טראומה היא חלק בלתי נפרד מהמרקם האנושי


בחודש שעבר הסתיים המחזור הרביעי לתוכנית "ניהול מודע טראומה", שהתקיים הפעם במרחב הנגב. מאז החלה מערכה נוספת של לוחמה עם איראן, מערכה אשר פוגשת כל אחד ואחת במציאות הייחודית שלו ושלה, עם האתגרים, הכוחות, הכאבים ומשאבי ההתמודדות הזמינים להם.
התוכנית נולדה מתוך צורך בוער שעלה מן השטח בראשית המלחמה, ומתוך ההבנה שעל מנת להמשיך לנווט ולהוביל בתוך המציאות שלאחר שבעה באוקטובר, מנהלות ומנהלים נדרשים להתבונן באנשים, במצבים ובארגונים גם מבעד לעדשת הטראומה.

כאב לצד תקווה
שנתיים חלפו מאז. שנתיים שבהן חוויות טראומטיות קיבלו משנה תוקף, התעצמו, השתנו והשתלבו בחיים האישיים והמקצועיים ביתר שאת. בשנתיים אלו עברו את התהליך מעל 50 בוגרות ובוגרים, בארבעה מוקדים ברחבי הארץ: בירושלים, בצפון ובנגב. כל המחזורים עסקו בלימוד והעמקה של תפיסת עבודה מודעת טראומה, כאשר תהליכים הותאמו בכל פעם מחדש למציאות, למיקום הגיאוגרפי ולצרכים של מי שהיו חלק מהקבוצה.
ההתאמות אשר נדרשו עבור כל קבוצה מלמדות עד כמה טראומה היא חלק בלתי נפרד ממרקם החיים האנושי והחברתי. דווקא בעת הזו מתחדדת ההכרה כי מנהיגות וניהול במציאות מתמשכת של טראומה מחייבים יכולת להתבוננות מורכבת ורגישה: להחזיק כאב ואי-ודאות לצד תקווה, אחריות ופעולה. התבוננות רגישת טראומה אינה רק כלי מקצועי, אלא עמדה מנהיגותית הנדרשת שוב ושוב בתוך מציאות משתנה.

טראומה חיה
התהליך בנגב התקיים עם קבוצה מגוונת במיוחד של בוגרות ובוגרים מתחומי עיסוק והתמחות שונים: רפואה, חינוך, תרבות ותחומים נוספים. התהליך ביקש לאפשר התבוננות בטראומה דרך מושגים של עוגן, שייכות, צמיחה ומסע. ההטרוגניות של הקבוצה יצרה מרחב שבו נפגשו חוויות שונות, רגשות שונים ושפות מקצועיות שונות. אלו העשירו את האפשרות לחשוב ולחוש את הטראומה לא רק כתופעה אישית, אלא כתהליך חברתי וקהילתי.
ייחודו של התהליך בנגב לא היה רק בהרכב המשתתפים והמשתתפות, אלא גם בהקשר הגיאוגרפי שבו הוא התקיים: ההתמודדות עם טראומה בנגב נשזרה ביתר שאת באירועי שבעה באוקטובר, והמרחב עצמו, הפיזי והסימבולי, שימש כחלק מהחוויה והיה משתתף ממשי בתהליך. המיקום הגיאוגרפי כמו הוסיף רובד נוסף של משמעות, והקרבה לאירועים והנוכחות המתמשכת שלהם במרחב הציבורי והאישי יצרו תחושה שהטראומה עדיין חיה ונוכחת. במובן זה, גם זמן קיומו של התהליך היה משמעותי: הוא התקיים בשלב של עיבוד מחדש, בין ניסיון ליצור רצף ומשמעות לבין חוויה של שבריריות, התבוננות פנימה והמשך הדהוד של האירועים, והפך את המסע הקבוצתי עצמו לזירה שבה ניתן היה להחזיק יחד כאב, חיפוש אחר עוגן ואפשרות לצמיחה.

התמונה השלמה
לינור אללוף
, בוגרת תוכנית מנדל למנהיגות בתרבות בנגב ודוברת מחוז דרום של שירותי בריאות "כללית" משתפת:
"המפגש השני בתוכנית הפגיש אותי עם מציאות מוכרת בחיי היומיום בעבודה: מרכז רפואי, צוות מטפל ושיח על התמודדות וחוסן. דווקא שם, בתוך הסביבה הכמעט טבעית מקצועית, התחדד הפער שבין המבט הרגיל לבין ההתבוננות שהתוכנית מבקשת להציע.
התוכנית, שנבנתה בחוכמה וברגישות, ובהתאמה לרוח ולמציאות המשתנה, הציעה מסע של פענוח איטי, יצירתי ותנועה מתמדת, שאורגת תהליכים ותובנות פנימיות אל תוך העולם המקצועי. הלמידה שכללה בי את ההבנה שטראומה היא חלק בלתי נפרד מהמרקם האנושי, היא שזורה במערכת. לעיתים בעוצמה ולעיתים בשוליים.
הדימוי המזוקק ביותר לכך עלה באחד המפגשים, כשהוצגה לנו תמונת כנסיית פראואנקירכה בדרזדן. המבנה, שמנכיח בתוכו את אבני החול המקוריות והמפויחות לצד השיקום החדש, הפך עבורי למשל ויזואלי שלם: גוף אחד שמכיל חורבן ובנייה גם יחד.

החלק ה'מפויח' הוא לא כל התמונה, אך הוא גם לא טעות שיש למחוק. אם מעלימים אותו, משהו בשלמות חסר, ואם מתמקדים רק בו, מחמיצים את התמונה השלמה.
התנועה הזו, בין התקרבות להתרחקות, הפכה עבורי לעיקרון עבודה פרקטי.
מנהיגות מודעת טראומה היא בעיניי משמעות של מבט. הכרה בכך שמתחת לשיח המקצועי, ישנו גוף אנושי עם זיכרון, דריכות ומנגנוני הסתגלות. התוכנית העניקה למודעות שהתהוותה בשנתיים וחצי האחרונות שפה עשירה יותר ושכללה את היכולת שלי להתבונן במציאות האישית והמקצועית באור מורכב ומודע יותר".