כנס בסימן שאלה

כנס לבוגרות ובוגרים בשדה החינוך על שאלות קשות של העת הנוכחית


בחודש נובמבר 2025 התכנסו במוזיאון ארץ ישראל בתל-אביב בוגרות ובוגרי מנדל העוסקים בחינוך, ליום של התמודדות מקצועית וקהילתית עם שאלות קשות על המציאות בה מתקיימת זירת החינוך כיום. הכנס נשא את הכותרת "בסימן שאלה" ומטרתו הייתה: לחזק את קהילת אנשי החינוך בקרב בוגרי ובוגרות מנדל ולאפשר מפגש כן ואמיץ עם שאלות טעונות המחייבות התבוננות בתפקידם בעת הזאת.

הכנס נפתח במספר מילים של ינה נכט, חברת צוות ביחידת הבוגרים והבוגרות, אשר דיברה על המשמעות של הרחבת תחום התשובות באמצעות הרחבת השאלות שאנו שואלים. פתיחה זו התכתבה עם השיח שנשלח למשתתפים כפודקאסט מקדים עם ד"ר יהודה בן דור ועסק בהתמודדות עם עובדות ושאלות קשות.

לאחר הפתיחה יצאו המשתתפים להתמודד עם "ליקוי מאורות" – חמישה מושבים מקבילים שהעמיקו בחמש שאלות נוקבות:

המושב בהובלת ליאת כרמי וד"ר נעמי מנדל החל בסקירה של יניב ויצמן על המרחב הדיגיטלי של בני הנוער והמשיך בשיח פתוח בין ד"ר ג'רמי פוגל ושלושה בני נוער. לאחריו הציג ד"ר נרי הורוביץ את תשתית מחקרו על המקומות בהם מתעצבים ערכים ותפיסות פוליטיות בקרב בני נוער. הביקורת הציתה דיון ער ונוקב בין משתתפי המושב.

המושב נפתח בדבריו הנוקבים של פרופ' משה הלברטל על טשטוש תפיסת האדם בעת קונפליקט ועל החשיבות של אנושיות שאינה מבוססת רק על שיוך קבוצתי וזהותי. לאחר מכן עלו לבמה ארבעה משתתפים לדיון פתוח ומתוח: ד"ר יפה גיסר, ד"ר תמי הופמן, ד"ר שרף חסן (כולם בוגרי מנדל) ונתנאל אזולאי. השיחה, בהנחיית גילי רומן, ניסתה להבין למה אנחנו מתכוונים ולמי אנחנו מכוונים כאשר אנחנו מדברים על המחויבות (החוקית) לחנך לאהבת אדם ובעיקר כיצד ניתן ורצוי לעשות זאת בתקופה מדממת שבה מתחדדות ההפרדות וחומות הפחד והעוינות גבהות.

המושב בהובלת ד"ר מאי עמיאל נפתח בהמשגה ורענון מחשבתי מאת ד"ר עמיחי עמית ביחס לתפיסת האדם ומקומה במעשה החינוכי וכמובן, האתגר שמוצב בפתחנו עם כניסת הבינה המלאכותית הגנרטיבית. המשתתפים שביצעו מבעוד מועד שיח אישי עם בוט שתוכנת כדי לעזור להם לגבש את מחשבותיהם על המתח שבין האנושי למלאכותי בחינוך – התחלקו לקבוצות דיון בהנחיית בוגרי שני מחזורי 'מנהיגות דיגיטלית' שהעמיקו במחשבות על הומניזם דיגיטלי בחינוך ומה עלינו להקפיד לשמור ולשמר בידיים אנושיות עם התפתחות הטכנולוגיה.

המושב שהתקיים תחת כיפת הפלנטריום במוזיאון נפתח בהמחשה עוצמתית של המפץ הגדול ממנה ד"ר שמיר יגר, ד"ר מרים סמט וד"ר דנה משכו חוטים ארוכים כאורך ההיסטוריה, והובילו את המשתתפים לחשוב על התפרקות מערכות באופן רחב ומאתגר בעזרת גישת ה'היסטוריה הגדולה'. השיחה התחקתה אחר מהות השינויים בניסיון להבין כיצד ניתן לספר סיפור רחב יריעה שיעזור לנו לנתח ולהתמודד עם המציאות המשברית הנוכחית.

המושב בהנחיית ד"ר יותם טולוב הפגיש את המשתתפים עם ארבע סוגיות הנמצאות תחת מחלוקת משסעת – דת ומדינה, עתיד הדמוקרטיה, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ישראל הראשונה והשנייה. המשתתפים נחשפו במפגש לסוגייה אשר על שולחנם וניסו להגדיר את ליבת המחלוקת בתמצות ולשוחח על ההתמודדות איתה בזרמי החינוך השונים. במליאה העלו המשתתפים את עמדותיהם באופן שהוביל לשיח שאינו נמנע מעימותים, אלא נותן להם מרחב וכבוד.

עם תום חמשת המושבים התפזרו כלל המשתתפים והמשתתפות "להילחם בכוח הכבידה" בסלונים פילוסופיים בהנחיית בוגרי בוגרות מנדל, רובם בוגרי תכנית 'ממעמקים' למנהיגות רעיונית בחינוך. הסלונים היו חוויה של שיח אינטימי ומעמיק במושגי יסוד התובעים ביאור מחדש כמו: סמכות, חירות, יחסים, עוני, תכלית, מחויבות, שיקום ועוד… כל סלון נפתח בטקסט הגותי שפתח צוהר לדיון מאתגר על מורכבות, מהויות וסתירות בתפיסות לגבי המעשה החינוכי.

לסיום הכנס התכנסו כולם באודיטריום ל"מועדון כתב" – חוויה תרבותית הומוריסטית ומושחזת. שלושה צמדים של כותבים מהשורה הראשונה בישראל התמודדו ביניהם בהגנה על שתי מילים מנוגדות: אלירן מלכה טען בעד ויכוח מול שיר ראובן שטענה בעד ריב. עומר קולי דיבר בזכות המורה מול עמית הרשקוביץ שדיברה בזכות התלמידה. רות עפרוני איתגרה את הטוב מול אורי בן יוסף שאיתגר את הרע. הדו קרב המילולי היה חוויה מרעננת שאפשרה מבט לא מפולטר שגרר צחוק, התרגשות וגם אי נחת מתבקשת.

את הכנס חתמו ינה נכט וגילי רומן מצוות היחידה שדיברו על המתח החינוכי-מנהיגותי בין 'להמשיך או להפסיק' והציעו מבט שובר דיכוטומיה בין שני הרצונות הלכאורה סותרים. באקורד הסיום קראו לבוגרים ולבוגרות לראות אלה באלה שותפים לדרך שבידיהם האפשרות לפצח את אתגרי השבר בו אנו נמצאים. 

עם תום הכנס נפתחו תערוכות המוזיאון לאפטר כנס של שוטטות מודרכת.