁעָנָן אֶחָד מִתְפָּרֵק" (טלי וייס)

מה היה הרגע הכי קשה בעשייה שלי? ומה מעניק לי כוח להמשיך?

מקומות שבהם תלמידות מתמודדות נפשית הם הרגעים הקשים ביותר שלי כמנהלת. לא העניינים היומיומיים של נערה מתבגרת טיפוסית, אלא מקרים מורכבים במיוחד. כשאני דואגת לנערה מסוימת או צריכה לחשוב איך ההתערבות שלי תהיה הכי מועילה, זה האזור שמאתגר אותי. כמובן, בית הספר מזמן הכול. והנושא של טיפול בפרט הוא כל כך חיוני ואחד האתגרים הגדולים של התקופה שלנו.

מה שמעניק לי כוח להמשיך הוא העבודה על כישורי חיים, על איך להתמודד עם העולם שמשתנה ללא הרף, מגפת הקורונה, מלחמה בחוץ, אחוזי הגירושים ההולך וגדל בחברה, אלימות, רשתות חברתיות – כל מה שנערות חשופות לו מגיל מאוד צעיר – העבודה על ההתמודדות הזו נותנת לי המון כוח להמשיך. זה האזור הכי מאתגר וקשה שלי כמנהלת, אבל כשאני רואה את המקום המרכזי שבית הספר מהווה בהקשרים הללו, אני מתמלאת תקווה. כי אם אנחנו לא נעבוד איתן, מי יעבוד איתן על הנושאים האלה?

 

 

05

"לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם / לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל". לאה גולדברג

מה אני עושה כדי לחדש את המחויבות שלי למשימה? כדי לשמר את כוחותיי?

כתיבה היא כלי שאני מאוד אוהבת, שעוזר לי להתחדש ולהיות כל הזמן במקום לומד. הכתיבה מבחינתי היא כלי לחידוש ולדיוק המשימה שלי, לרענון הכוחות שלי. להיות בלמידה – זה דבר שמחדש אותי. אני משתתפת בקבוצה של מנהלות ומנהלים בירושלים – שמקדמת יוזמה בהקשר של יום ירושלים – מכל המגזרים בירושלים, "לכל תושביה". ההשתתפות בקבוצה מחדשת את המחויבות שלי למשימה היותר רחבה של חינוך הומניסטי וליברלי.

06

"בֶּאֱמֶת? בְּחַיַּיִךְ. מַמָּשׁ לֹא יָדַעְתִּי. / זֶה בִּכְלָל לֹא עָלָה
עַל דַּעְתִּי." אווה קילפי

מה למדתי לאחרונה או מה הצליח להפתיע אותי?

כל פעם מחדש זה מפתיע אותי, שגם ברגעים של נפילה וקושי גדול, אני מגלה יכולת להתרומם מהדברים הכי קטנים ויומיומיים. יש המון רגעים אפורים בניהול – ביתר שאת בבית ספר צומח – מקומות סיזיפיים, שואבי זמן ואנרגיה, של ביורוקרטיה, שלא קשורים לחינוך, לחזון, לאנשים. אני מתמודדת עם שני פילים כאלה ביורוקרטים טהורים ודוחקים – סוגיית המבנה וסמל המוסד שלנו – ששואבים ממני המון זמן ומשאבים. בתוך האפור האפור הזה, דברים כמעט טריוויאליים כמו מפגש עם תלמידה, שיחה עם מורה, אירוע בשיעור או בהפסקה, שמדהים, שמעיף אותי, ואני אומרת לעצמי: 'הנה, זו הסיבה שאני כאן'. זה כל פעם מחדש מצליח להפתיע אותי.

 

07

"עַכְשָׁו מֻתָּר. עַכְשָׁו אֲנִי בּוֹדֵק / כּמָּה צָדַקְתִּי 
וְכַמָּה טָעִיתִי/ וְיוֹדֵעַ מָה עָשִׂיתִי נָכוֹן וּמָה לֹא עָשִׂיתִי. אָמֵן." יהודה עמיחי

מהי תמונת העתיד שאני חולמ.ת להגשים?

בעיניי, החיבורים בין בית הספר שלי לבתי ספר אחרים, בתקופה כל כך קוטבית ולעומתית, הם הכרחיים. הובלה וקידום של שיח אחר הם משימה של בתי הספר הפורמליים. יש לנו תפקיד. בתי הספר צריכים להיות אלה שמובילים בחברה שיח שמדבר פלורליזם, הומניזם, נקודות ממשק, שפה משותפת. בתי הספר צריכים להצמיח מנהיגות שלא פוחדת ממחלוקת, מריבוי דעות, מגוונים, אלא רואה בהם כלי שמעשיר את החברה שלנו, בלי לשאוף לשנות אנשים או דעות.

אנחנו עדיין לא שם. המערכת גדולה ומנהלים לא מתפנים במובן האמיתי. ועדיין – אילו הייתי רוצה להשקיע יותר במשהו, זה ביוזמות כמו "בית לכל תושביה" או יוזמה נוספת של חיבורים בין מגזרים, "הלימוד המשותף" – שבמסגרתה עיריית ירושלים מחברת בין מנהלים ממזרח וממערב העיר. החלום שאני שואפת להגשים הוא שבתי הספר יהפכו להיות חוד החנית לשיח מלכד בחברה הישראלית.