סדרת הספרים "באין מילים" נכתבה בתגובה לאירועי שבעה באוקטובר בידי בוגרות ובוגרים תושבי הנגב המערבי, אשר חוו את מאורעות אוקטובר על סף ביתם ממש. כל ספר מציע נקודת מבט משלו ויחד הם פורשים סיפור רחב של שבר וחיים שנקטעו, לצד עשייה ואמונה באפשרויות של עתיד אחר.
תהליך הכתיבה התאפיין בחיפוש אחר לשון חדשה, אחרת, שתכיל את מה שאין הדעת תופסת ואין שפת היום-יום יכולה להמשיג, את מה שהתגבש כשתיקה או התכנס בלית ברירה לז'רגון של תחקיר. כחלק מהגישוש אחר המילים החסרות, חזרו הכותבים והכותבות למילים משכבר: כל אחד מהסיפורים נוגע בדרכו בסיפור המבול המקראי – סיפור של חידלון והבטחה – ומפרש אותו דרך הפריזמה של שבעה באוקטובר, מתקפה שכונתה על ידי המרצחים עצמם "מבול אל אקצא".
כל מחבר ומחברת יצרו רצף משלהם שקושר אותם לאירועי שבעה באוקטובר, תוך תנועה בין העבר, ההווה והעתיד; בין האישי לקולקטיבי; בין המשפחתי לתפקיד המנהיגותי במרחב הציבורי הפגוע, בין השברים ולקראת שלם אחר. תהליך הכתיבה, בהובלת הילה ארזי חטאב, העוסקת בתהליכי חשיבה נרטיביים ובסטוריטלינג אסטרטגי, נמשך כשנה. מרבית הכותבים והכותבות החלו בו כשהיו מפונים מביתם או בשירות מילואים (או גם וגם). הכתיבה ליוותה את מרביתם בשובם הביתה.
אירוע הסיכום שהתקיים בקיץ 2025 היה הזדמנות להשיק את הספרים והסיפורים של כל אחת ואחד מהם, והתקיים בנוכחות בני משפחה וסגל מנדל.
*
"שליחי מצווה אינם ניזוקים", היתה סבתא ששונה אומרת,
ונותנת לי כמה מטבעות לתת לצדקה כשאגיע ליעדי.
קח עז'י, תשים.
הייתי אז חייל והדאגה הזאת והאמונה הזאת ליוו אותי בצאתי ובבואי.
עוד דרכים של סבתא להגן על אהוביה היו:
שקיקים של מלח מעורבים בקצח
ושאריות אפיקומן, להטמין בכיס כסגולה לשמירה.
והכי מכולם – הנשיקות (המון, המון),
והליווי עד חיבורו של השביל עם שפת הכביש.
שם, בקצה, היא נעמדה ובידה כוס מים,
שאותה היתה שופכת בצאתי,
כמו ברכת דרך צלחה.
*
אני מתקשר לשחר הרמ"ט, שעונה מהר יחסית.
"אנחנו את שלנו סיימנו כאן. להגיע לאוגדה?"
שחר אומר: "גל, אין אוגדה, האוגדה נכבשה.
תגיע לג'וליס"
אין אוגדה.
(המוח לרגע מושבת ממחשבות, מתרוקן.
שילוב מוזר של צווחה ושקט תופסים את החלל הפנוי)
מתוך ספרו של גל חורב, "גם מבול מתחיל בטפטוף דק".
