אחרי הסיור הראשון ביפו-יאפא, הסיור השני בסדרת סיורי "חיים משותפים" שהתקיים בחודש פברואר 2025 הביא את הבוגרות והבוגרים אל נוף הגליל, עיר מעורבת בהתהוות. הסיור הלימודי היה גדוש במפגשים עם אנשי ונשות מנהיגות מקומית, שבעזרתם חקרו הבוגרות והבוגרים את האופן שבו מנוהלת העיר.
היום נפתח בסיור בהובלת ניר רובין סירקין, בוגר תוכנית מנדל למנהיגות חברתית בצפון ותושב העיר, שתיאר את תולדות הקמת נוף הגליל והשינויים שעברה העיר במרוצת השנים. בהמשך פגשו הבוגרות והבוגרים את ראש העיר מר רונן פלוט ואת סגנו ד"ר שוקרי עואודה, ושוחחו עמם על תפיסותיהם את ההובלה של העיר ההטרוגנית ועל תפקיד העירייה במתן מענה לצרכים המגוונים של תושבי העיר.
על התפיסה החדשנית של חינוך לגיל הרך בעיר מעורבת, חינוך שיש בו מקום לשפות ולתרבויות השונות של ילדי הגן למדו הבוגרות והבוגרים בגן הדס מפי עינב סויסה, מנהלת מחלקת גנים בעירייה, ניקול חלאק מנהלת הגן וספיר אבוקראט מנהלת בית לגדול טוב. לאחר המפגש עם ילדי הגן התקיים מפגש עם חברי קהילת הבוסתן, הפועלים בנוף הגליל לקידום מרקם חיים משותף של ערבים ויהודים המתגוררים בעיר. לסיכום היום התקיימה שיחה משותפת שבה הועלו התובנות הנוגעות לאתגרי החיים המשותפים בישראל שניתן ללמוד מנוף הגליל.
יוסף אגיון, בוגר תוכנית מנדל למנהיגות חינוכית בצה"ל, מספר על חוויות היום: "הדרך לקידום חיים משותפים כוללת שיח הדדי ומדויק המניח 'על השולחן' את הקונפליקטים בצורה מפוכחת, בלי להעלים את המצוי. עבור התושבים של נוף הגליל ההתייחסות לחיים משותפים הכרחית כאינטרס אישי להצלחה. המערכת הניהולית של העיר בנויה מאנשים נכונים בזמן הנכון, וזו נקודה שאצא ממנה ללמידה כדי לחקור אם ניתן לראות בנוף הגליל אירוע זמני תלוי מנהיגים ספציפיים או אירוע שיכול להילמד ולהיות תוכנית עבודה לשאר המקומות שבהם רוצים ליצור חיים משותפים מתוך רצון ואינטרס לחיים טובים, בטוחים ושקטים במדינה יהודית ששומרת על צביונה הדמוקרטי".
לרקוד עם תקווה | וסים חוסרי
לנוף הגליל הגעתי כחלק ממסעי האישי והמתמשך בחיפוש אחרי התקווה. קיוויתי להיאחז או לפחות למשש את אותן קרני אור שחיפשתי בתוך כל הערפל, אי הוודאות והמלחמה הארורה והמתמשכת. שלושה מפגשים בשלוש זירות מרכזיות הצליחו להעלות אותי על רחבת הריקודים, מתקרב ומתרחק מהתקווה שבאתי לחפש, נצמד לפעמים ונרתע רבות. דורכת היא על רגליי ומזכירה להביט ישר אל עיניה הנוצצות. ספקן אני! "קשה איתה וקשה עוד יותר בלעדיה" אמרתי כשעליתי על האוטובוס.
ישיבת מועצת העיר הייתה מעגלית ובתוכה רקדו שני שותפים יריבים: ראש העיר רונן פלוט, איש מפלגת העבודה בעברו, ליכודניק בהווה, ישראלי בהוויה וסובייטי בתודעה. ואיתו ד"ר שוכרי עואודה סגנו המדופלם, קומוניסט בעברו, חד"שניק בהווה וערבי בתודעה. שני הרקדנים הציגו מודלים מלהיבים של שיתוף פעולה פוליטי מצליח וחשפו את סודם מולנו: עבודה קשה ואישית כדי לשמור את הדו קיום כפי שקראו לו, וכדי למנוע התנגשות בין הערבים והיהודים בעיר במצבי חירום. אהבתי, רקדתי איתם ולמדתי מההצלחה וקיוויתי שיחזקו את תשתיתה של הרחבה, שתאפשר לרקדנים אחרים בזמנים אחרים לרקוד יחדיו.
רחבה מצוחצחת, טהורה, קיבלה את פנינו בגן הילדים. כאן המוזיקה קלילה, רגועה ומזמינה. ואיך אפשר שלא תבוא התקווה ותזמין אותי לרקוד איתה? אור בוקע מהילדים, והכיסאות הקטנים החזירו אותי בנוסטלגיה אל העבר. מורה ערבייה שמדברת עברית עם הילדים דחקה בשנינו מעל הרחבה, והפרידה בינינו אחרי חיבוק קצר. שאלתי: כמה ילדים ערבים יש בגן? "12" אמרה בחיוך. וכמה יהודים? "שמונה", ענתה בקול נמוך ובהיסוס.
"למה אנחנו מדברים עברית, ילדים?" "כדי שנוכל לדבר אחד עם השני", צעקו הגוזלים ששיננו את התשובה לשאלת המורה. הפניתי את מבטי לעבר מגירות הילדים וצילמתי את שמה של בתי, לור, בעברית. "נושא לשיחה", כתבתי לאשתי בדרכי החוצה.
שכונה מרוחקת ממרכז העיר, בניינים גבוהים ומוזרים שקראו להם "קיבוצים עירוניים", מושג שהשקעתי רבות כדי להבין ולדמיין אותו. שוב ריקודים עם מנגינות של שלום עליכם התנגנו בראשי כשהתיישבנו במעגל לצפות בהצגה המרשימה של "הבוסתן", העמותה המקומית המקדמת חיים משותפים בין ערבים ויהודים בעיר, עמותה שעליה שמעתי מחבריי הפעילים בה. לא התבלבלתי לזהות את ערביותה של הבחורה שקיבלה את פנינו. אף ששתקה, תנועות הידיים שלה אמרו אהלן וסהלן ושוב עלתה התקווה לרחבה. זה היה ריקוד אינטימי, חם יותר מכל הריקודים הקודמים. הרגשת בית ומחויבות דומה לחזון. הבוסתן קטן באופן יחסי בהיקף פעולותיו, משאביו דלים וכנראה בגלל זה הייתה לי תחושת בית.
קצב הריקוד עולה כשהשותף של הבחורה מהבוסתן הסביר שבמפגשים בין הערבים ליהודים עולות שאלות, תהיות, תובנות, והרבה רגש, וכי זה מקום בטוח ליהודים וערבים החיים בעיר לשתף, לריב, לצעוק, לכעוס ולאהוב. התקווה חלצה את נעליה, וחיבקה אותי בתקווה שלא נעזוב. המנחים מצליחים לזוז מכיסאות העץ וקול צפצוף האוטובוס קטע את המנגינה, הפריד אותה בכוח עם דמעה בעין ונשיקה שקיבלתי ממנה כמזכרת. עוד אחזור, הנהנתי. אני עוד אחזור.
וסים חוסרי הוא בוגר תוכנית מנדל למנהיגות חברתית בצפון

